בנושא
בכרם
חדשות
 
תחנת דלק תהומות / אדרבה, גם אני
בביכורים מאז ג´ אב ה´תשע"ו

 

כל הזמן אנחנו מסתובבים פנימה. כמו במגלשה של גן שעשועים. מרחיבים, על ידי דחיפות קלות, את העולם שבפנים. כמו עובר. כמו שמשון שדוחף את העמודים. אנחנו דוחפים חזק חזק את הקירות המסתובבים, ומרפים רגע לפני שזה קורס. מרפים כשהעולם הכי רחב, הכי רועד, הכי שברירי, הכי מתחנן.

"פתאום מצאתי את עצמי מסתובב בגבעות האלה כאן."

הוא סרק לאט את המדבר מסביבנו.

"מה איבדת פה?"

"חיפשתי. חיפשתי חייזרים, או חייזרים רוחניים. אנשים שפשוט נסחפו עם השיטפון למדבר. אנשים שכל לילה במדבר תופס להם את כל החיים ביד ואומר, תראה כמה זה קטן, תסתכל למעלה, תראה כמה הכל גדול.''

הכוכבים היו עכשיו יותר קרובים, יותר מאירים. אולי בגלל שכיבו את האורות של בית הקפה. אולי פשוט הרגשתי שהם ירדו קצת, באו להקשיב איתי לדודו. המלצרים, שסיימו לשטוף, צחקו בדרך למכונית ונסעו. התחנה היתה ריקה. מובן, חוץ מאחמד, שמן הסתם ישב במקום הרגיל, על הספה ליד הקיר.

"ומצאת?"

הוא התעורר ולקח שאיפה גדולה.

"אנ'לא סגור על זה," חייך.

"ת'מבין, מצאתי שם כל מיני בחורים, השם ישמור. אתה לא מאמין כמה אנשים מסתובבים במדבר בלילה. כמעט כמו בכיכר."

מכונית חתכה את הנוף.

הייתי בן שמונה בערך. כולם ישנו חוץ מאמא, שישבה ליד ההגה. הסתכלתי על הים, וכשהוא נגמר המשכתי באותו מבט חסר מיקוד. מתישהו המחשבות האטו את הקצב והתחילו להתערבב אחת בשנייה. היה נדמה לי שהאטנו, ואנחנו כמעט לא זזים, למרות שהנוף טס לידי. הגוונים של החושך התערבבו עם האורות הרחוקים והתחילו להסתובב בעיגול, שהפך למערבולת עמוקה ואיטית, אליה התחלתי ליפול.  "יואבי!" אמא צעקה, ואני מיד חזרתי לאוטו שעמד בפקק. "מה?" שאלתי. אמא הסתכלה עליי בעיניים מפוחדות. "הכל בסדר? הפחדת אותי! פתאום צעקת ולא הבנתי מה קרה." "מה? על מה את מדברת?""

אמא הסתכלה לי בעיניים עוד רגע, ואז חזרה להסתכל על הכביש. "כנראה פשוט היה לך חלום רע." המשכנו לנסוע, ואז נזכרתי ששמעתי איזה קול מסביב למערבולת הזו. עכשיו, כמעט עשרים שנה אחרי, הוא נהיה ממש מוכר.

 

"כולם יודעים לשתוק. זה מה שהכי טוב בהם. והם גם לא ישנים. כמוני." עוד מכונית שרקה. "חלקם היו מפחידים... וואי וואי..." הוא צחק.

"בעצם, כן. כן מצאתי. היה אחד, למשל, שהוא... הוא היה הראשון בעולם שהבין אותי." דודו זרק את הסיגריה ודרך עליה. "יונה קראו לו. הגיע מבית חרדי.

הוא הבין. הספיקה מילה או שתיים, וראיתי שהוא קלט הכל. לפעמים רק מבט. הוא בקושי דיבר. שתק המון.

הוא שתק בשקט. ת'מבין, יש כאלה, כאילו, לא מדברים, אבל מה-זה צועקים, אי אפשר להיות לידם. הוא לא היה כזה. הוא שתק ממש. שתק בשקט."

התחיל להיות לי קר. הקור הזה שמגיע לפנות בוקר. הוצאתי סוודר. הצצתי בשעון: בדיוק ארבע. כבר חצי שעה לא עברה מכונית.

היינו בטיול של המשרד, טיול גיבוש כזה. כשהייתי עוד שכיר צעיר. הלכנו בטבעיות, מדברים וצוחקים על המשרד, העובדים והמנהל. אחד החברים לעבודה הרהיב עוז ועקץ בחדות את המנהל על מבנה גופו המרופד... כולם התפוצצו מצחוק, כולל המנהל. שמתי לב שהוא ממש מנסה לצחוק, אבל בפנים הוא רותח. באותו רגע הרגשתי כאילו אני איפשהו באוויר, מסתכל מרחוק על כל ההתרחשות ועף רחוק. כמו אחד שהתעורר וגילה שהמיטה שלו שטה באמצע ים אינסופי ושקט. ים של כלום. הלכתי הצידה והקאתי. 

 

"היינו עולים מידי פעם לאיזה יישוב, לפעמים לכאן, מקבלים קצת אוכל איכשהו, קצת מים, ובורחים בחזרה למטה."

השמים כבר איבדו את השחור שלהם והתחילו להכחיל.

פתאום הסתכל עליי. "תגיד, כמה זמן עוד נבלה פה?"

"אין לי מושג," עניתי מהר.

"למצפה," עצר בחור, עם הרבה רעש וקצת מקום. עלינו.

 

כשירדנו דודו נפרד ממני. "תראה, אני לא חושב שניפגש עוד. אני... בוא נגיד ש... 'קיצור, לא חושב שניפגש בזמן הקרוב."

הוא הסתכל שנייה הצידה, ואז לשמיים. היה נראה שהוא צריך כוח. "אני... אני רוצה לתת לך משהו. אם אתה רוצה. תעשה עם זה מה שבא לך. לא יודע. אני לא צריך את זה." הוא הוציא כמה מחברות ודפים קשורים בחוט ונתן לי. "אל תחפש אותי."

משאית צפרה, והוא זז קצת הצידה מהכביש. "אתה.. אתה טוב. טוב מאוד. באמת." הוא יצר לרגע קשר עין, ומיד הסיט מבט. "טוב. אה... להתראות." הוא חייך בעיניים עצובות, ועשה עם היד חצי שלום.

והלך.

כל הזמן אנחנו מסתובבים פנימה. תופסים המון ידיות בולטות ומנסים להיאחז בהן, במטרה לא להתערבל למטה. ואולי במטרה להתערבל למטה, ולקחת את כל העולם איתנו, למטה. ונופלים. כמו לקפוץ ראש לתהום בלי תחתית.

 

 



תהום

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאדרבה, גם אני
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ אלול ה´תשע"ו  
ועם חלקים חזקים. אבל משהו בחיבור של הקטעים יחד לא התחבר לי. לא הצלחתי להבין רצף, או קשר של אסוציאציות לרעיון שלם. וחבל.
י"ב טבת ה´תשע"ז  
י"ב טבת ה´תשע"ז  
עלילה חזקה לא מפצה על רצף מגמגם. או שאולי לזה התכוונת. ובמחשבה שנייה זה יוצר משהו יפה, מלא תהום.
הסוף שקוף מדי, גלוי מדי, אולי גם צפוי, בשיחה ביניהם. לטעמי. אבל עדיין, מעביר חוויה, ממש.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד