בנושא
בכרם
חדשות
 
וביניהם - ג´ / זכרונות כנרת
בביכורים מאז כ"א תמוז ה´תשע"ו

ליעל, שהיתה לאילת לפה

ולעדנה, שהיתה לה לעיניים

צבי מוצא סוף סוף את אדם מרוכז דיו להקשיב, והוא פורש בפניו את תכניתו, להשתמש באחת המכולות כדי ליצור להם – לשניהם – יחידה נפרדת, מרוחקת מעט מהקראוון המשפחתי. אדם הולך לאיבוד, וצבי מסביר בסבלנות כי הקראוון, וכן שתי המכולות ובהן כל הציוד משם, שאיש טרם נגע בו מאז, חצו את ההרים וירדו לבקעה כבר אמש. אבא, אמא וחגית, שעשו את היומיים האחרונים – שוב – במלון זול באשדוד, כפי הנראה כבר יצאו גם הם לדרך, ובקרוב ודאי יאספו אותנו כאן.

ברחוב החשוך עיניו של אדם נעצמות לאט. הוא מתעורר ברתיעה מההולם התובעני של אלומות הפנסים הצהובות על עפעפיו המורדים. הוא קם ברתיעה, ובתוך החושך והסנווּר הוא קולט קולות מוכרים מדברים, ונזכר איפה הוא נמצא. חושיו עדיין קהים מן השינה הארעית; רעם המנועים נשמע חלוש, חרישי כמעט, וכל כמה שהוא מנסה, אינו מצליח לצוד את הריח האהוב-שנוא של סולר.

מדף המפקד נפתח, ורצון מטפס החוצה, ניגש אל אדם ולוחץ את ידו בשקט. "מצטער," ממלמל אדם ופניו כבושים בקרקע. גם רצון נבוך, ואינו אומר דבר; תחת זאת הוא מהדק את לחיצתו על ידו של אדם, לחיצת ידו המחוספסת של חקלאי מבוגר, שהאגודל בה קטוע באמצע הפרק העליון. רק לאיש אחד שאדם מכיר יש יד כזו.

 

ים האורות שמעברי הכביש מידלל והולך, ואיי החושך שבו מתרחבים. הכביש מתחיל לטפס במתינות, והחושך גובר; עד מהרה נותרים האורות הכתומים נחלת הפנסים שבצדי הדרך בלבד. לאורם יכול צבי לראות את השורות החיצוניות של מטעי הזיתים הסמוכים לכביש. פה ושם הוא מצליח להבחין ביריעות בהירות פרושות על הקרקע, המעידות שהמסיק כאן טרם הסתיים. אך במרחק כמה צעדים אל תוך המטעים מתעבה החשיכה מאד, ומעבר להם אינה מופרעת אלא במקבצים קטנים, נדירים, של אורות לבנים; יש בהם משהו רפאי, ומעל כל אחד מהם מרחף אורו הירוק הזרחני, הלא-ממשי, של מסגד.

צבי נתקף דחף עז להביט לאחור. הוא מפנה את ראשו וסוקר מבעד לחלון האחורי את ים האורות הפרוש למטה, רחב ידיים מכפי שתיאר לעצמו; הוא מבחין כעת שיש בו סדר מסוים, ריבועים-ריבועים, חלקות-חלקות, אזורים-אזורים, נבדלים זה מזה בקווים ישרים של אורות צהובים. לבסוף הוא ממצמץ בעיניים דומעות, ומחזיר את מבטו הלא ממוקד אל החושך המיטיב שסביב. צבי עוצם את עיניו.

כשהוא פוקח אותן אין עוד פנסים; הכביש החשוך מתפתל במורד צלע-הר אפלה. גם מכוניות אחרות אינן נראות.

"איפה אנחנו?" שואל צבי.

"עברנו את צומת תפוח לפני כמה דקות," אומר אבא. לרגע הדברים לא מתחברים לצבי, והוא מתבונן החוצה, ונשימתו נעתקת: שם, בתוך העמק, רובץ גוש גדול של אורות לבנים, שמסגדים אחדים חולשים עליו. הגוש מתרחק והולך, אך אי אפשר לטעות בו: צבי מזהה, מעבר לכל תקוות ספק, את הכוכב הכרסתני, פשוט-הזרועות, של הכפר עקרבה.

הכביש מוסיף להתפתל במורד. שני חיילים מנומנמים מעכבים אותם לרגלי צריח-בטון אפור. הם נעצרים בין שתי בטונאדות, ואדם נחרד לגלות שהוא מכיר את החיילים: שני צעירים מהפלוגה, מאלה שעלו אחרי המלחמה. אחד מהם שואל, "הכל בסדר?" אדם נזכר בשמו של החייל: מאור. הוא לא מראה שום סימן שהוא מזהה את אדם.

"כן, כן," אומר אבא בחוסר סבלנות.

פעם, כשהיו עוברים ליד מחסום צה"לי, גם אם לא היו עוצרים אותם הם היו מתעכבים לשוחח עם החיילים, ובדרך כלל אמא הייתה מגששת בתיק שהיתה לוקחת לכל נסיעה ומוציאה משם עוגה או חפיסת שוקולד, והחיילים – צעירים נבוכים, ותיקים מלאי חשיבות עצמית או מילואימניקים חייכנים, מגודלי זיפים – היו פולטים "תודה" מופתעת, וכמה קילומטרים אחר כך אמא עוד היתה מחייכת לעצמה. אחרי הקיץ ההוא אמא הפסיקה לקחת את התיק, וכמעט הפסיקה לחייך.

ראשו של צבי צונח שוב. הכביש מתמתן, והם יורדים אל תוך בקעה נינוחה; משמאל מתנשא גוש הררי עצום, שחור, ואור בודד מבליח מפסגתו המרוחקת. לו היה צבי ער, יכול היה לומר לאדם שהאור הבודד הוא ביתו הבנוי ביד של אחד תמהוני, בעל המצאות, בפאתי אלון מורה. אך צבי לא מתעורר, והם מותירים את הר כביר מאחור. אחריו משחיר לרגע כנגד השמים הזרועים כוכבים הר קטן יותר, בעל צורה משונה, מעפיל במתינות אל הפסגה ממזרח וצונח ממנה בחדות, כחתוך בסכן, מערבה. הם פונים ימינה, והמראה נעלם.

כביש גישה צר, ישר כסרגל, מוליך בין חממות חשוכות אל יישוב מגודר, העומד על גבעונת בשולי הבקעה הקטנה שחצו. חיילת בכובע-מצחייה כחול, שרובה ארוך-ארוך מופשל לה על גבה, יוצאת מבקתת השער הקטנה, בוחנת אותם לרגע, ופותחת את השער החשמלי. הוא נפתח לאט, ואדם יכול לבחון בחזרה את החיילת: על פי הנשק, היא כנראה חניכת קורס מקצועי כלשהו, אולי בחיל האוויר. את מי עוד ישלחו לשמור על יישוב נידח כזה.

החיילת מרגישה במבטו של אדם, נותנת בו לרגע פנים זועפות ונכנסת חזרה לבקתה. אבא מנווט בתוך היישוב כבקיא ורגיל, ובמהרה הם מגיעים אל הקראוון, שהועתק הנה בכל כיעורו, הבולט במיוחד בין הבתים רעופי-הגגות המקיפים אותם, טובלים בגינות קטנות, מטופחות. אמא וצבי מתעוררים; חגית לא עצמה עין. אבא פותח את הדלת, והם נכנסים פנימה.

הדבר – אדם לא יכול לגרום לעצמו לחשוב עליו בצורה אחרת – לא השתנה הרבה. הרצפה זרועה ארגזים, ואם אין אלה אותם ארגזים עצמם שנארזו בחופזה לפני שנה וחצי, הרי אינם שונים מהם בהרבה. רהיטים כמעט ואין. את הנחוצים ביותר והעשויים להינזק כבר הכניס אבא עם המובילים; היתר נותרו בחוץ, בחצר העירומה, שם הם יוצרים בחושך רושם של אנדרטה שחורה, מוזרה, תומרקינית.

גם ערימת מזרנים יש שם, וחגית מתחילה לגרור אותם פנימה. אדם ממהר לתפוס את הערימה בצדה השני, והם מכניסים אותה הביתה. כולם שותקים משום מה, ורק מילים בודדות, נחוצות, נזרקות פה ושם; נוכחותם הגשמית מאד של אדם וצבי, שאי אפשר להתעלם ממנה, מביכה אותם. על המזרן, בחושך, מהרהר אדם בקשקוש המייגע של צבי, שהקשיב לו בחצי אוזן, על בניית יחידת מגורים נפרדת. עכשיו הוא חושב שזה לא רעיון רע.

 

מתוך שינה מופרעת אדם שומע את קולו של צבי. בתודעתו מתגבשת, במאמץ מסוים, התהייה עם מי צבי מדבר בשעה כזאת בבוקר, והוא פוקח את עיניו ונזכר בנסיעת ליל אמש. כעת הוא גם שומע את קולה השקט יותר של חגית עולה מהמטבח, והוא זע באי-נוחות, עד שהוא מוצא את מכנסיו ולובש אותם. הוא חולף על פני דלת המטבח בדרכו לשטוף פנים, וחש – יותר משהוא שומע – את צחוקה חסר-הקול של חגית, שעיקרו שאיפות-אוויר תכופות, עמוקות, לעתים עד כדי דמעות בעיניים. הוא הצחיק אותה, חושב אדם בקהות. שתי נקודות לצבי.

הדלת נפתחת מבחוץ, ואבא נכנס עם תיק תפילין ושקית ובה כיכר לחם. אדם נעשה מודע מאד לעובדה שהוא בלי חולצה, וגם לצבי וחגית, שכבר עובדים זה זמן-מה במטבח, וודאי הספיקו גם להתפלל. הוא חומק לסלון ומתלבש, ואז כועס על עצמו. למי אני חייב דין וחשבון? לא אני ביקשתי לבוא הנה. הם קראו לי, אז שיקבלו אותי ככה. הוא שומע את צבי שואל, "מה, יש בית כנסת ביישוב?" ואת אבא עונה, "יש פה בסיס טירונים, ממש מעבר לכביש." אדם נכנס למטבח.

צבי עומד ליד הכיריים ומטגן ביצים; הוא כבר פנה מעל אבא, וחזר לדבר עם חגית, שעומדת ומקשיבה לו וסכין שמוטה בידה האחת; בלי ספק התכוונה לחתוך בה את הירקות שאדם רואה על השיש, לפני ששכחה את עצמה. אדם, בקלות רבה, מחלץ את הסכין מאחיזתה הרופפת, ניגש לשיש ומתחיל לחתוך ירקות בעצמו. אבא, לאחר חיפוש קצר, שולף מאחד הארגזים סכין גדולה יותר, ומתחיל לחתוך פרוסות עבות מכיכר הלחם שקנה. אדם מחפש כעת כלי לרוקן אליו את מלוא-הקרש הראשון של קוביות מלפפון ועגבניה; מבטו משוטט על פני המטבח, והוא מגלה את אמא עומדת קפואה בדלת, נשענת ביד אחת על המשקוף, וצופה בהם. הוא לא יודע כמה זמן היא עומדת שם.

הם יושבים לאכול בשתיקה. אדם כבר מנגב את שאריות המיץ מקערת הסלט בחתיכת לחם, ואבא מתבונן במצח מכווץ בצבי בשעה שהוא מגלגל סיגריה; אך כשהוא מוציא את המצית ומגיש אותה לפיו, מגונן עליה, מתוך הרגל, בכף-יד כפופה, חגית אומרת בשקט, "צבי, אם אתה חייב, אז בחוץ." צבי מהמהם משהו וקם. משב דק ראשון של עשן משתחרר בחדר לפני שהוא סוגר אחריו את הדלת.

במהלך היום אדם מוצא שיחסי הכוחות לא השתנו הרבה מכפי שזכר אותם מהחודשים הרעים שאחרי הגיוס. אבא ואמא עבדו, כמובן – לא פחות מצבי וממנו-עצמו – אך חגית היא שניצחה על הכנסת הרהיטים הנותרים מן החצר, הסרת הניילון הנצמד מעליהם והצבתם, כל אחד במקומו; ואחר הצהרים, על פריקת המכולה הלבנה, הרכבת הספריות וקביעתן בקירות (זאת עשה צבי) ופירוק ארגזי הספרים וסידורם על המדפים (זאת עשה אדם; הדבר גזל זמן רב, שכן לא פעם נתקל בספר שעורר בו עניין, ועמד וקרא בו עמוד או שניים בטרם התעשת).

אדם חוזר מהמכולה עם ארגז נוסף, ונתקל באמא, עומדת בידיים שמוטות לצד מה שנראה כמו חבילת בגדים. חגית מופיעה, בידיים מלאות צלחת, וזורקת, "אמא, המזנון בסלון כבר עומד, אז את המגבות את יכולה לשים שם."

אמא מרימה את המגבות ומדשדשת לסלון, וחגית, בצעד נמרץ יותר, ממשיכה למטבח. אדם מוצא את עצמו תוהה מאין היא שואבת את הכוח. ובעצם, היא צריכה להיות באמצע השמינית עכשיו, לא? היא הלכה בכלל לבית-ספר השנה? אדם לא מצליח להיזכר: תמונה מטרידה מציפה את מוחו, תמונות פניה המאירים של תלמידת שמינית אחרת, שחייה חפים מדאגות; גם היא לא תמיד הולכת לבית הספר, אך את הימים שהיא מחסירה, היא מחסירה לטובת עיסוק בתחביב. תחביב, המצריך שימוש בציוד יקר.

היא לא אשמה לאף אחד בזה שהחיים שלה יפים, הוא מזדעק בתוכו כנגד ההשוואה הלא הוגנת. אבל איזו טינה כבושה רוטנת בו, כי חגית זכאית לנעורים לא פחות מאילת.

בארוחת הערב הם כבר מדברים קצת ביניהם, כמו אנשים שלא הכירו קודם לכן אבל עבדו היום יום שלם יחד. משפטים של סתם נזרקים באוויר, מתרכזים בנושאים לא מסוכנים, כמו האוכל של חגית (מרק כתום וקציצות שיבולת שועל), הנוף הנשקף מהחצר (הר טמון בעל הצורה המשונה, שאדם העיף בו מבט אמש, ונחל תרצה העולה, צר והולך, אל תוך ההרים), והגשם הצפוי בהמשך השבוע. נושא זה, האחרון, מעורר את אבא, והוא אומר, "מחר טל יגיע, ונרד לשדה. אני רוצה שניכנס לעניינים כמה שיותר מהר, ויש כמה דברים שצריך להספיק לפני המערכת הזאת; מדברים על משהו די רציני, שלושים-ארבעים מילימטר." אדם מציין לעצמו שהמצב של אמא, כנראה, המשיך להידרדר, אבל אבא נראה – ונשמע – טוב מכפי שזכר.

אדם מוצא את עצמו נמשך לשאול עוד ועוד על השטח הזה, שלא ראה מעולם, אבל הוא כבר מעורר בו איזה עקצוץ בגב, איזה רעד בידיים: השטח שלהם. אבא מסביר על החלקה הוותיקה, בת 12 הדונם, שטל מגדל בה כבר שנתיים, ועל החלקה החדשה, קרוב ל-30 דונם נוספים, שנמצאת בהסבה כבר שלוש שנים, ובינואר אמורה לקבל תקן.

"תקן?" אדם משתומם, "איזה תקן?"

מתברר לאדם שהוא החמיץ חלק מהותי מאד בכל הסיפור כשאבא, חגית ואפילו צבי נכנסים זה לדברי זה במאמץ להסביר לו את עניין החקלאות האורגנית. אדם שמע על חקלאות אורגנית, אבל לא העלה בדעתו שהעסק רציני עד כדי עמידה בתקנים הכוללים, בין השאר, שלוש שנות הסבה של השטח עוד לפני תחילת הגידול – שגם אותן מתחילים לספור רק אחרי שסקאל, הגוף המפקח, לקח דגימות מהקרקע, ואישר שאין בה חומרים מזיקים בכמות שחורגת מהתקן של משרד החקלאות.

"ואם אני לא עומד בתנאים?"

"לא תקבל חותמת."

אדם מרגיש שהוא הולך לאיבוד. "חותמת?"

"תחשוב על תעודת כשרות, רק שפה קהל היעד שלך הוא אנשים שרוצים לקנות אורגני, והם משלמים עליו יותר מהמחיר הרגיל בשוק; הם יודעים את זה, והם לא יקנו בלי חותמת. ואתה חייב לקבל את המחיר הזה, כי עלות הגידול שלך משמעותית גבוהה יותר."

זו קרקע בטוחה יותר. אבא מסביר לאדם שבחקלאות אורגנית אתה צריך, במקום לרסס בפראות בקוטלי עשבים בתחילת העונה, לעשב את השטח כולו, בידיים ממש, ולפעמים גם פעם שנייה ושלישית. העלות של זה גבוהה מאד ב"שווה כסף", כלומר, בשעות עבודה. אדם נושם לרווחה: עבודה זה בסדר. עבודה הוא יכול להבין.

לפני שהם הולכים לישון – הפעם בחדר, שבמשך תקופה קצרה היה של אדם – צבי אומר, "החיידק האורגני עקץ את אבא די עמוק, אה?"

"כן," אומר אדם לתקרה. "אני מת כבר לפגוש את החיידק הזה."

 

השמים, במקומות שהם נראים, עוד שחורים לחלוטין, אך הבוהק האדמדם, המוזר, שהעננים מחזירים משמש שעוד לא עלתה מעבר לגלעד, מוצא אותם – אבא, חגית, אדם וצבי – ממתינים לטל במסעף דרך החצץ המוליכה מן הקראוון אל הרחוב. חגית לובשת בגדי עבודה – נעלי Blundstone ומכנס ג'ינס ישן מתחת לחצאית; לאדם וצבי אין בגדים אחרים. טל גר בחלק הדרומי של המושב, והם שומעים את נהמת המנוע זמן רב לפני שהם רואים את אלומות הפנסים מופיעות מעבר לעיקול הרחוב. הפנסים שייכים לסיטרואן ג'אמפי שפעם היתה לבנה, אך כל כך הרבה נתזי בוץ יבשו עליה שצבעה עשוי היה להיות חום בהיר. היא נעצרה מולם, והאיש, שצבי התחיל לחשוב עליו בלילה כעל טל החיידק, ירד ממנה.

לפעמים, בעיקר בחללים סגורים וצפופים – סופרמרקטים, למשל – היתה לצבי התחושה שהעולם מותאם לאנשים שמיוצרים בקנה מידה מסויים, והוא – צבי – נעשה בטעות בקנה מידה אחר; הוא חש שלא בנוח במקומות כאלה, ונדמה היה לו שכולם בוהים בו, נדחק במעברים שהיו צרים עליו, ובמבטם נזיפה חרישית על שנכנס מלכתחילה למקום שלא מיועד לאנשים מסוגו. כשהיה יוצא לאוויר הפתוח, התחושה היתה נעלמת; אבל טל נראה גדול מדי על הרחוב כולו.

קשה היה לדמיין גבר פחות חיידקי ממנו. הוא היה גבוה מאבא. הוא היה גבוה גם מצבי עצמו, וחוץ מזה, לצבי לא היתה כרס כזאת. אבל היה בו משהו מעבר לגובה או לגזרה: האיש היה גדול, ודי.

מלבד הגודל קלט צבי רושם מעומעם של עיניים טובות, בהירות, ושל קודקוד וסנטרים – שניים או שלושה מהם – מגולחים ברשלנות. למרות הקור, טל לבש חולצת טריקו, שמתוך שרווליה הקצרים נדחקו זרועות עצומות, שריריות. אחת מהן הושטה ללחיצה, וידו של אבא – קטנה, כהה וקשה – טבעה בזו של טל.

"נו, שי," טל אומר, וחושף שיניים בחיוך, "אתה עושה לי היכרות עם השבט?"

 אבא מציג אותם, וטל תופס בכתפו של אדם, שבמקרה עומד קרוב אליו, ומועך אותה במחווה שאמורה להיות ידידותית. הוא ממשיך לפטפט בזמן שהם עולים לג'אמפי ונוסעים לכיוון השער. טל מוציא טלפון ופותח אותו מבפנים. אור אפרפר מתפשט על פני הבקעה (שאבא כבר אמר להם אמש שהיא הבּוּקֵיעַה, בקעת נחל תרצה) בזמן שהם פונים מכביש הגישה שמאלה, בדרך עפר שעוברת בין החממות ומוציאה אותם לבסוף אל בין שדירות אינסופיות של ברזלי-זווית מרותכים בצורת האות Y, שצבי מניח שאפילו אדם יודע לזהות שהם כרמי יין, למרות שהגזעים המפוצלים, בצורת T נמוכה, עירומים כעת, וקליפתם האפורה מתמזגת בנוף חסר הצבע של טרם-שחר. טרנזיט ישנה, שבדומה לג'אמפי של טל היתה לבנה פעם, חונה בשולי הדרך, וצבי רואה נשים בבגדים צבעוניים עובדות בתוך השורות.

לבסוף הם עוברים את הכרם. האור גובר מרגע לרגע, השמים מתלבטים בין אפרפר לתכול, והנוף האפור מתפרד לצבעים: כתר האלונים הירוק-כהה בראש הר גדיר, זהב הקוצים – שכתמים ירוקים חיוורים של עשביית החורף הזה כבר פזורים בו – של מדרונותיו הנמוכים יותר, החום החולי של הטמון הקירח, וקרוב מכל, נפלא מכל, הגוון האדמדם הנעים של אדמת הבוקיעה לרגליהם. טל מוריד את הג'אמפי לשולי הדרך ונעצר. צבי יורד ראשון, ומתבונן סביבו.

משני עברי הדרך משתרע שדה תלום. מימין לדרך, צד ההרים, אין בשדה דבר מלבד ערוגות עירומות, אדמדמות, שרוחבן, כפי שיודע צבי, מטר ותשעים, כמרחק שבין שני להבי המתלמת; אך במאונך לכיוון הערוגות, במקביל לדרך העפר, שוכבים שני צינורות מקבילים, שמדי ארבעים מטר או קרוב לזה מקשר ביניהם צינור קצר נוסף, היוצר יחד איתם צורת H. הצינור הדק בין השניים הוא צינור 32 רגיל; צבי מנחש שהעבה הוא צינור שני צול. לאורך שני הצינורות מכוסה האדמה פלומה בהירה של עשבייה חדשה; הערוגות עצמן חפות מהפלומה הזו, וצבי מבין שטל קילטר אותן ממש לאחרונה. אך האדמה המקולטרת, שקרומה טרם התקשה, היתה זרועה נקבוביות קטנות, רכות, עדות לגשם שעבר כאן אחרי הקולטיבטור; במהרה ינבטו זרעים נוספים המצויים בקרקע, ויידרש קילטור נוסף. כמה שעות ייקח לי לקלטר את השטח הזה...?

צבי מתנער משרעפיו כשטל מוליך אותם במעלה הדרך, להתבונן בחלק הנמוך של השדה. כאן התמונה שונה לחלוטין.

"לחלקה הזו אני קורא קוצי," רועם טל. "זו החלקה שעבדתי בה עד עכשיו. שתי הערוגות האלה הן צנון וצנונית, אחר כך לפת..." הוא רוכן, ותופס אגודה אחת של עלים ארוכים, שעירים, שלשפתיהם כמה זוגות שיניים גדולות, קהות. הערוגה רצועה שורות-שורות של אגודות כאלה, מסודרות, פחות או יותר, לאורך חמישה צינורות 16.

טל מושך בעלים, וצנון גדול, ורוד, נחלץ מן האדמה הרכה. הוא שולף באותה דרך גם לפת אחת, פחוסה, מעוגלת, סגולה-לבנה; אחרי הלפת יש כמה ערוגות ריקות, ובזמן שהם חולפים על פניהן צבי מביט קדימה, אל הערוגות הבאות. האחרים ממקדים את מירב תשומת לבם במאמץ שלא לפגר אחרי טל.

בערוגות הבאות הצמיחה בשיאה, וירוק – ולא חום – הוא הצבע השולט.

"ברוכים הבאים לממלכת המצליבים," טל מגחך, ומשהו ניעור באדם. "אני יודע שאתם רגילים לחממות, אבל בשטח פתוח, במיוחד באורגני, זה קצת שונה. אני לא יכול לשחק עם העונות, המזיקים יגמרו אותי. אז אני מנצל את מה שיש לשדה לתת לפי העונה, ומה שיש לו עכשיו – ומעכשיו ועד סוף החורף – זה בעיקר מצליבים: חסות, כרוב, כרובית וברוקולי. אנחנו שותלים במחזורים, ככה שלאורך כל העונה אף פעם לא יגמר מאיפה לקטוף."

הוא ממשיך להתקדם תוך כדי דיבור; הם עוברים על פני חמש ערוגות של חסה, כל אחת צעירה מעט מהקודמת, ונעצרים אצל האחרונה. "אלה בנות שבועיים. פה – " תנועת סנטרים אל הערוגה הבאה, שניכר שתוחחה לא מזמן – "נשתול היום, ואלה – " תנופת יד עבה אל הערוגות הריקות שבסמוך – "יכנסו לעבודה בהמשך העונה."

אחרי הערוגות הריקות הם מגיעים לכרוב (לבן וסגול), ואחר כך לערוגות רבות, גם הן בנות כמה מחזורים, של כרובית ושל ברוקולי. (צבי סופר שש ותשע בהתאמה; אדם רואה רק שהצמחים עצמם גדולים יותר מהחסות, והם ניצבים לאורך שני צינורות בלבד בכל ערוגה. גם הרווחים ביניהם גדולים יותר; מוחו ושרירים נשכחים בירכיו ובאצבעותיו מתרגמים את כל זה, שלא במודע, לידיעה שהשתילה תהיה מהירה, קולחת.)

טל מפסק את העלים העצומים, הירוקים-אפרפרים, וחושף כרובית לבנה גדולה למדי. "כבר אפשר לקטוף," הוא אומר בשמחה, ונוקב בשם הזן, קנדיד. "גם הכרובית וגם הברוקולי הלכו אצלנו חזק מאד בשנים הקודמות, ואני רוצה לגדל השנה יותר. כבר עכשיו שתלנו שלוש ערוגות בכל מחזור, ואני רוצה להספיק עוד שלושה מחזורים של ברוקולי, ואולי עוד אחד של כרובית. זה כבר יהיה בחלקה החדשה." מבטם פונה בעקבות מבטו אל השטח החום, הנקי, שמעבר לדרך.

הם עוברים על פני גידולים נוספים, שאדם לא בטוח שיזכור את כולם – מנגולד וסלק, שומר וכרישה, קולורבי, קייל ירוק ואדום, סלרי עלים וסלרי שורש – ולבסוף פונים לחזור אל הג'אמפי, כדי להתחיל לעבוד. בדרך טל מפרט, "אז יש לנו שלוש ערוגות של ברוקולי לשתול, אחת חסה ערבית ושתיים כרובית. עוד ערוגה אחת של כוסברה-שמיר, זה יקח קצת יותר זמן, ומישהו יצטרך לזרוע גזר. בכל מקרה נצטרך לעשות עוד נגלה, כי הכוסברה-שמיר נשארו בסככה, וגם המזרעה..."

הוא פותח את תא המטען, וצבי וחגית מורידים ממנו בזהירות מגשי קלקר גדולים של שתילים. גם אדם נוטל מגש, אבל אבא עוצר אותו: "תשאיר בינתיים את הברוקולי. עדיף שנתחיל עם החסה, זה יתן לטל ולי זמן לסדר את הצינורות."

צבי כבר חולף על פני החסות הוותיקות עם מגש בכל יד, וחגית, עם מגש נוסף, ממהרת בעקבותיו; אבא חוצה את החלקה בצעדים לא נוחים, רגל לפני רגל, בתוך התלם הצר, הבוצי, ותופס בקצה המרוחק של שני צינורות 16, שטל כבר מחזיק בצדם השני. הם מפרידים אותם זה מזה, מותחים אותם ולבסוף מניחים את הראשון כעשרים סנטימטרים לִפנים משפת הערוגה, ואת השני כעשרים סנטימטרים אחריו. אחר כך הם חוזרים על הפעולה בשני הצינורות הנותרים. אבא עושה את דרכו חזרה, בתלם השני הפעם, בעוד טל מוציא מכיסו סכין מטבח זולה, מהסוג הנמכר בשישיות, וחותך את צינור ה-32 מול אמצע הערוגה.

אדם מחפש בעיניו אחר ברז, אך צבי מקדים אותו, ומושיט לטל ברז פלדה קטן, שעל ראשו מורכב ראש פלסטיק "שש-דרך", בעל שש יציאות לצינור 16. הוא נתון בין שני מחברים, וטל מבריג אותם החוצה, מחליק אחד מהם על צד אחד של הצינור שחתך ודוחק את הברז עצמו, במאמץ מסויים, בעקבותיו. שלושת זוגות העיניים הנעוצים בו מביכים אותו, והוא רוטן, "הכי חשוב לבדוק שהגומיות נמצאות במקום, ושהכנסתם את הצינור עד הסוף."

הוא כנראה לא מטיל ספק בהנחה האחרונה, ומבריג מיד את המחבר חזרה על הברז, מהדק אותו בכך אל הצינור. הוא חוזר על הפעולה, קצת פחות בקלות, עם המחבר השני, ומחכך את כפות ידיו הגדולות זו בזו, להסיר מהן את הבוץ.

"או.קיי," הוא מזדקף. "מפה אתם כבר מסתדרים, נכון?"

צבי מגיב בהנהון בוטח: שטח פתוח או לא שטח פתוח, לשתול, לפחות, הם יודעים. "מה המרווחים?" הוא שואל, רק כדי לוודא.

"כל שלושים." טל כבר ממהר בעקבות אבא אל החלקה החדשה, לסדר שם צינורות לברוקולי ולכרובית.

כל שלושים סנטימטר: כלומר, כל טפטפת וחצי. כפול ארבעה צינורות... צבי מחשב במהירות בזמן שהוא תולש את השתילים ממגש הקלקר: ארבעה עלי-חסה זעירים, מבצבצים מגוש אדמה שחורה בצורת פירמידה מוארכת, הפוכה על ראשה. הוא מתקדם צעד אחד, ומניח בעדינות חופן שתילים, הבולטים בצבעם השחור על רקע האדמה הבהירה יותר. אדם יורד על ברכיו מול חגית, שכבר עובדת באצבעות זריזות, ומתחיל לשתול.

באצבע ואמה של יד שמאל הוא חופר חור באדמה הרכה, מול המקום בו ניצבים, זה מאחורי זה, שני השתילים הראשונים של חגית. הוא מכניס את השתיל פנימה ומהדק אותו היטב: תשעים אחוז ממקרי המוות בימים הראשונים נגרמים מאוויר מתחת לבית השורשים, והידוק טוב יותר היה מונע אותם. הוא שוב תוחב שתי אצבעות לאדמה, מכניס שתיל נוסף, מהדק אותו היטב ונע על ברכיו הלאה.

הפעולה, המוכרת לו היטב, נעשית מוכנית; שתי אצבעות, שתיל, הידוק, אצבעות, שתיל, הידוק, וחצי-צעד על הברכיים עד ערימת השתילים הבאה. הוא לא צריך לחשוב על דבר – אפילו לא לחפש את חורי הטפטפות, שכן חגית כבר שתלה מולו, ועליו רק לשתול שני שתילים מול כל שניים שלה. בעבודה מונוטונית המצריכה זריזות ידיים אין שני לאדם, והוא מתקדם בתלם שלו בקצב גובר והולך; עד מהרה הוא משיג את חגית, וכאן הוא מתעכב.

הטפטפות בצינור החיצוני בצד של חגית גלויות, אך בשני הצינורות שלו פונים החורים מטה, אל תוך האדמה. הוא תופס בצינור החלקלק מבוץ בשתי ידיים מלוכלכות ומסובב אותו בזהירות, כמה סיבובים שלמים; כשהוא משחרר אותו, חוזר הצינור ומסתובב במהירות כמעט למצבו הקודם – כמעט, אך לא לגמרי. החורים גלויים כעת, מלבד במקום בו טינף אדם את הצינור בידיו. הוא מתחיל לשתול על פי מיקום החורים, שתיל בכל טפטפת וחצי: שתיל מול טפטפת, דלג טפטפת, ושתיל בין טפטפות. חגית, בתלם ממול, מגבירה את הקצב – היא לא צריכה לחפש חורים כעת – אך אדם מתרחק והולך. הוא כמעט ולא חש בצבי, שמדלג מעליו בזהירות עם מגש השתילים הריק, אך כשהוא חוזר עם מגש חדש אדם מרים ראש ומביט אחורה, בארבע השורות הישרות של ראשי חסה קטנים, בהירים. תחושת סיפוק שקטה, נעימה, מציפה אותו.

צבי סיים לפזר את השתילים, הניח את המגש השלישי, הכמעט מלא עדיין, על פניה הנקיים, הנקבוביים, של הערוגה הסמוכה, והחל לשתול מסוף הערוגה, בצד של חגית. אדם תופס את מבטו, מחייך, ומגביר קצב. צבי צוחק וקורא, "חגית, תתעוררי!" חגית צועקת, "אמא שלך!" וגם היא מגבירה. אדם יודע שאין לו הרבה סיכוי מול שניהם, למרות היתרון שצבר, אבל הוא לא מתכוון לוותר בקלות. טפטפת, שתיל. טפטפת, חצי טפטפת, שתיל. בכל פעם שהוא מרים את עיניו צבי קרוב יותר, אך גם סוף הערוגה מתקרב. אדם חולף על פני צבי; לפניו עוד כעשרה מטרים, רק מעט פחות מהמרחק שעל צבי וחגית לסגור ביניהם.

כעת הוא שותל על פי השתילים של צבי, והוא יכול לנקות את ראשו ממחשבות. שתי אצבעות, שתיל, הידוק. אצבעות, שתיל, הידוק. חמישה מטרים לסוף. צבי קורא, "עזוב, אדם, חבל לך על המאמץ!" אדם מוצא את עצמו צוחק אל הרוח בזמן שהוא סוחט מעצמו עוד קצת ריכוז, עוד קצת מהירות. הוא מעיף מבט לאחור, לוודא שאינו מקלקל את השורה; השורות נראות טוב. מטר אחרון.

מזווית העין אדם רואה את צבי קם ומתחיל לרוץ בתלם השני. ששה שתילים אחרונים. צבי חוצה בסוף הערוגה. שני שתילים אחרונים. צבי כורע בתלם לצדו...

אדם חוטף את השתיל האחרון מתחת לידו המושטת של צבי, שנסגרת על רגב אדמה. הוא מכניס אותו לחולצה של אדם דרך הצווארון; אדם גורר את צבי אל רצועת אדמת ההפקר שמעבר לסוף הערוגה, והם מתגלגלים באדמה האדומה, הלחה, וצבי נועץ ברך בגבו של אדם ואדם חש בטעם האדמה בפיו, וצחוקה של חגית מתגלגל, ואדם אוסף רוק ומגלגל בו את פירורי האדמה על הלשון, הלוך וחזור, ובולע.

השעות עוברות במהירות. ערוגות הברוקולי והכרובית לוקחות להם הרבה פחות זמן מערוגת החסה, שכן השתילה בהן דלילה יותר, שתיל אחד לארבעים סנטימטר (טפטפת כן, טפטפת לא), לאורך שני צינורות במקום ארבעה. המצב הפוך כשטל מגיע עם שתילי השמיר והכוסברה, אותם יש לשתול במרווחים של עשרה סנטימטרים לאורכם של חמישה צינורות; אך כעת גם אבא וטל כורעים מצדי הערוגה, והעבודה בארבעה מהירה יותר (ארבעה ולא חמישה: צבי נטל את התוף, את שקית הזרעים ואת מזרעת היד, שצורתה צורת זוג אופני אלומיניום קטן, מעוות, והלך לזרוע את הגזר). אף על פי כן השמים אפורים כשהם מסיימים לבסוף; השעה שלוש, ונותרו פחות משתי שעות אור. ערב מוקדם יורד על הבוקיעה.

הימים הבאים עוברים על אדם כמין התעוררות ארוכה. טוב לקום בחמש וחצי בבוקר אל הרחוב החשוך, טוב לעמוד ולהמתין לטל עם צבי הרוטן, המאהיל בידו על סיגריה, ועם חגית, אצבעותיה מהודקות סביב ספל תה בעל דופן כפולה לשמירת החום, ופניה טמונות בו. טוב לנסוע אל השדה בשתיקה, טוב לחתוך את החסה הקפואה כמעט באצבעות ממאנות, נפוחות מקור. בבקרים של קרה הוא מאבד לעתים את התחושה באצבעותיו; אדם מהרהר בחוק ברגמן, הקובע כי בעלי חיים החיים קרוב לקו המשווה יהיו גדולים יותר מבני מינם החיים בסמוך לו, שכן מסה גדולה ביחס לשטח הפנים  מסייעת לשמירה על חום הגוף. על פי חוק ברגמן, לצבי אמור להיות פחות קר.

"לעזאזל."

הסכין נשמטת מאחיזתה של חגית. היא נעה בעקבות אדם, אוספת את ראשי החסה שהוא עורף ומניח בתלם, מסירה מהם את העלים החיצוניים, הנגועים בחלקם ברקב, ואורזת אותם בשקיות. המגע שלה עם העלים הקפואים ארוך בהרבה מהאחיזה הקצרה שאדם אוחז בהם לפני החיתוך; כעת היא לוחצת את אצבעותיה בין השוק לירך, בצד הפנימי של הברכיים. בצד החיצוני נעלם הג'ינס תחת מעטה מהודק של בוץ.

"רוצה שנתחלף?"

חגית מהנהנת, אך לא קמה מקריסתה על עקביה. אדם כורע לצדה ומתחיל לנקות את החסות שנותרו בתלם; כשנותרת חסה אחרונה, חגית חורקת שיניים, אוספת את הסכין, קמה ומתחילה לקטוף.

 

הלילות נעשים קרים יותר ויותר. בימים יורד לא פעם גשם. בימי שני וחמישי, בהם מתבצעת האריזה בסככה, הם לא מתעכבים בשדה אלא כמה שנחוץ כדי להשלים מה שלא הספיקו לקטוף אתמול, ועולים לסככה לארוז. אדם חש לא יעיל בימים האלה; הוא מתקשה למצוא את ידיו ורגליו בין השקילות, האריזות, ההזמנות הקבועות או החד-פעמיות. שמות הלקוחות השונים מבלבלים אותו. לכן טל לא מתנגד כשהוא מבקש לקחת לו יום חופש.

באותו לילה טלפון המוטורולה של אבא מצלצל. אבא עונה, וחגית רואה את פניו מתקדרים בזמן שהוא מקשיב בלי לומר מילה.

"שי." קולו של טל שקט, דחוס. "התחיל עכשיו ברד במעלה אפרים. זה יכול להיות עלינו תוך שעה. אני צריך שתתארגנו ותהיו מוכנים לרדת לשדה כמה שיותר מהר, אני נוסע להביא גליל של אגריל."

"צבי, חגית, מגפיים, בגדי עבודה, משהו חם, אנחנו יורדים לשדה להציל את החסה," אבא פוקד. חגית, תחושה תמוהה ומסחררת של הקלה מציפה אותה, לובשת את בגדי העבודה שלה, אליהם נוסף קפוצ'ון ישן של אדם. ארבעה זוגות של מגפי רפת שחורים עומדים בשורה מחוץ לדלת, מתחת לגגון הפח, שגשם קל מתופף עליו; חגית נדחסת לתוך הזוג הקטן ביותר, וקמה. צבי עומד בחוץ, בגשם, במגפיים וחולצה קצרה, שנקודות כהות, רטובות, מכסות אותה במהירות.

"צבי!" אבא מרים את הראש מעל מגפיו – הוא נעל, מרוב חיפזון, את מגף שמאל על רגל ימין, וכעת עמל לחלוץ אותו – וגוער בצבי בצעקה. דמעות עולות בעיניה של חגית למשמע נימת הקול הזו, הנשכחת, והיא לא מוחה אותן – הגשם המיטיב יכסה – כשצבי מציית מיד, ונכנס מתחת לגגון.

כשטל מגיע הם קופצים אל תוך הג'אמפי, והוא ממשיך בנסיעה דרך מסך הגשם המתעבה בעוד הם נאבקים באריזות העוטפות את חליפות-הסערה החדשות שמצאו על המושב האחורי. השכמייה תואמת את מידתו של אבא, אך היא קטנה מעט על צבי וגדולה בהרבה על חגית, המוצאת שכפות ידיה אובדות בתוך שרוולי הפלסטיק הארוכים. במהלך ההידחסות אל תוך החלפ"ס ברכב הצפוף היא מוצאת עצמה מביטה אחורנית, מעבר למשענת הספסל, אל תא המטען, בו מונח גליל חדש של אגריל, שרוחבו שניים וחצי מטרים.

חגית מעולם לא היתה בשדה בלילה, והיא מתקשה להכיר אותו – זועף, מנוכר, מאווש בגשם – כשהיא עושה את הפסיעות הראשונות על השביל, שעוד אינו בוצי ממש. צבי שולף מאי-שם פיסה בת כמה מטרים של צינור ברזל ישן, ומשחיל עליו את גליל האגריל; הוא אוחז בקצה אחד של הצינור, טל נוטל את השני, והם צועדים אל ערוגת החסה. אבא מסביר לחגית את שעליה לעשות.

"צבי וטל יחזיקו את הגליל גבוה, ואת תתפסי את הקצה ותתחילי ללכת בתלם, ליד הערוגה מצד הרוח, ותפרשי אותו איתך. כשתגיעי לקצה נתחיל כולנו לעגן אותו באדמה, לאורך, בצד הזה, ואחר כך בצד השני."

זה נשמע פשוט. חגית משחררת מטר או שניים של האגריל הלבן – ספק בד דק, ספק נייר רך ועבה – ומתחילה למשוך. "זה באמת יעצור את הברד?" היא צועקת. הגשם כמעט לא משמיע רחש בחוץ, אך כובע הפלסטיק – ה"צ'וקו" – שעל ראשה, מעצים את קול התיפוף באזניה.

"אולי לא הכל," אבא משיב צעקה, "ברור שחלק יחדור. אבל זה ימנע הרבה נזק."

הגליל מסתובב על המוט, בין הנושאים אותו, והיא צועדת צעדים ארוכים ככל יכלתה בבוץ, ולרגע נדמה שזה באמת פשוט, עד שמשב רוח פתאומי מפתיע אותה ותולש את הקצה מידיה. היא נאבקת באינסטינקט המידי לרדוף אחריו, שכן פירוש הדבר יהיה לרמוס את ערוגת החסה; צבי וטל מתחילים לגלגל את הגליל לכיוונם, והמטרים המתנפנפים של אגריל לבן מתקצרים, באיטיות מרגיזה, ונאספים אליהם, לחים וממאנים. חגית רואה את טל מביט בשעונו: עשרים וחמש דקות עברו מאז החל הברד במעלה אפרים.

היא נחושה בדעתה שלא להיכשל שנית, ורצה, כמעט מועדת, בחזרה לתחילת הערוגה, להקדים את אבא ולחטוף את הקצה. הפעם היא מגלגלת את המטרים הראשונים סביב פרק כף ידה: שום רוח לא תתלוש אותו מכאן. כל צעד כרוך במאבק, שכן הרוח, המטיחה את הגשם בפניה מן הצד, חובטת גם באגריל שכבר פרשה, ומושכת בו נגדה, אל פנים הערוגה. המאמץ הוא עצום, ונדמה לה ששרירי זרועה הימנית עומדים להיקרע; אך האגריל נקרע קודם.

בן רגע מתעצמת ההתנגדות פי ארבעה. האגריל, עשרים מטר של שטן לבן משתולל, נאבק לתלוש את זרועה מהמקום; הקצה השני, ממורטט וחסר חיים, נסרח מהגליל שבידי טל וצבי. הפאניקה משתלטת על חגית, והיא לא מבינה למה אבא מתכוון כשהוא צועק, "שחררי! עזבי את הקצה!"

הוא רץ בתלם בעקבותיה, מחליק, קם, מגיע אליה, ומוציא סכין. האגריל, מתוח בין הרוח לאחיזתה העקשנית של חגית, נכנע מיד; חיתוך אחד מספיק לשלח אותו, מסתחרר, ברוח, הנושאת אותו כמאה מטרים נוספים, ומטיחה אותו לבסוף כנגד חומת הברושים המשמשים חוסמי רוח לפרדס שמעל לשדה.

הדם שנעצר בפרק ידה של חגית, במקום שכרכה את האגריל, מציף שוב את כף היד, וגורם לה לתחושת נימול; היא עוצמת את עיניה לרגע. כשהיא פוקחת אותן היא רואה את אבא מתקדם לאורך התלם בצעדים קטנים, עיקשים, והאגריל מתוח בינו לבין הגליל. כשהגיע לחצי הערוגה כרע ארצה. חגית רצה אליו ומסייעת לו לערום ערימות של בוץ על השוליים שבתוך התלם, מדי כמה מטרים, כדי להחזיק את הגליל במקומו; הם חולפים זה על פני זו שוב ושוב תוך תנועה לאחור, אל תחילת הערוגה. צבי וטל חולפים על פניהם, נושאים במגושם את הגליל, כדי להמשיך ולכסות את יתרת הערוגה. אך מובן שאינם יכולים לעשות זאת לבדם; על חגית ואבא לסיים לעגן קודם את האגריל, לפחות בצד אחד.

הגשם גובר, והדמעות שהוא מוצא עתה על פניה של חגית הן דמעות כאב ותסכול: הם לא יספיקו. היא נחפזת ככל יכולתה, משליכה חופן אחר חופן של בוץ קר, ויודעת שלא יספיקו. יותר מארבעים דקות כבר עברו; היא חשה נגיעה של כפור על עורפה, וכשהיא שולחת את ידה לשם היא מוצאת פתית ראשון של ברד. מהר יותר, לו רק יכלה לעבוד מהר יותר! אדם, איפה אתה?

 

אדם יושב על ספה, בבית חם ומואר, ומאזין לרדיו. קולו היבש של מלאכי חזקיה מדווח כי נתיבי איילון הוצפו. מוגלי מקלל ברגש; אדם מנסה להבליע חיוך.

"תצחק, תצחק," רוטן מוגלי, "נראה אותך מגיע לאוניברסיטה בבוקר. מה זה הכנס שיש לך שם, תזכיר לי?"

"לא כנס," מתקן אדם, "יום עיון. יום העיון השנתי לצפרות."

ברדיו עולה לשידור כתב שהצליח למצוא אישה היסטרית שחולצה עם רכבה מהכביש המוצף. מוגלי מכבה את הרדיו.

"מדינה מטומטמת," הוא קובע, "ערימה של מטומטמים. לקחת איזור שמקבל חמש מאות מילימטר גשם בשנה, לכסות אותו יסודי-יסודי באספלט, שלא תחלחל טיפה, ואז כל חורף מחדש לקום ולצעוק שהכבישים מוצפים."

"אם אתה היית ראש הממשלה, כבר מזמן כל גוש דן היה שותה ממאגרי מי גשמים על הגגות של מגדלי עזריאלי," אומרת דפי של מוגלי בלגלוג של חיבה. מוגלי עונה לה ברצינות, ועד מהרה היא שוכחת להקניט אותו, והם מפליגים בשיחה, מתוך שכחה גמורה של הגשם שבחוץ, ושל אדם, שראשו צונח אחורנית על הספה בסלון. מוגלי נזכר בו כעבור רגעים מספר, לשמע חבטה רכה של ספר שצנח מאחיזתו המתרופפת של אדם אל הרצפה.

"אם אתה ממילא ישן, תישן לפחות על מיטה כמו בנאדם."

אדם ממצמץ לשמע הגערה המעושה, מדדה בצייתנות בעקבות מוגלי אל הקטן שבשני חדרי השינה, מחניק פיהוק ותוהה למה הוא עייף כל כך. מבעד למסך העייפות מבקיעה אליו הידיעה, כי בתוך שתים עשרה שעות יראה את אילת. ובעצם אין שום דבר מיוחד בזה. הרי יום חמישי מחר.

 

בניגוד לתחזיתו הקודרת של מוגלי, התחבורה הציבורית היא ללא דופי בדרך לאוניברסיטה בבוקר. אדם מעביר מבט על פני יתר הנוסעים ברכבת – סטודנטים בכובעי פליז, ג'ובניקים במעילי א' חפים מסמלי יחידות, נשים רוסיות מבוגרות התוהות מה לעשות כעת במטרייה שסגרו עם כניסתן לרכבת –  ומנסה לנחש מי מבעליהם של פרצופי-הבוקר הזועפים האלה עושה גם הוא את דרכו ליום העיון השנתי לצפרות. בינו לבינו הוא יודע שהמשחק עקר: אנשים שידם משגת לקנות משקפת, טלסקופ וספרות מקצועית יקרה אינם נוסעים ברכבת.

סתירה מוצקה מאד לקביעה זו עומדת בתחנת הרכבת של האוניברסיטה, לבושה חולצת טריקו צהבהבה עם הדפס של זוג ציפורים ארוכות זנב שאדם לא מזהה מעל לכיתוב "בית ספר שדה חצבה".  על הלבוש החריג נוסף זוג משקפי שמש המוסטים מעלה על מצחו של האיש; אלמלא ידע אדם שאין רכבת כזו, היה מניח שהאיש נסע בקו ישיר מחצבה, ארץ השמש הנצחית, לכאן – עלה לרכבת בקיץ וירד ממנה בחורף.

הזר השזוף מפלס את דרכו בביטחון בהמון הסטודנטים המידלל במהירות, ואדם עוקב אחריו ממרחק שנים-שלושה אנשים כשהוא נכנס אל הקמפוס. אדם מניח שבקרוב יראה צפרים נוספים, ואכן, בחור עם קוקו וזרועות שריריות של מושבניק בא לקראתם על שביל הלבנים הרטוב וקורא, "בועז!"

בועז (זה שמו, מסתבר, של איש הקיץ) מחייך ואומר בקול שקט להתמיה "מה קורה, ירון," והם לוחצים ידיים בכוח. אדם נבוך מכדי להיעצר ולתת לבועז להבין שעקב אחריו, ולכן הוא ממשיך ללכת בכיוון המשוער שירון בא ממנו. השביל, שמדשאות נוצצות מגשם משתרעות משני צדיו, מוליך אל פתחו של בניין נמוך, וכעת אין כבר מקום לטעות כי יש דוכן במבואה ושלט גדול שאומר "ברוכים הבאים ליום העיון השנתי ה-27 לצפרות."

סביב הדוכן מתגודדים עוד כמה אנשים, ואדם מאט כשאחת הדמויות ניתקת ובאה לקראתו, והיא בפנים מאירים ובעיניים מרוחקות מעט ובכובע צמר מנומר טיפות גשם כמו ביום שבו נפגשו בבית המכס הישן ביפו, והוא צוחק לקראתה וגם היא צוחקת וצוואה נוטה לאחור ומתוך הצחוק היא אומרת "לא חשבתי שתבוא," והוא שומע את עצמו עונה, "התגעגעתי אלייך."

כמה מהאנשים שאדם הבחין בהם קודם במעורפל מסתובבים אליהם כשהם נכנסים למבואה, ונעשה לאדם חם מאד בבת אחת והוא מוריד את הפליז ומניח אותו על משענת של כיסא, ואז מתחרט ותולה אותו במגושם על כתף אחת. אדם ניגש אל הדוכן, נוטל משם תכנייה ומעיין בה; נושאי חלק מההרצאות לא אומרים לו דבר, והיתר אומרים לו מעט; החשש שלא ימצא את מקומו שוכך כשהם יורדים לאולם ההרצאות המתמלא במהירות, ואדם מבחין בכמה משפחות עם ילדים, בחבורת בני נוער ואפילו ברוסייה מבוגרת שהוא כמעט בטוח שהוא מזהה את פניה מרכבת הבוקר.

אילת עוזבת אותו כדי לשוחח עם חבורת בני הנוער, וכעת אדם מבחין שכולם לובשים חולצות זהות, אפורות, עם הכיתוב "חוג הצפרות הירושלמי" מעל להדפס של דורס לילה כלשהו. אך כשהדובר הראשון עולה לבמה ונותן כמה מכות נבוכות למיקרופון, לוודא שהוא פועל, ממהרת להתיישב לצדו: אחרי הכל, לחברים מהחוג יש אחד את השני, ואדם לא מכיר פה איש חוץ ממנה.

הדובר, גבר מאפיר במשקפיים, מפזר חיוכים סביב ומברך את הבאים. "אני שמח שהנוכחות כאן מרשימה מאד למרות מזג האוויר," הוא מחמיא להם. "בשנה שעברה שכרנו אולם עם 600 מקומות ישיבה. כאן יש 900, ואני רואה שאין הרבה כיסאות ריקים."

"בשנה הבאה בלומפילד," נשמעת קריאה מתוך הקהל, ואדם מוכן להישבע שהקול הוא קולו של בועז, איש הקיץ מחצבה. הדובר הממושקף צוחק, מוסיף כמה דברי ברכה ומפנה את מקומו לגבר קירח, ממושקף גם הוא, שעולה לבמה בקפיצה, מהחזית, ביצוע המעורר מחיאות כפיים פזורות. אדם מבחין פתאום כמה מעטות הנשים באולם.

הקירח מתעסק זמן ממושך במקרן היורד מהתקרה; אחד מחברי החוג הירושלמי נחלץ לעזרתו ועולה לבמה (במדרגות), ובמהרה מופיע על הקיר, מול הקהל, ריבוע אור כחול של מקרן. הנער מכבה את האורות בחצי הקדמי של האולם, חוזר בריצה למקומו, והקירח מתחיל.

התמונות הראשונות לא מבטיחות: גורדי שחקים בעיר מודרנית, שאדם לומד מפי הקירח שהיא טוקיו. אך עד מהרה עובר האיש לאיזורים מעניינים יותר של יפן, ואדם שוכח את עצמו ומקשיב.

הקירח (אילת לחשה לו את שמו, אך הוא שוכח אותו שוב ושוב) מרצה בחסד, ואדם מוצא עצמו מרותק לסיפורים על ציפורים שרק שם מדעי להן (אם כי מלווה בדרך כלל בהסבר, למשל "קצת גדול יותר מהנקר הסורי שלנו, ועם גב אדמדם"), על דובים בהרי יפן ועל היפנים עצמם, אומה מוזרה בעלת מושגים מוזרים על שמירת טבע. כשהקירח חוזר לטוקיו אדם כבר מוכן ללכת אחריו גם לשם.

"לפני לא יותר מדי שנים, מישהו החליט לטעת בפארק עירוני מסויים בטוקיו כמות יפה של אגוזי מקדמיה. למקדמיה, כמו שרובכם בטח יודעים – " ירון, המושבניק, שתי שורות לפני אדם ואילת, מהנהן מבלי משים – "יש קליפה קשה מאד. אבל העורבים היפניים, Corvus macrorhynchos – " הוא לוחץ על העכבר, ותמונת תקריב של עורב משונה מופיעה על הקיר – "די דומה לעורב האפור שלנו, חוץ מהצבע כמובן, וגם מקביל אליו בגודל, רק המקור כבד יותר – ציפור חכמה מאד, בכל אופן, ומאד נפוצה ביפן. אז החבר'ה האלה הבינו איכשהו שבתוך המקדמיות יש משהו ששווה להגיע אליו. אבל מה לעשות שכדי לפצח מקדמיה צריך להפעיל לחץ של יותר מעשרים קילוגרם?"

הוא מוסיף ומתאר כיצד העורבים, להשערתו, ראו פירות נופלים על הכביש מעץ שנטה אל מחוץ לפארק, ומתפצחים בגלגלי המכוניות. "אלא שאז התעוררה בעיה אחרת: האגוז אמנם פוצח, אבל כבישים בטוקיו נראים פחות או יותר ככה..."

הוא מפעיל סרטון קצר בו נראות אלפי מכוניות חולפות על פני המצלמה בזרם מהיר, ססגוני ובלתי פוסק. "אז איך, לעזאזל, איך מגיעים לאגוז?"

בסופו של דבר למדו העורבים לשאת את האגוזים ולשמוט אותם מעל מעברי חצייה, שם פיצחו אותם המכוניות עבורם; כשהתחלף האור לירוק, נפסקה התנועה, והעורבים יכלו לרדת ולאסוף את פיסות האגוז, שטעם דק של פיח התלווה אליהן. בתום ההרצאה אדם מוחא כפיים בהתלהבות.

בהפסקה אילת מתנצלת והולכת לשירותים. הנינוחות שחש בשעת ההרצאה מפנה שוב את מקומה לתחושת אבדן קלה. אדם מוצא עצמו נסחף בזרם הניגשים לשוחח עם מעביר ההרצאה (בפעם העשירית אדם מציץ בתכנייה כדי להזכיר לעצמו ששמו של האיש איתן). אין לו משהו מיוחד לומר, והוא סתם עומד שם, עזוב מעט, כשגבר כחוש בגיל העמידה, בעל עור בצבע נחושת ופאות לחיים לבנות, צד את עינו.

"Excuse me," מפציר האיש. אדם מופתע: זו אינה סתם אנגלית, זו אנגלית במבטא בריטי כבד. אך על הפליז הירוק של האיש יש סמל קטן של החברה להגנת הטבע. אדם לא יודע מה לענות, אך נראה שהאיש רק ביקש לזכות בתשומת לבו, שכן כעת הוא מושיט לו יד מגויידת ומציג את עצמו, "אלברט." אדם לוחץ אותה וממלמל "אדם," ואלברט ממשיך, ובאמצע המשפט לשונו דבקה לחכו לשבריר שנייה, כאילו הוא בוחר בדקדקנות את המילים:

"Are you – er – Walking with Eilat?"

הניסוח העדין שהבריטי בחר בו מוצא חן בעיני אדם, ואילת, שמופיעה באותו רגע – והוא לא בטוח אם שמעה את שאלתו של אלברט או לא – גואלת אותו מן הצורך לענות; הם חוזרים למקומות שישבו בהם, ועד מהרה משתרר שקט ומתחילה ההרצאה הבאה, "התחמס הנובי משני עברי ים המלח".

 

רוב ההרצאות באמת בגובה עיניו של אדם, והוא נדהם לגלות, כשהוא מעיף לרגע מבט בחלון בזמן ההרצאה האחרונה (מאבק בציד ציפורי שיר בבלקן ובקפריסין), שכבר חושך גמור בחוץ. כשאילת מלווה אותו לתחנת האוטובוס – אוטובוס הפעם: לירושלים, ומשם בטרמפים לבקעה – הוא רואה, בצער מסויים, שגשם רב ירד, והוא לא ידע ולא הרגיש. גם עכשיו השמים מכוסים עננים.

"תודה על היום," הוא אומר לאילת. "היה מדהים, באמת. רק עכשיו אני מבין איזה עולם נפתח לי."

"תודה שבאת," אומרת אילת. 

אדם נתקף יאוש נוכח הריקנות של הרגעים האחרונים האלה. לא כך תיאר לעצמו את היום הזה, אם כי, בעצם, למה ציפה? מרירות עולה בו, והוא רוצה לשאול, "שמעת שאלברט שאל אם אנחנו חברים?"

הוא פותח את פיו לדבר והיא נושאת את עיניה אליו, ומשהו בו נכמר נורא פתאום אל ישותה הקטנה, הציפורית, וגרונו בוגד בו והוא מצליח להצריד רק, "חברים?" אילת מסמיקה מאד.



אדמה חקלאות משפחה סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א אלול ה´תשע"ו  
שלא נתן לזה המלצה.

אני כל כך נהנה לקרוא אותך,
הירידה שלך לפרטים. הקשר בין ההתרחשויות לדמויות שהוא לא קשר פאנצ'י אלא כזה המוליך אותם ממקום למקום במרחב ובזמן.
והשילוב בין חוסר הביתיות לחורף והאדמה הוא קורע לב.

"יש מחסור גדול בחסד בין שקיעה לבין זריחה" (איתמר רוטשילד)

תודה
י"ב אלול ה´תשע"ו  
שמישהו ידבר גם עם העורך ויודא שלא נחכה יותר מדי עד החלק הבא...

התיאורים שלך, ותשומת הלב לכל פרט, מכניסים את הקורא עמוד עמוק לסיפור.
נהדר.
י"ב אלול ה´תשע"ו  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד