בנושא
בכרם
חדשות
 
רווחים / אלגביש
בביכורים מאז ט´ תמוז ה´תשע"ו

ברגע בו הדלת נסגרה מאחוריו, רעש העולם נמעך תחת נעל הדממה, ונעלם. היה בחנות שקט חזק. כזה שעוטף מכל כיוון את המדפים מלאי האביזרים הצבעוניים והמשונים. ובמיוחד את האוזניים של ערן, שהיו רגילות לרעש הבלתי פוסק שברחוב קינג-ג'ורג'. ערן הביט אל תוך החנות החשוכה והמאובקת. גם את הזמזום המטריד שיצר שלט הניאון של החנות, בדמות ארנב לבן עצום בגודלו, כבר לא היה אפשר לשמוע מכאן. זמזום שהיה מוזר, שכן השלט לא הבהב כלל. למעשה, החנות הייתה בעלת מראה חבוט כל כך מבחוץ, שעד אתמול ערן אפילו לא הבחין שהיא קיימת.

הוא הצליח להתקדם רק כמה צעדים קטנים אל תוך החלל, לפני שהדממה התמקמה סביבו בנוחות ואז נעצר. יותר מזה לא היה מסוגל. הוא יכול היה להאמין בקלות שקוסם רב-עוצמה הטיל עליו בכניסה כישוף משתק סודי, לולא רעדו רגליו תחתיו בעצבנות. נהמה גרונית התיקה את מבטו אל דמות קטנה וכפופה שעמדה מאחורי דלפק, באזור אפלולי אפילו יותר, הרחק מקרני האור היחידות שהצליחו לחדור דרך חלון הראווה המאובק.

ערן נאנק בחוסר-אונים. כל שהצליח לומר היה "יש לכם אולי... משהו נגד... קסם?" בתוך הראש שלו, הרעיון להגיע ל"מאורת הארנב – כל מה שקוסם צריך", החנות שהבחין בה בזמן שחלף אתמול על פניה באוטובוס, היה הגיוני למדי. אבל עכשיו, עם כל מילה שיצאה מפיו, הביטחון שלו הלך וקמל, עד שאת המילה 'קסם' הוא לחש כמעט לעצמו. באותה מידה היה יכול לבקש משהו נגד כאב-ראש או נגד טנקים. 
"לך מפה, ילד," המוכר הכפוף נבח אליו בקול חורק כמו קולה של דלת שמזמן שום אדם לא פתח, וידו הורמה כלפי ערן בתנועת נפנוף המתאימה לגירוש זבוב טורדני. "אין פה זמן שטויות."
"אני צריך משהו נגד קסם" חזר ערן, הפעם בקול רם יותר. היחס העוין של המוכר פיזר קצת את הפחד שלו. הוא תמיד היה טוב בלהתנגד לאנשים אחרים. קצת יותר מדי אפילו. זאת כנראה הייתה הסיבה שהיה כאן.

המוכר לא ענה, ובמקום זה יצא מחוץ לממלכה שלו מאחורי הדלפק, התקרב ונעצר במרחק של שני צעדים מערן. האור המאובק גילה לערן איש זקן, במקטורן קטיפה סגול ובלוי, ומתחתיו חולצה עמוסת כיסים וטלאים. המוכר הרכין אליו את גוו הכפוף, והטה את ראשו מעט הצידה, כאילו כדי להעניק לעינו השמאלית נקודת אחיזה מוצלחת יותר. ערן התאמץ להחזיר למוכר מבט נחוש, אבל מצא את עצמו ממצמץ הרבה יותר מדי. הזקן לעומתו לא מצמץ אפילו פעם אחת. זה לא טבעי, חשב בעצבנות.

"מה אתה להגיד, ניסים? הילד לא רוצה קסמים." אמר המוכר והמשיך להביט בערן, "לא בטוח הוא הגיע מקום נכון."
מי זה ניסים? עם העברית המוזרה של המוכר, אולי לא הבין מה הוא אמר. ליתר בטחון ערן שלח בזהירות את מבטו לטייל מסביב לחנות. עדיין לא ראה אף אחד. אחרי זמן שנמשך כמו שיעור נורא ארוך ומשעמם שלעולם לא יסתיים, הזקן מצמץ. "בסדר, אני לבדוק מה יש לי אצל מחסן," נהם אל ערן. "אתה לא לגעת דברים," ונעלם מאחורי וילון קטיפה חום ומתפורר שניצב ברקע הדלפק.

האוויר שערן נשף החוצה עכשיו גילה לו שעד לרגע זה עצר את נשימתו. בסך הכול חנות מלאת חפצים של איש זקן ומבולבל, ממה הוא כל-כך מפחד. הוא בחן מקרוב את המדפים הקרובים אליו. ערמות של קלפים, כדורים, דיסקיות, כוסות, חישוקים, מטבעות, שטרות, עכבישים מגומי, רגע, או שאולי הם אמיתיים? אבל לפני שהספיק לשלוח את ידו אל הצנצנת ולברר, סופה פרוותית אפורה תקפה אותו. פרווה בעיניים, פרווה בנחיריים, פרווה בפה. ידיו ניסו לתפוס את מקור הפרווה, מנופפות לכל עבר. הוא לא הצליח לנשום. מוחו התקפל באימה מהמחשבה שהמוכר הזקן הוא בעצם קוסם רב עוצמה שכישף אותו בקללת חנק חייתית, בגלל שנגע בחפצים בחנות בלי רשות.

"ניסים, לעזוב!" הוא שמע את קולו של המוכר הזקן קורא, והסופה הפרוותית נעלמה. ערן פקח את עיניו, בזהירות, והספיק לראות קופיף קטן ואפור מתרחק במעלה המדפים תוך שהוא משמיע קולות ניצחון צווחניים עולים ויורדים. אז זה ניסים, ערן הבין תוך שהוא משתעל ומנסה להפטר מהתחושה השעירה שבפיו. הוא בטוח בלע כמה שערות. לא קללה ולא שיגעון יש בחנות הזאת. רק קוף מעצבן.

"בוא לכאן," אמר הזקן. דמות המכשף רב-העוצמה שנבראה בראשו של ערן התכווצה בהדרגה שוב לדמותו של המוכר הקשיש והרוטן. בזמן שהמוכר שלף שלוש כוסות מתכת והניח אותן הפוכות על הדלפק מול ערן, ערן הצליח להסדיר את הנשימה שלו, והתקרב באומץ אל הדלפק החשוך. המוכר פתח את כף-ידו המקומטת והציג חרוז אדום לפני שהכניס אותו מתחת לאחת הכוסות והתחיל לערבב אותן במהירות. "נו, איפה חרוז?" הוא נבח על ערן כשסיים. ערן היסס רגע. הכוסות נעו בזריזות מפתיעה שלא תאמה את המראה השפוף של הקוסם. קשה לדעת. לבסוף הימר על אחת הכוסות. לא היה שם חרוז. וגם לא בפעם הבאה שניסה, למרות שהיה מוכן הפעם, והקפיד לעקוב אחרי הכוס הנכונה בנחישות. וגם לא בפעם הבאה-הבאה למרות שהוא יכול היה להישבע שהפעם הוא לא הסיר מהכוס עין. אבל לא משנה כמה התאמץ, בכל פעם שבחר כוס, החרוז היה בכוס אחרת. ואם להוסיף על תחושת הכישלון המתגברת, הקופיף הצווחני הקרוי בשם ניסים התיישב כעת על כתפו של המוכר, ותרם צווחות לעג ומחיאות כפיים בכל פעם שערן הצליח שוב לא-לגלות את החרוז. המוכר אמנם לא הצטרף לחגיגה, אבל גם לא ניסה להסות את הקופיף.

"אני לא מבין איך זה אמור לעזור נגד קסם!" נמאס לו לבזבז את הזמן, וגם נמאס לו להפסיד.
"סמוך אני, ילד. אני קוסם כבר חמישים שנים. אם אתה מצליח לגלות איפה חרוז, אתה מוגן מכל קסמים בעולם," חיוך זדוני קטן עלה על פניו של הקוסם בזמן שסידר מחדש את הכוסות. אבל לערן באמת נמאס. לא היה לו ספק שהקוסם הזקן פשוט נהנה לראות אותו מפסיד.
"אבל אתה לא מבין כלום! אני לא רוצה להיות מוגן מקסמים של אחרים, אני צריך להגן על אחרים מהקסם שלי!" המילים האלה נאמרו קצת יותר בקול ממה שערן התכוון, אבל לא היה לו כבר אכפת. הקוסם הניח את החרוז על הדלפק, והיסה את ניסים, שהשתתק מדי. "קסם שלך, את אומר. הממ..." והוא שלח את מבטו לתקרה, ואז למדפים, בזמן שאצבעותיו הדקיקות הארוכות והלבנות מוללו משהו בלתי נראה. הוא שתק במשך דקה ארוכה עד שערן התלבט אם להזכיר לו שהוא נמצא שם, אבל שתק כי החליט שאם גם ניסים הפסיק לקפץ והניח לאדונו לחשוב, זה כנראה חשוב. לבסוף, התנער הקוסם ובמבט ממוקד יותר אמר "מראה לי."

ערן לא ידע מה לומר. הקסם שלו לא עבד ככה, זה קרה לו רק כשהוא התעצבן או כעס על מישהו. וגם אז, זה לא קרה מיד. הוא לא ידע איך יוכל להסביר מה קורה לו בכלל. הימים האחרונים היו מבולבלים. כמו הביקור בבית החולים, אז, כשהלך לבקר את אמא שלו אחרי הלידה של רונה, אחותו הקטנה. הוא זכר איך ניסה לבדוק מה קורה בקצה המסדרון במחלקת היולדות, ורגע אחר כך מצא את עצמו לבד בעולם הבנוי ממסדרונות. המוני מסדרונות. וכולם נראים אותו הדבר. מסדרונות ענקיים. לבנים. עם חדרים קטנים שגולשים מהם רק נאקות וצפצופים וריחות מבחילים. אין התחלה ואין סוף, וסופו של כל מסדרון מביא לתחילתו של המסדרון הבא אחריו. כך הוא הרגיש בימים האחרונים. הוא לא יכול היה להסביר את זה לקוסם הזקן.

"בסדר. אז לא מראה לי." לחש הקוסם. "מספר לי."
ערן נאנח. מאיפה להתחיל? "לפעמים, אני..." לפעמים אני מרגיש שאני כועס על כולם. שכולם כאלה מעצבנים וצבועים. זה מה שהוא רצה לומר. אבל במקום זה הוא אמר "כשאני כועס, אז אני מקלל. ובזמן האחרון אז... מה שאני מקלל קורה במציאות. זה באמת," התעקש מיד, כשראה את המבט החשדני שהקוסם נתן לו. "קללתי את קובי הילד המעצבן מז' 2 עם הצמה הקטנה מאחורה, והוא שבר את הרגל. וקיללתי את אפרת המייללת שבוכה מתשעים ושמונה במבחן, והיא חטפה מחלת שינה כזאת, ולא הגיעה לכיתה כבר חודש. ועכשיו..." ערן השתתק. האמת הייתה שכל עוד זה נגע לילדים מבית הספר, הוא דווקא אהב את העניין החדש של הכוחות שלו. זה הגיע להם. אבל הוא התבייש לספר מה קרה עם פינחס מהבית-כנסת. סך הכול פינחס היה בסדר, יחסית לאיש עם כיפה, זקן גדול ומשקפיים עבים מדי. רק שבשבועות האחרונים, ככל שהעלייה לתורה של ערן התקרבה, הדוס הזה נהיה מעצבן יותר ויותר והתחיל להגיד לו שהוא יעשה בושות מול כולם ושהוא חייב להתאמן. אבל איך לעזאזל הוא אמור לזכור את הטעמים המעפנים האלה. מה הקטע שצריך לקרוא אותם אבל הם לא נמצאים שם, בספר תורה? והכי גרוע שהדוס הזה חימם את אבא שלו עליו. ימחשמו, הוא קילל אותו בדרך הביתה ושכח מזה. רק למחרת הוא גילה מאמא שלו שמכונית נכנסה בפנחס אתמול אחרי ערבית. הוא בסכנת חיים, ככה אמא אמרה. והוסיפה, לא ידעתי שאתה כל כך קשור אליו, כשראתה שערן החוויר. הוא הסתגר בחדר שלו כל הערב, ולא הצליח לנער את התחושה שהכול באשמתו. זה היה נורא. הוא כבר הרגיש אשם בחיים. לפעמים כששכח לכבות את הדוד, או כשלא החזיר את הספר ספריה בזמן, אבל האשמה החדשה הזו הייתה מסדרון חדש לגמרי ללכת בו לאיבוד. מסדרון ארוך-ארוך וחשוך.

"השאלה היא," אמר הזקן לאט, "מה אתה מוכן עושה כדי לא-קסם."
"הכל," ענה ערן במהירות. "מה שצריך."
"אני מבין" הקוסם אמר, דוחף את ערן להתיישב על שרפרף קטן. משהתיישב, הקוסם שלף מטבע מכיס המקטורן שלו, והתחיל לנופף, כמו בתחילתו של קסם נוסף. ערן התעצבן. הקוסם הזה הוא כמו כולם. אמר שהוא מבין, אבל הוא לא הבין כלום. ערן רק רצה לצאת משם כבר, אל הרעש המטרטר של הרחוב המואר ביום הקיצי, אבל הקוסם התחיל לנופף מסביבו של ערן כשהציג את המטבע בפניו. ערן התרומם. "אמרת עושה מה שצריך" הקוסם נזף בו. ערן נאנח והתיישב מחדש. בחוסר-סבלנות ראה איך הקוסם מניח את המטבע בידו השמאלית ומאגרף אותה בחוזקה, כשהוא מנפנף מעליה ביד ימין בתנועות מלאות חשיבות. כשפתח את היד מחדש, המטבע נעלמה. ערן ראה כבר את הטריק הזה. נו, עוד מעט הוא יושיט יד אל האוזן שלו. כן. בדיוק. כמו שערן ציפה, הקוסם שלף משם את המטבע הנעלמת. ניסים הקופיף מחה כפיים בהתלהבות מאחד המדפים. ערן לא ידע מה הוא היה אמור ללמוד מהטריק הזה. הקוסם הושיט את ידו השנייה אל כיס המקטורן שלו, הוציא משם מטבע זהה וקרץ אל ערן.
"מבין?" ערן הנהן. כן. יש עוד מטבע. הקוסם חייך חיוך קטן, וגוו התרומם מעט. "שוב." הוא אמר לערן. ערן הביט בקסם, כשהפעם מבטו ממוקד אל כיס המקטורן כך שהצליח לראות את המטבע נעלמת אל תוכו בזמן שהקוסם מוסיף להציג בתיאטרליות את המשך המופע.
"מה הבנת?" שאל הקוסם בחיוך גובר.
"יש שני מטבעות" ענה ערן בלא מעט גאווה. אבל הקוסם חיכה שימשיך. ערן לא ידע מה עוד לומר.
"אז לא מבין כלום..." החיוך נמחק מפניו והקוסם שוב נראה כפוף. "לא מבין כלום..."
"זה לא נכון," התעקש ערן. "הנה, שני מטבעות."
"שניים, שלוש, ארבע. זה לא מה חשוב. אם לא מבין, לא מבין."
"אז תלמד אותי, אני חייב להבין!" הוא כמעט קילל את הקוסם הזקן, אבל עצר את עצמו ברגע האחרון. הספיקו לו הקללות האחרונות שלו. הקוסם פלט מלמול בשפה שערן לא הבין, ואז חזר ופרס שוב את שלוש הכוסות. לא שוב, ערן התחנן בראשו.
"כן, כן. כוסות" הקוסם נהם אליו, וערן התחיל לחשוש שהוא יכול לקרוא את המחשבות שלו. "זה חייב, ילד. קסם," והפעם הוא הפשיל את שרווליו, כאילו מדובר בהכנה לקסם מסובך ביותר. "וזה סוד גדול אני מגלה לך, קסם הוא לא מה מול העיניים, אלא מה נמצא ברווחים, ילד. שמעת? ברווחים. אני שוב לערבב, רק הפעם, לא מסתכל על כוסות, מסתכל רווחים, ברור?" ולמרות שלא הבין על מה בדיוק הוא אמור להסתכל, ערן הנהן בייאוש. רווחים, שיהיה. ערן התקרב שוב אל הדלפק, וניסים התייצב מחדש על כתפו של הקוסם, מוכן ללעוג ברגע המתאים.

השרוולים המקופלים הקלו עליו להביט במעשי ידיו של הקוסם. הוא הביט בהן מסדרות את הכוסות בשורה, ומציגות בפניו שוב את החרוז האדום. אבל למרות שניסה להתרכז ברווחים בזמן שידיו של הקוסם נעו, הוא הצליח לראות רק חלק אחד בזרוע היד של הקוסם, שמספר כחול היה חרוט עליה. מספר כחול, כמו שלמדו בבית הספר. כמו שהיה לניצול ההוא שהגיע לספר להם ביום השואה שנה שעברה. כמו סבתא של ארז השכן.

"נו, גילית את הסוד?" הקוסם קרץ אליו. ערן בלע את רוקו. הוא לא פגש מעולם קודם לבד מישהו שהיה שם. מה הוא אמור להגיד? הזקן חיכה לתשובה. אבל מרוב התמקדות במספר הכחול ערן בכלל לא שם לב לקסם. "אני... מצטער... פשוט, יש לך... המספר הזה, על היד..." הוא מלמל "ולמדנו ש... זאת אומרת..." הקוסם פלט חרחור לא ברור. ניסים קפץ במהירות אל אחד מהמדפים העליונים והסתתר שם. עכשיו ערן הצטער שאמר משהו. למה הוא לא יכול לשתוק לפעמים. הנה, הקוסם ניסה ללמד אותו משהו והוא הרס הכול.

"כן..." אמר הקוסם לבסוף, "הייתי שם. זה היה מופע קסמים הכי גדול של עולם." לולא היה המילים שאמר הקוסם ריקות וחלולות כל כך, ערן היה חושב שהקוסם השתגע. הוא היה בטוח, בכל האחוזים שאסף בכל שנות חייו על ידי נוכחות בכל הטקסים של יום השואה, שהשואה לא הייתה מופע. "כן. מופע קסמים ענק." חזר הקוסם על דבריו, כאילו לעצמו. "אנשים נכנסים. עשן. פוף. אנשים נעלמים. וקהל. המון קהל, כמו קוסם טוב צריך. כל העולם כולו להסתכל ולראות."

"אתה רוצה לדעת איך אני ניצל, נכון? זה מה כולם רוצים לדעת." קולו של הקוסם היה מרוחק כל כך, שערן התאמץ מאוד לא להצטרף לניסים במחבוא שלו. במקום זה, התרכז בדבר היחיד שהצליח - בידיו של הקוסם שחזרו עכשיו לנוע. "זה היה בסוף. הם להעמיד אותנו אחד ליד אחד," ידיו המקומטות רעדו מעט והעמידו מחדש את שלוש הכוסות, אחת ליד השנייה. "בצד שני, חיילים ורובים," היד הפתוחה הציגה בפני ערן את החרוז האדום. "זהו. לא היה לאן בורח. אבל כמו אמרתי לך, קסם נמצא ברווחים. כן. מופע היה מופע קסמים גדול של מוות. הנה אנשים, ועוד רגע, והם לא! אבל היו רווחים. אתה להבין, אני שמתי לב יש רווחים - יש חיילים, אבל הרבה יותר אנחנו. רווחים. הם לא היו יכולים יורים כולנו אחת-שתיים." יד אחת של הקוסם הכניסה את החרוז לתוך אחת הכוסות ושתי הידיים התחילו לערבב אותן. "אני עמדתי בדיוק איפה רווח. הם ירו, אני נפלתי, ככה, בלי הם אפילו פגעו בי." ידיו עזבו את הכוסות.

"נו, ילד. איפה החרוז?"

ערן היסס. הוא לא ידע מה לומר על הסיפור, אבל משהו אחר הוא הבין. כן, הקסם הוא ברווחים. עכשיו כשהבין, זה היה פשוט כל כך. הוא הצביע על ידו של הקוסם. כמו דלת היציאה מהמסדרון הארוך, כשהאחות שמצאה אותו, לקחה אותו דרכה חזרה אל מחלקת היולדות. דלת אחת ומאחוריה הכול מסתדר. החרוז האדום היה שם כל הזמן. הקסם הוא ברווחים. במה שקורה מסביב למה שקורה. הוא העז להרים את עיניו ופגש בצחוקו החורק של הקוסם. "מישהו פה גילה סוד, הא?" קרץ אליו. ערן הרשה לעצמו לחייך חזרה חיוך קטן ומרוצה.

"עכשיו אתה להבין, ילד." אמר הקוסם, "קסם זה לא הוקוס-פוקוס. קסם זה מה קורה מתי אנשים לא שמים לב. הם מסתכלים לשם, והופ, פה קורה משהו אחר. מתי אנשים לא מסתכלים, זה קסם. אתה לא מסתכל, הופ. אתה גבוה עוד כמה סנטימטרים. אם אתה רוצה לא יהיה קסם, אתה צריך תמיד שים-לב. למשל, לא אומר דברים אתה לא רוצה אומר. אחרת דברים רעים נכנס ברווחים." "אבל מה יהיה עם פינחס?" ערן שאל כמעט בתחינה, הוא חייב עזרה מעשית יותר.

"אה, זה רק אתה יודע. איפה אתה לא שם לב. אתה מתחיל שם לב." הקוסם הורה לו עם האצבע הארוכה והרועדת שלו, בהוראה מחייבת. "ואם אתה עושה את זה, וגם לוקח חרוז זה," והוא הושיט לו את החרוז האדום, "כשדברים קורים, אתה נזכר ברווחים. אז יהיה בסדר. אתה יודע סוד."  וסיים בחגיגיות - "עכשיו אתה קוסם ברווחים". ערן מלמל תודה בביישנות, והכניס את החרוז לתוך כיס הג'ינס האחורי שלו.

"עכשיו." קולו של הקוסם שוב התקשח, "אתה הולך לבית-ספר, ילד. איפה את צריך. זהו. מהר, בחוצה," גרש אותו הקוסם, כשניסים מעודד אותו וקופץ מעלה ומטה בהתלהבות. קצת מבולבל, ערן מיהר להסתלק. כשיצא החוצה, אל הרעש החזק והאור המסנוור, הוא מישש את החרוז בכיס האחורי שלו. רווחים, הקוסם אמר. הוא נאנח. שיהיה. 

כשחזר הביתה, להפתעת אמא שלו, ישב ללמוד את הקריאה בכל הכח. זה עזר, ועד שפנחס השתחרר, הוא כבר ממש התקדם. הוא גם התנדב לבקר את אפרת החרשנית בבית שלה ולהביא לה דפי עבודה ומחברות להשלים את הפער. היא לא הייתה כל כך גרועה כשלא יללה על מבחנים, והם אפילו דיברו וצחקו קצת, ואמא שלה הביאה להם עוגיות ממולאות שוקולד. כשהגיע הבר-מצווה שלו, חוץ מכמה טעויות הוא היה בסדר, ופינחס, עם רגל ויד מגובסות, היה נראה גאה, ואולי אפילו נצצה לו דמעה, אבל ערן לא היה בטוח. אולי זה היה רק האור על העדשות הענקיות של המשקפיים שלו. אבל הכי חשוב - חוץ מהמון נשיקות וצביטות הוא קיבל גם מצלמה אמיתית וגם ווקמן.

אחרי שנגמרו החגיגות, ואחרי שעברו כמה חודשים בלי שקילל אף אחד, והוא הרגיש בטוח גם בלי לגעת כל יום בחרוז האדום כמו שהקוסם אמר, הוא חשב שאולי הוא צריך להחזיר את החרוז. בכל זאת, הקוסם לא אמר בפירוש שזה במתנה. אולי זה מין חרוז קסמים מיוחד. אבל עברו עוד כמה שבועות עד שהוא זכר לרדת מהאוטובוס בדרך הביתה, ואז כבר לא הצליח להיזכר בדיוק איפה הייתה החנות. לא משנה כמה חיפש, מתחילת קינג-ג'ורג' ועד סופו, בכל חנות וחנות, וגם בין חדרי המדרגות, הוא לא הצליח למצוא אותה או את השלט השבור עם הארנב. חבל. היה רוצה דווקא להודות לקוסם. החנות של הקוסם נסגרה כנראה, חשב. זה קורה. הוא שמע הרי את ההורים מדברים על מיתון. לא נורא. הוא הביט בחרוז, וחשב שיהיה נחמד לשמור אותו כמזכרת.

כל כמה שנים, כשהיה עושה סדר במגירה הישנה, והיה זורק החוצה דברים כמו ווקמן או יו-יו שבור, היה מוצא את החרוז האדום, מביט בו בחיוך ומחזיר אותו שוב למגירה, להתגלגל בין הדברים האחרים. מדהים איך הקוסם והחנות שלו הופיעו בדיוק כשהיה צריך אותם. אם הוא לא היה יודע שזה לא ייתכן, אולי היה מאמין שזה קסם.



בר מצווה התבגרות קסם שואה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאלגביש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט תמוז ה´תשע"ו  
וואו. התרשמתי קשות.
כ´ תמוז ה´תשע"ו  
מקסים ונהדר.
הצלחת לסיים את זה מדוייק, מינורי, מובן אבל בלי להאכיל בכפית.
כ"א תמוז ה´תשע"ו  
הפתיחה היתה קצת מסורבלת, אבל מהרגע שהופיע המספר על הזרוע - אז התחיל לב הסיפור, והוא טוב.
|הולך מחר לחפש את החנות|
כ"ב תמוז ה´תשע"ו  
לכולכם. חיממתם את ליבי
י"א אב ה´תשע"ו  
מתחיל קלאסי... ונגמר נהדר.
י"א אב ה´תשע"ו  
שימחת
י"ב אב ה´תשע"ו  
כמעט פיספסתי את הקסם...
הרעיון מעולה, והדרך שבה הוא מתגלגל בסיפור, בלי להציק לקורא ובלי לדחוף מסרים, כלומר-המסר עובר ברווחים...

מעולה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד