בנושא
בכרם
חדשות
 
מעולם לא היתה כאן / ציפור אש
בביכורים מאז כ"ה סיון ה´תשע"ו

מעולם לא היתה כאן מהפכה.

אני יושבת עם חן בחצר הבלתי מנוצחת. נשרפות בשמש. אני מעשנת סיגריה, היא אוכלת ארוחת צהריים מאוחרת מחמגשית אמש שחוממה. אנחנו משחקות את המשחק האהוב עלינו. ארבעים-ושלושה דברים. גילינו אותו לא מזמן; אחה"צ מרוח על המיטה הרחבה שלי עם הקפיצים הבולטים שכבר הספקתי להתרגל אליהם, קוראת את רון לשם, מגילת זכויות הירח. בועט, מטלטל, גס, מצחיק. בארבע ועשרה היא פורצת את דלת הכניסה ואני בכוננות ספיגה לשנייה הבאה שבה היא פותחת את דלת החדר המשותף שלנו וקורסת על המיטה הסתורה לנצח שלה באנחה. אני נותנת לה להירגע, לנשום, לעצום עיניים, להשתעמם בפייסבוק (אני את שלי כבר סגרתי. האמת, זה לא היה כזה קשה. אפילו מספק) ואז אני חייבת לשתף אותה. מדפדפת כמה דפים אחורה, מתארת לה את הרעיון ומקריאה לה מתוך הרשימה.

אחר כך היינו ממלאים רשימות יעדים אישיים באתר בשם "ארבעים ושלושה דברים", ששם כל אחד מגדיר לעצמו ארבעים ושלוש שאיפות לפחות, וכל אחד רואה מי בכל העולם חולם בדיוק את החלומות שלו, ומי כבר הגשים, ומי יכול לעזור לו להגשים, ואם כדאי בכלל, כי כמה זמן בממוצע לוקח.

העיניים שלה נדלקות ואני ממשיכה. הנה, שמעי כמה מגניבים שאנשים כתבו כאילו:

לאכול פחות סוכר, להאריך שיער, לסיים ספרים שהתחלתי. לקנות סקטבורד. להתגבר על פחד קהל, לזכור חלומות. להקים להקה, ללמוד נפח זכוכית, מפוחית. לטייל, לנגן, להבריא. להיות מסודר יותר, החלטי יותר, קפדן פחות, להחליט מה לעזאזל אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

אני ממשיכה לקרוא. לתרום לצדקה, להירשם לקורס צילום, לייצר גבינה בבית. לנסות עשרה זני ירקות שמעולם לא טעמתי. אנחנו מגחכות.

אז עכשו אנחנו משכללות את המשחק (את האתר לא ניסינו לחפש), הרחבנו את הארבעים-ושלושה דברים לכל דבר שעולה על דעתנו. ארבעים ושלושה דברים שאני לא אוהבת. חמגשית מאתמול. חן אומרת. מזלג בטעם של ברזל. מיץ ענבים בטעם של ברזל. מיץ ענבים בכלל, היא מוסיפה, כי לכולם יש טעם של ברזל. מעניין. ולאבא שלה יש יקב.

שמשאירים את הלכלוך של השטיפה מחוץ לדלת הכניסה. אני אומרת. ירקות שמתקלקלים במקרר ואף אחת לא טורחת לזרוק אותם. יתושים. אני מגרדת עקיצה ישנה שכבר התפתחה לגירוי על השוק.

נמאס לי שאנחנו כאלה אפאתיים. היא מתפרצת פתאום. אני נושפת אויר מעושן ומרימה אליה גבות. דקירות על ימין ועל שמאל, ילדים נרצחים, ואנחנו שותקים. כל אחד מכונס בחיים שלו, שקוע בעצמו, ולא רואה מעבר למטר של הצל האטום שמקיף אותו. איפה אהבת ישראל, איפה אחדות, איפה אכפתיות הדדית.

מה את רוצה שיעשו? אני לוקחת שלוק ממיץ תפוזים קר ומתוק מידי.

לא יודעת, היא מתנשפת, זה לא הגיוני שנשב בשקט. והפגנות זה לא פתרון. זה לא עובד.

עצרת תפילה? אני מציעה.

אולי. לא יודעת. אבל אם כן זה צריך להיות משהו המוני. משהו שבאמת יזיז משהו בשמים, וגם לא פחות מזה בארץ.

אני לא מתנגדת למה שהיא אומרת. אבל אני מספיק כנה עם עצמי ועם סביבתי כדי לדעת שגם אני שקועה בד' אמותיי. ימים שלמים יכולים לחלוף בלי שאצא בכלל מהחדר מלבד לסיגריה ושירותים. ועל הראשונה הייתי מוותרת לגמריי אלמלא היתה לי שותפה בלתי מעשנת בעליל.

וגם, אני יודעת, היא קרוצה מחומר אחר מזה שאני קרוצה ממנו. חומר אחר מרוב העולם, בעצם. בת בהר"ן לתפארת מדינת ישראל, על כל המשתמע החיובי מכך. תחושת שליחות ארץ ישראלית ספוגת אידיאולוגיות קדושות, שכמרחק השמש מהירח הן רחוקות ממני ולא פעם נופלים ביננו ויכוחים ואי פשרות על רקע זה או אחר.

את יודעת, אני אומרת כדי להישאר נייטרלית, שמעתי על הפיגוע שהיה היום במקרה. שתי זקנות בתחנת אוטובוס ישבו ודיברו. אחר כך ראיתי בווי נט. מזעזע. ילדה בת שלוש עשרה. אחת ממש התחילה לבכות, למה, ריבונו של עולם, למה זה מגיע לנו, למה אנחנו עם נרדף, כל החיים רודפים אותנו, באנו לפה בשביל השקט, גרנו עם ערבים כבר היה לנו יותר שקט ממה שקורה היום. זה ממש ריגש אותי לרגע, אני מודה, שהוצאתי את הפלאפון והסרטתי אותן בסתר. אבל אז האוטובוס של אחת הגיע והיא נעלמה בברכת שלום, ואחריו הגיע האוטובוס שלי ושל השנייה וגם אנחנו נעלמנו, כל אחת לחייה וכל אחת שוקעת חזרה בצל האטום של טרדותיה הפרטיות שכמוהן כחומה בינה לבין העולם שסביב.

צריך להכניס את זה יותר למודעות של הבנות. חן חדורת שליחות לקרב את קץ הגלות. צריך להכניס יותר משמעות לערבות יהודית הדדית, לרגישות, למעשי חסד פשוטים.

איך? אני שואלת.

שהרב יצחק ייתן שיעור שבועי שיחזק את הנקודה הכל כך חלשה הזאת בקרב הבנות, ושיכניסו שעה של התנדבות חובה כחלק מהמערכת שעות הקבועה. נלך לשמח חולים בקפלן, לחלק משלוחי מנות בקריית מלאכי, להדליק נרות חנוכה עם אוטיסטים.

אני בעד. אני אומרת. עדיין נייטרלית, אבל לא לגמריי. אני רק חייבת להגיד, אני מוסיפה, שאני דיי סקפטית. דיבורים כידוע לא עובדים עלינו, ושעת התנדבות חובה זה אוקסימורון. אף אחת לא תבוא. ואם זה חובה זו לא התנדבות.

טוב בסדר. היא מתעצבנת. לא עליי. על האמת שבדבריי. אני אדבר עם הדס. היא קובעת לבסוף ועם זה אני מוכנה להסכים. זה הרעיון הכי טוב שהעלית עד עכשו, אני אומרת לה. אם מישו יכול להזיז כאן עניינים זו רק היא. אני מספרת לה על חודשים שבהם התחננו על נפשה של שני הקטנה שאיבדה את עצמה ביננו, ביקשנו שיעשו משהו ויעבירו אותה למסגרת מתאימה יותר לטובתה, אנחנו מורידות אותה, טענו, היא לא בעולם הזה, היא לא משתלבת, לא בריא לה החופש והצורך בלקיחת אחריות על עצמה, היא חייבת מענה נכון לצרכים שלה. דחו אותנו באמירות מאמירות. עד שהדס נכנסה לעניינים. שבועיים מרגע שהיא נכנסה בסוד הסודות הגיעה שני ערב אחד לדירה ובעיניים מחייכות במבוכה שלא יכולתי לסבול בסביבתי (הבעיה היא אצלי כמובן,) הודיעה שמצאו לה פנימייה לבנות מרקע דומה וכו'. שמחנו בשמחתה והסווינו אנחת רווחה. שלחתי קרדיט חשאי להדס. אולי גם בנות נוספות עשו זאת. בחשאי.

מה את מציעה? חן שואלת אותי כשאני מכבה את הסיגריה ואנחנו קמות ובורחות חזרה למאורת המזגן הקרירה שלנו. בפנים יושבות תמר ואורית. אורית גמורה כרגיל ותמר על הרצפה, כרגיל.

תראי, אני מתיישבת על הספה בשיכול רגליים. אני יודעת דבר פשוט. מקובלני מבית אבא (הן מגחכות. כולנו מבתים דתיים לשם שינוי), שתמיד כשאתה מגיע למצב שבו אתה לא יודע מה אתה אמור לעשות, מעבר ללהתפלל על זה ולהתייעץ עם מישהו גדול, יש גם עניין של ההיסטוריה חוזרת. אנחנו לא המצאנו את הגלגל, לא המצאנו כלום בעצם (חוץ מגלידת לואיזה לאור פנס רחוב מבעד לתריסים, חן מציינת ואני מניפה את ידי בביטול) זו לא פעם ראשונה מאז שעם ישראל קיים שהוא נמצא במצב קשה. אני לא יודעת אם הוא היה במצב קשה יותר, או אם עכשו זה נחשב יחסית סבבה, זה דיון בפני עצמו. אבל בכל פעם שעם ישראל היה במצוקה, אנחנו רואים איזו דרך פעולה שחוזרת על עצמה.

איזה חכמה היא. תמר ממלמלת מהרצפה. אולי תמסרי לנו שיעורים?

כן נו, חן מבינה לאן אני חותרת, ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם. חזרו בתשובה, התפללו, צעקו, וה' הושיע אותם.

זה כמו בהר סיני, מה שהרב אמר לנו בשבועות, אורית מתעוררת פתאום, ויחן שם ישראל, בלשון יחיד, בלב אחד כאיש אחד. רק ככה אפשר לקבל את התורה ולהיגאל.

אנחנו מחייכות אליה בסלחנות.

אני חושבת, אני אומרת לסיכום, שחסד ודברים כאלה זה מאוד חשוב. יותר מזה. אני מאמינה שזה לא דברים שמדברים עליהם, לומדים אותם או מחייבים להתנדב אליהם. אני מאמינה שזו דרך חיים. אולי אפשר ללמוד דברים כאלה מדוגמא אישית למשל. מה שאני באה להגיד זה שזה לא סותר אחד את השני מה שאמרתי. מצד אחד להתחזק בחזרה בתשובה ולהרבות באהבה וכל זה, ומצד שני, באמת לצעוק אל ה', כל אחד מהמקום שלו, מהקונכייה המפותלת של החיים שלו, מעומק עומק רסיסי הלב השבור שלו.

הן מהנהנות בהסכמה מהורהרת.

אחר כך אני חוזרת אל רחבי מזרן הקפיצים שלי ופותחת את הספר בעמוד שבו עצרתי.

בשנת עשרים ואחת עזבו הרוסים בפעם הראשונה את הארץ. גם הבריטים עזבו. פרס היתה יותר זנוחה מאשר משוחררת. באה הפיכה צבאית. רזא חאן מינה את עצמו לשר מלחמה. שנתיים אחר כך לראש ממשלה. שנתיים אחר כך לדיקטטור. עוד עשרה חודשים וכבר היה מלך, קיסר, השאה הראשון לשושלת בית פהלאווי. הוא לא אהב את העם שלו מוסלמי, רצה אותו מערבי, בחליפות. מדינה חילונית הוא רצה, גם במחיר כפיה ודיכוי, עקירת מסורות, צבא חזק, וסגידה, כמובן, לו עצמו.

לא עברו עשרים שנה מאז מהפכת השאה, המהפכה הלבנה, שהידרדרה לשחיתות צפויה, התפרצה שוב מהפכה.

מיד ליד, במחתרת, עברו הקלטות של חומייני, מלאות בדרשות ובהלכות חיים, בהבטחות לעתיד טוב יותר. העם יצא לרחובות, הוחרב כל הקיים וקמו החיים החדשים. אנחנו חשבנו שאנחנו מביאים את הטוב המוחלט, עכשו כבר מאוחר מידי להתבייש.

אני נסחפת עם הקריאה. רטט ליד ידי הימנית מוציא אותי מעל המים לשאיפת אויר. זו בתיה. אחותי הצעירה ממני בשנה ועשרה. מתקשרת להיפרד. כמעט שכחתי. היום בלילה הם ממריאים, היא והחבר שלה, לתאילנד. לחודשיים. תשמרו על עצמכם, רק על עצמכם, אני מבקשת, לא על אחרים. נשמור אחד על השני. היא מרגיעה. אפילו שכבר הייתי שם לפני שלוש שנים אני מקנאה. אני גם רוצה.

אני קמה להכין קפה. הראש שלי מסתחרר. עיתון עם כותרות נוטפות דם זרוק על השולחן בסלון. לרגע אני רואה הכל אדום. נזכרת בשלט שראיתי הבוקר ליד אותה תחנת אוטובוס, העם דורש משיח בן דויד עכשו. צריך פה מהפיכה. אני חושבת ברוח הכתובים. מעניין, עולה בי השאלה, תראי את פרס, בתוך מאה אחת, כמה תהפוכות וכמה מהפכות היא עברה, נקברה תחת איראן ומגפי צבא אמריקאיות או תחת שבטו של סאדאם זה או אחר. והעם בוער. חותר, לא מוותר, מניף דגלים, פורץ מחסומים. והופך עולם.

איך זה, אני שואלת את החתולים זקורי הזנב שמסתובבים בחצרנו כבשלהם. איך זה?

מדינה שקיימת כבר שבעים שנה,

ומעולם לא היתה כאן מהפכה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לציפור אש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ו תמוז ה´תשע"ו  
שהכתיבה בהן מעולה.
פסקת הפתיחה למשל. אוירה שנבנית בצורה נהדרת בכמה מילים בודדות.

וגם העיצוב של האוירה בנוי טוב.
איכשהו, משהו במעבר לקטע האידאולוגי מרגיש לי קצת מלאכותי. בהתחלה חשבתי שהדמות המדברת היא האפאטית יותר והחברה היא האידיאליסטית, אבל פתאום גם היא מדברת כמו אולפניסטית.משהו בשכנוע של המהלך האידאולוגי דרך הדמות פחות עבד לי.

בכל מקרה, שפה יפה, בניית סצינות ותיאורים טובים מאוד, וגם הנקודה שעולה היא חשובה. הדבק של הדמויות רק צריך לדעתי עוד קצת חידוד.

בהצלחה!

 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד