בנושא
בכרם
חדשות
 
פדריקו לוצ´יאני / הירושימה
בביכורים מאז ט"ז אייר ה´תשע"ו

הכל התחיל כשאמא שלי, בת 62, סיפרה לי שהיא בהיריון, מה שאומר שיש 40 שנה בין אחותי לבין הילד החדש. זו התחלה טובה של כל יום מוזר. כשניסיתי להבין איך זה קרה ומה זה אומר על החיים שלי מעכשיו והלאה, ג'ו ואלכס הגיעו מתנשפים ומיוזעים קלות כדי למסור לי הודעה דחופה: מר פדריקו לוצ'יאני נעלם, וכבר שבועיים שלא מוצאים אותו בשום מקום. "בטוח שחיפשתם טוב?" שאלתי באדישות מעושה, והם השיבו שכן, ושהביטוי "האדמה בלעה אותו" ממש מתאים כרגע, כי השמיים לא ממש משתלבים לו יפה עם צבעי הפנים, אז איפה לעזאזל הוא עוד יכול להיות.

כולם שמעו על מר לוצ'יאני, אבל איש לא הכי אותו. גם כי חיבבתי את מר לוצ'יאני, וגם כי הבנתי שיש ימים שפשוט נועדו להיות מוזרים, החלטתי לקחת על עצמי את הפרשה המסובכת. התחלתי לחקור את כל האנשים שהיו בסביבה: איך הם קשורים למר לוצ'יאני, מתי בפעם האחרונה הם ראו אותו, איך הוא נראה בכלל, והאם הם יכולים לחשוב על מישהו שהיה רוצה להזיק לו.

הראשונה שחקרתי הייתה אמא שלי. היא אמרה שהיא בכלל לא מכירה את מר לוצ'יאני, אבל מספרים שהוא נעלם, שכבר שבועיים אף נפש חיה לא ראתה אותו, ושהיה לו שפם חום קצר ומשקפיים. סך הכל נשמעה די אמינה, אז החלטתי לשחרר אותה.

לפני שהספקתי לעבור לעד הבא צפו עיני במחזה מוזר. מרחוק עמדה ילדה בלונדינית קטנה, בערך בת שתיים עשרה, ובהתה בי. בבהייה שלה היה מין מבט מוזר, מבט שהראה שהיא יודעת הרבה יותר ממה ששתיקתה המרוחקת מספרת לי. החלטתי לתפוס אותה, אבל כמה שניות לפני שהגעתי היא הספיקה לברוח ולהיעלם.

כעת, כשעמדתי במקום בו הילדה עמדה, השקפתי שוב על הסביבה וראיתי אדם חשוד נוסף: היה לו כובע קסקט כחול שהסתיר לו כמעט את כל הפרצוף ורק את האף המוארך ראו לו מבעדו. על הכתף הוא נשא רובה ענקי בצבעי ורוד-טורכיז- שחור ובעל צורה משונה במיוחד, קצת דומה לעוגייה ששכחו לעשות לה צורה והבצק תפח לבד, מוקפת מכל עבר בקצוות משוננים. הכדורים הטעונים ברובה הגדול נראו עגלגלים וצבעוניים, כמו מסטיקים. מה אני אגיד, העניין נעשה חשוד יותר מרגע לרגע.

נוקשה ודרוך ועם מבט קשוח בעיניים רצתי אליו, אבל הוא, במבט חמקמק וגוף פתלתל וגמיש, חמק בקלות אל מקום שנמצא אי שם מחוץ לשדה הראייה שלי. כנראה שאני באמת צריך לחזור כבר למכון כושר, כי זה ממש בושה לחוקר פרטי לא מוסמך, ככה לאבד שני חשודים עיקריים ומרכזיים.

המשכתי בחקירה כאילו לא קרה כלום, ולא שיתפתי איש בחשדותיי, פחדתי שהם לא יבינו. בכל זאת, למעט הרובה האיש נראה היה נורמטיבי לחלוטין, והילדה ילדה.

הנחקר הבא היה גיסי. הוא סיפר לי שהוא לא מכיר באופן אישי את מר לוצ'יאני, אך הוא ראה אותו מספר פעמים מסתובב באזור הביוב, ומייד הבנתי שיש לפרשה קצה חוט חדש.

הלכתי למועצת הביוב וביקשתי אישור כניסה מיוחד, כי אחרי הכל, לא כל יום נעלם לו איזה מר פדריקו לוצ'יאני אחד שכולם שמעו עליו, אך איש לא מכיר. נכנסתי לאזור התעלות והחלקתי בקלילות לתוך אחת מהן. הרגשתי כמו צב נינג'ה משוריין, למרות שאני מעדיף שם של מלחין מפורסם על פני שם של צייר, המוזיקה תמיד יותר עשתה לי את זה, אז גמלתי בליבי לפרסם את עצמי בשם מוצארט. "אם זה תפס פעם אחת, אין סיבה שלא שוב" חשבתי תוך הליכה פזיזה ובוטחת בתעלות. דווקא הן היו הרבה יותר רחבות ממה שחשבתי. היה חלק שם בפנים והיו שם הרבה מים. הרמתי מכסים ובדקתי סמטאות צרות במיוחד, שאלתי עוברי אורח וחיפשתי סימנים, אך לשווא- גם במועצת הביוב לא היה זכר למר לוצ'יאני, וזה היה נורא מוזר בעיני, כי פירושו של דבר שגיסי שיקר, למרות שהוא דווקא נתפס כטיפוס אמין בעיני. התכוונתי לצאת ולזמן את גיסי ואמא שלי לחקירה נוספת כדי לשים לדבר הזה סוף פעם אחת ולתמיד, אבל כשהגעתי לכניסה למועצת הביוב ראיתי שוב את הילדה הבלונדינית, והבנתי מייד שזו הזדמנות של פעם בחיים.

רדפתי אחריה עד הנהר הגדול, ושם הצלחתי סוף סוף להגיע אליה. תפסתי אותה חזק, שלא תברח לי, ושאלתי אותה בקול סמכותי ונוקשה: "מי את? איפה פדריקו לוצ'יאני?". הילדה התחילה לצחוק וזה נורא עצבן אותי. "דברי או שתחטפי מכות" אמרתי, ובאותה שנייה חטפתי ממנה בוקס חזק בצלעות. "ילדה קטנה ומטומטמת" אמרתי, והתחלנו ללכת מכות. היא כמעט ניצחה אותי, אבל אז התקרב אלינו האיש עם כובע הקסקט ורובה המסטיקים הצבעוניים, והאינסטינקט שלי אמר לי להגן על הילדה האלימה.

הוא התקרב בצעדים קטנים, ואני, כמו גבר, נשארתי לעמוד במקום והסתרתי אותה. לרגע הוא עמד מולי ואני מולו, במין שתיקה מביכה שלעולם אינה נגמרת, אבל אז התחלנו בשיחה קולחת. "מי אתה?" שאלתי בחיל ורעדה, אבל התשובה שלו הייתה ברורה לחלוטין: הוא הוריד את רובה המסטיקים הענקי וטען את הכדורים העגלגלים מול הפרצוף שלי. זה היה נראה קצת מפחיד.

ציפיתי כבר לירייה שתסמל את הרגע שבו אנפח את נשימתי האחרונה, אלא שלהפתעתי כשהוא הצמיד את הקנה לרקתי הרגשתי מין צליל שאיבה חזק, כמו וואקום, ולאחריו השתרר שקט. הספקתי רק לראות שלרובה הצטרף כדור עגלגל נוסף, ואז האיש נעלם במין "פופ" כזה, או "קראק", טוב, לא זוכר בדיוק, אבל זה היה ממש כמו בסיפורי האגדה המזויפים.

הסתובבתי לאחור כדי להבין מהילדה הבלונדינית פעם אחת ולתמיד מה קורה פה, ואיפה פדריקו לוצ'יאני, אלא שזו לא הייתה ליד הנהר, ובמקומה צפו עיני במחזה מוזר, מחריד ומשעשע כאחד. זו הייתה הדמות הנשקפת אלי ממי הנהר, זיהיתי אותה. אלו היו משקפיים עגלגלות הניצבות מעל שפם חום קטן. לא היה ניתן לטעות במראה, זה היה פדריקו לוצ'יאני.





© כל הזכויות ליצירה שמורות להירושימה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז אייר ה´תשע"ו  
נראה לי שלא הבנתי, אבל אם זה מצחיק אז זה מה שחשוב :)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד