בנושא
בכרם
חדשות
 
ילדה ומותר לה / חנה נון
בביכורים מאז י"ד אייר ה´תשע"ו

היא לחצה: קומה 2. הכפתור הכסוף הבהב באדום ודלת המעלית השקופה החלה להיסגר באיטיות שקוראת לכולם להתארגן. אתם שבפנים, תכף תגיעו. לחנויות, לבגדים, לגלידות. לכל מה שמאושר וצריך ועכשיו. להצטופף קצת, בבקשה. ואתם שבחוץ - - -

עיניה פתאום קלטו אותו. פניו העגולות, מבטו השחור והחד. הישיר. המבט שלה, הלא כן? הכרס הגדולה שקטנה מעט. או אולי דווקא תפחה? זיפי-ספירת-העומר שהחמיאו, אבל היא לא יכלה לראות בהם שום מחמאה. עיניו התעגלו אבל הוא, בשליטה האופיינית שלו, מיד הישיר אליה מבט. וחיוך. החיוך המגעיל הזה שאומר: אני אטרוף אותך. את ילדה קטנה. את רואה אותי איך אני חכם?

אוי נו באמת. היא אמרה לעצמה, בשברירי השניה, או אולי רסיסי. זה חיוך של טמבל. טמבל.

האנשים שעמדו לצדה לא הבינו בכלל. איך האדם שמאחורי הדלת מבקש שתלחץ ותפתח, ומחייך כמו – אדם מאושר שראה עכשיו מישהי מוכרת. והיא מסיטה את הראש, נושמת לאט. מתעלמת. גם מבטה חד, עמוק. מרוכז. היא הביטה דרך זגוגית המעלית שעלתה ועלתה, מרגישה את עצמה מתנתקת. נקשרת. מתהפכת. כמו חבל ארוך וגס עמד בין הידיים שנופפו לה שם, למטה, לבין דלת המעלית שתכף תִּפָּתַח. קומה אחת מעל. קרובה נורא. נורא.

היא יצאה מהמעלית בצעדים מהירים. ניצלתְּ, אמרה לעצמה. ועכשיו לברוח.

*

אישה בחולצה שחורה ישבה ליד שולחן, בפנים רכות של קפה של בוקר. בחור צעיר עמד ליד דוכן ופנה אליה להצטרף. להצטרף למה. היא לא יודעת. עכשיו היא רק מנסה להיבלע בהמון, בצחקוקי נשים שמטיילות בנחת בין חנויות. להיבלע בעגלות הילדים. אולי להיבלע באיזה שולחן קפה אלגנטי. ובעצם, רק הרגע ישבה עם חברות טובות והרגישה שהבוקר הזה הוא הזדמנות כל כך טובה להשתחרר וליהנות. אז למה הנשימה נעתקת, הראש מסתחרר. הלב פועם במהירות. היא הרגישה איך הראייה שלה מטשטשת. והברכיים מסרבות להתיישר, להקשיב למרוצה. לבסוף נכנסה לחנות בה קיוותה שלא יחפש אותה. ישבה על הרצפה.

 

"סליחה, אפשר לעזור?"

מוכרת אדיבה פנתה אליה במבט שואל. היא הרימה את עצמה, מיישרת את החצאית. מניחה יד רפויה על החזה המתוח ומנסה להרגיע את עצמה, את הנשימה. איפה שמה את הונטולין?

"תביאי לה מהר כוס מים" המוכרת ביקשה מבחורה שעמדה שם "היא הולכת להתעלף".

"תודה". תמר שתתה את המים באיטיות. ידיה רועדות ומבטה פוזל לעבר דלת החנות. אורן הרי מחפש אותה, כל כך מתאים לו. ואשתו אחריו.

אשתו. כל השנים האלה תמיד תהתה אם סיפר לה. ותמיד ביטלה את המחשבה שיספר על עצמו משהו, בכלל. הוא, האדון, המוצלח. הגאון. האח הבכור. הוא יספר על עצמו משהו נורא כל כך? ימות ולא. מצא לו אישה פרחה בלי הרבה שכל, תמימה שכזאת, הנסיכה של הבית. ככה ישרתו אותו מכל הכיוונים. יהיה לו כסף, כבוד, אוכל ו --- כן, אשתו היא בדיוק המפגרת שתהיה איתו כל לילה. כאב חזק עלה מהחזה לגרון. ובחילה שהיה לה ריח של אז וטעם. למה מפגרת? שאלה פתאום את עצמה. למה לידו כולם נראים לך טיפשים וחלשים. מנוצלים. היא זה לא את, את מבינה. היא מסכימה לו. היא אוהבת אותו. היא אשתו, את שומעת. לא אחותו הקטנה.

קטנה?

"אני אישה בת שלושים. אמא לחמישה ילדים. ומתנהגת כמו ילדה קטנה" אמרה בלחש, כאילו לעצמה, נאנחת ממושכות.

"כולנו כאלה לפעמים, לא?" המוכרת חייכה. "וחמישה ילדים? בגיל שלושים?" סקרה את גופה "וואלה אחותי את נראית מעולה. ואת בטח לא ילדה קטנה. את אישה מהממת וחזקה! בואי מאמי, תירגעי, נראה לך איזו שמלה יפה, אולי?"

אולי. על הסטנד עמדו שמלות קיץ יפות. לבנה עם ציפורי שיר כתמתמות. צהובה צועקת עם כפתורי זהב. כחולה אחת, עמוקה ושקטה. ועוד שמלה שחורה עם נקודות לבנות. שוב המוכרת סקרה את גופה, ומיהרה לשלוף שמלה ארוכה בצבע קרם, שאת כולה כיסו פרחים ירוקים קטנטנים. "לך מתאים ירוק!" היא הכריזה, "קחי מאמי. אישה קונה שמלה, נהיה לה טוב על הלב. ממי את מתחבאת, אה? מהבוס שלך? סיפרת לו שלקחת יום מחלה?" היא צחקה, דוחפת את תמר לתא המדידה.

גם בצלאל אמר לה את זה, בערב חורפי אחד כשטיילו בירושלים והוא נכנס לרגע לחנות קטנה ויצא משם עם צעיף ירוק. "יפה לך ירוק" הוא קבע, והיא שאלה אותו למה, הרי אין דבר סתמי וכל רצון הוא בנפש. וצבע, צבע הוא כיסוף. "פשוט לי למה" השיחה ההזויה הזאת נצרבה לה בלב, לכל החיים "ירוק זה חיים. אבל חיים בחסד, בהמשכיות. בלגדול, בלצמוח. את יודעת לצמוח מכל אדמה שישתלו אותך..." הוא חייך "אדמה חרבה. אדמה יבשה. אדמה חרושה. אדמה מוסלעת. את יודעת להמשיך הלאה. להתחיל מחדש". היא זוכרת איך שתקה כל הזמן הזה, נותנת לו לספר לה עליה, כמו שהוא מכיר. כמו שהוא יודע הכי טוב. "את יודעת להתרפא, לנשום. את ממש כל מה שירוק" הוא נסחף "נגיד, ממש פרח" צחק.

שמלת הפרחים נראתה עליה נפלא. היא הסתכלה על עצמה במראה - על הפנים הארוכות, המתוקות. המצח הגבוה שתמיד אמרו לה כמה הוא חכם. אולי היא כן יפה? פתאום היתה נראית לעצמה גבוהה מהרגיל. והשמלה, כל כך אוורירית וטובה והיא באמת צריכה -  - -  

הוא עמד שם, בקצה השני של הקניון. תמר ראתה אותו ברור דרך המראה, תוקע מבט מחפש בחנות שמולה. מיד הפילה את עצמה על הרצפה, שלא יראה אותה גם הוא. כאב חד חתך את הבטן שלה. את הרחם, כן, הרחם. פעם שאלה את רחל, המטפלת, למה את הכאבים החזקים, של פעם, היא מרגישה דווקא שם. "זה המרכז של הגוף שלך" רחל אמרה "המקור של הכוח. המקום של הנצח בגוף שלך. של התמודדות וחיים, של צמיחה. אם רוצים לצמוח, להתחיל מחדש, אין מה לעשות. זה כואב".

את רוצה לצמוח. אז למה את נופלת עכשיו? תקומי.

לא. היא הרגישה שאין בה כוחות. הרגישה מושפלת. יושבת על רצפת החנות, עם השמלה היפה, והמוכרת המבוהלת. ונשים קלילות מסביבה מביטות בה ככה, כמו. כמו שמביטים באדם פגוע, חלש. נובל.

תמר עצמה עיניים. עכשיו תהי עם עצמך, לא עם אף אדם אחר. תהי את. מספיק היית לאנשים אחרים, מספיק היית מפני אנשים אחרים. עשר שנים שלא ראית אותו, מותר לך רגע להיבהל. מותר לך להיות שוב הבורחת, הרי לא באמת. מותר לך לא להאמין. לא לרצות. מותר לך.

עברו שנים, עברו שנים. והנה מתברר לה שהוא עדיין כאן. בחושך של המחשבה היא כמעט יכולה היתה להרגיש את הכול מחדש. את נקיה, צעקה בלב. את נקיה ושום אדם לא ילכלך אותך. הלב שלה הלם בפראות. כדור של חושך מילא את החזה שלה. מילא את הגרון. את העיניים. למה לה זיכרון עכשיו. משהו בתוכה איים לפקוע. היא ליטפה לעצמה את היד, בעדינות. לפתה לעצמה את היד בחוזקה. פוקחת עיניים ומרגישה כאילו מישהו צבט לה אותן. מתפללת באימה שרק לא יכנס לכאן. ואם יכנס?

היא קמה. "סליחה" אמרה למוכרת. נכנסה לתא המדידה, הורידה את השמלה היפה. אם הוא יכנס לתא המדידה? היא ראתה את היד הגדולה שלו מסיטה את הוילון האדום, את הפנים מציצות. אותן עיניים שחורות, כאילו שואלות. משתלטות. אותו חיוך מגעיל. שוב פחדה להמשיך להתלבש. שוב פחדה. כמה תמימה היית כשחשבת שהתרפאת, חשבה בכאב, ביד אחת מחזיקה היטב בוילון, וביד השנייה מתלבשת בסירבול. האם אי פעם אתרפא. הלב שלה נכמר. לא, אולי רק אתיישן קצת. כמו יין ישן, מר. חזק.

*

תמר שילמה על השמלה, לוגמת עוד מים מהכוס שהתמלאה בינתיים. הברכיים שלה עוד רעדו אבל היא החליטה שתלך, מקווה בלבה שאורן ושירה כבר התייאשו. בראשה שרטטה לעצמה את מפת הקניון, מתכננת לצאת מהחנות כמה שיותר מהר, בלי להתבלבל, בלי להסתכל. ימינה, חמישים מטר ישר ואחרי זה שוב ימין. כן. היא לא טעתה. נשמה עמוק ובהליכה מהירה, מאופקת, עברה את המסלול. בתנועה מהירה פתחה את הרכב ונכנסה, נשענת בידיה על ההגה, מניחה את הראש. נושמת מחדש. עכשיו את חייבת להישאר שפויה, רעננה ומאופסת, אמרה לעצמה. הכביש עדיין חדש בשבילה - אחרי כמה שנים שניסתה להוציא רישיון והריון רדף הריון והזמנים שלה לא היו בידיה. הנה, בסוף זה קרה. איך כל הזמן הזה הרגישה שמשהו בתוכה לא נותן לה להרגיש עצמאית, לא נותן לה להרגיש שגם היא יכולה - להחזיק הגה, לעבור נתיב. להמשיך בכיכר בלי לחכות שכל העולם יעבור לפניה. להאמין שהציפור תעוף עוד לפני שהיא תגיע. לעקוף. עדיין לא עקפה אף אחד.

הכבישים בשעה הזו של הבוקר מחבקים את כל מי שנוסע בהם, והיא כל כך אוהבת לנסוע, ליהנות מהנוף הקרוב של כרמים, עצי זית, סלעים. אדמה ועוד אדמה. המבט שלה ממוקד, מבקש להתמסר. אבל הלב שלה נמצא במקום אחר, כאילו השאירה אותו שם, בתוך המעלית.

אני נוסעת ברכב שלי, לבית שלי. לבית הגדול והיפה שלי, לילדים שלי. לבעלי שאוהב אותי. פתאום דיברה לעצמה. עם הגוף שלי. עם הידיים שלי. עם הרגליים שלי. גמגמה, מרגישה איך היא לא מסוגלת לומר זאת בקול. אבל חייבת, חייבת. הגוף שלי ששייך לי. שאני. שאני אוהבת אותו. הגוף הטהור שלי. שהשם אוהב אותו. שבעלי אוהב אותו. שהילדים שלי אוהבים אותו. אני נוסעת עם השכל שלי. החכם. אני חכמה, אני יודעת. אני טובה. אני שלמה. אני מודה להשם על כל מה שעברתי. על כל מה שיש לי.

זה נהיה מסוכן. תמר עצרה בטרמפיאדה, בתחילה מנגבת את הדמעות שהבליחו, ואחר בוכה בכי מתפרץ ומשחרר. מתי אמרה את כל זה לעצמה? אף פעם. מילים פשוטות שהרגישו כמו חרבות. כמו ליטופים. נערה הקישה על חלון המכונית ואחר כך נרתעה לאחור. נדמה שפתאום נבהלה מהנהגת הבוכה. תמר דווקא לא נבהלה. היא ידעה שזה הזמן שלה, עכשיו. לנסוע לבד. לא לתת, לא להיות בשביל מישהו אחר. מותר לה לא להעלות אף אחד. מותר לבד.

לבד לבד.

*

כשהגיעה כבר היתה צריכה להביא את כל הילדים. הרכב הריק שאסף לתוכו דמעות ומילים שקטות, הפך בתוך דקות לשמח ורועש, מלא. מלא חיים. כולם רצו לספר איך היה, ומה צריך להביא למחר, ועל מה צריך לחתום ולמה אמא באת רק עכשיו ולמה את מאופרת כזה יפה בסתם יום חול. והי מה זאת השמלה הזאת בתוך השקית? אמא קנית את זה עכשיו? רק אמונה שישבה לידה, הסתכלה עליה ושאלה אם בכתה.

"כן". אמרה "היתה לי נסיעה מעניינת. חשבתי על המון דברים, ודיברתי עם עצמי, ועם השם".

"על מה דיברת? על דברים עצובים?"

"לא. על דברים טובים ומרגשים שהיו פעם עצובים".

"אבל איך זה יכול להיות?" היא שאלה.

"יש הרבה דברים בחיים שבהתחלה הם כואבים ועצובים ואחרי זה הופכים להיות משהו טוב ומשמח". ענתה במהירות לילדה הסקרנית והרגישה שלה. "ילדים, קדימה. לצאת. יונצ'וק, תעזור להודי עם החגורה. אמוני קחי את השקיות והביתה".

כמה טוב שאי אפשר לשקוע, שאי אפשר לעצור לתמיד. פעם שרית דיברה איתה כמה זה קשה לאחות שכולה לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות. "כל כך מהר" שרית אמרה לה אז "רק אתמול כל המשא הזה של הזיכרון, של מה הוא יכול היה להיות עכשיו. איך היו קוראים לילדים שלו. כמה כאב לו כשנפצע ומה הספיק לומר לפני ש--- את יודעת, אני עדיין לא מסוגלת לומר את זה" שרית בכתה "ופתאום היום הזה עם כל השמחה שלו, כאילו, אין זמן... אין זמן לעכל". תמר לא אמרה דבר אבל דווקא חשבה שזה מצוין. מה היה עדיף? לתת למשפחות השכולות לשקוע עוד יותר? להמשיך להתאבל? ככה החיים זורמים, ממשיכים, ובעָצמה של שמחה. כאילו אומרים: לא ניתן לכם לבכות. לא ניתן לכם להיזכר.

גם עכשיו היתה חייבת להמשיך, וזהו. בתנועות מכניות הגישה לילדים לאכול, חתמה על דפים ושמעה חוויות מבולגנות. החלפת חיתול, שיעורי בית. התינוקת נרדמה. הילדים יצאו לשחק. והנה היא שוב, רק היא. מרגישה חוסר שקט. בחילה, כאב ראש.

תמר נכנסה לחדר, החשיכה אותו ושכבה על המיטה הקרה, מבטיחה לעצמה לא להילחץ מכל בכי שתשמע בחצר. מה את רוצה עכשיו? שאלה. ניסתה לעצום עיניים אבל מחשבות הציפו את הראש.

למה הוא מצליח לערער אותי ככה? אל תשפטי את עצמך. אל תשפטי את הרגשות שלך. תני להן מקום. אבל אני מגדילה אותו ככה. לא. את מגדילה את עצמך. אני רוצה להתעסק בטוב, במה שיש, בהווה. בחיים. אני רוצה עכשיו לחצות גשר בלי לפחד. אני רוצה לשטוף פנים. אני רוצה שבצלאל יחזור עכשיו וישב לידי ויאמר לי שמותר. אני רוצה לצייר. לכתוב. לעלות על הסולם בגן שעשועים, למתוח את הידיים. לקפוץ. ליפול על החול. אני רוצה להסתכל על עצמי במראה ולהאמין למה שאני רואה. להצליח לאהוב את עצמי. לומר לעצמי כמה את יפה. להאמין לכל הטוב.

*

"תמר?"

היא הסתכלה על השעון. כמה זמן ישנה ככה, זרוקה על המיטה.

"את יכולה להמשיך לישון" הוא אמר "בטח היה לך יום ארוך. רק בדקתי איפה את".

"היה לי יום..." היא התיישרה. לספר לו? עכשיו? רק חזר מהעבודה. הוא בטח עייף. בטח רוצה לשמוע כמה נהנתה ואיך היתה הנסיעה. "היה לי יום הזוי. אתה לא מבין את מי ראיתי". לא התאפקה.

"מישהו שהיה לך נחמד לראות או מישהו שהעדפת שיעלם?"

"העדפתי שיעלם. אבל במקום שהוא יעלם, אני ברחתי. כמו ילדה קטנה. כמו איזה"

"אה" פניו הרצינו. פחד לומר אבל - "פגשת את... את אח שלך?"

היא הנהנה.

"ברצינות? וואו".

הוא התיישב לידה. מושיט יד בזהירות.

"את לא ילדה קטנה. ומותר לך".

"מותר לי?"

"מותר לך לעשות מה שאת רוצה. לברוח. לפחד. להתמודד. לצעוק. להתעלם. מותר לך. מותר לך להרגיש מה שאת רוצה, את מבינה?" שאל, מביט בעיניה.

לא. היא לא מבינה. היא לא מבינה איך אפשר. הרי היא חייבת להיות חזקה, להיות שמחה. להיות חיה. להיות אמא. להיות אישה. רק לא להיות ילדה קטנה. רק לא לשוב ולהיות אותה ילדה קטנה.

"אני רוצה להיות ילדה קטנה" אמרה פתאום. מה פתאום. להיות ילדה קטנה? שוב? מי אמר את זה. לא היא. כן, כן היא. "לפעמים אני מסתכלת על אמוני וחושבת – הנה זה עכשיו, זה עכשיו הילדה הקטנה שלה. איזה טוב שזה הילדה הקטנה שלה. גם אני רוצה להיות הילדה הקטנה הזאת. שאח שלה לא פוגע בה. שאבא שלה שומר עליה. שאמא שלה מקשיבה לה. שיש לה גוף משלה. שהיא מאמינה שהיא יפה, שהיא טהורה, שהיא טובה. כמה טוב להיות ילדה קטנה".

הנה, היא אמרה את זה. היא אמרה את מה שיושב לה ברחם כבר שנים. את התקווה שלה, את האכזבה. את הרצון לחזור, לתקן. את המציאות שאי אפשר. היא רוצה. היא רוצה להיות ילדה, להיות כמו הילדים שלה. להיות אהובה ומוגנת. להרגיש בית ושמחה. להרגיש שמותר, שאפשר. שהיא קיימת. שהיא אדם. שהיא ילדה, פשוט ילדה.

"מותר לך. להיות ילדה קטנה. תמיד אפשר. תמיד אפשר להתחיל הכול מחדש. גם כשבורחים אפשר. גם כשגדולים. גם כשזקנים. בעיקר כשרוצים להיות ילדים".

הוא חיבק אותה חזק. חזק חזק. כמו בית. כמו אבא. כמו שמחבקים ילדה קטנה.

עד כמה היתה צריכה את זה. רק כשאמרה הרגישה. פתאום כל האהבה לילדים שלה הפכה להיות נחמה גדולה. פתאום הקִרבה הפכה להיות היא עצמה. פתאום כל הטוב הזה הפך לאמתי. למוחשי. פתאום הרגישה ילדה וטוב לה. ילדה ומותר לה. ולא כואב לה ולא בורח ולא מפחד.

*

"אמא! את מהממת ככה!"

תמר עמדה מול המראה, מסדרת את השמלה החדשה שקנתה, קוראת לבצלאל להסתכל.

"תודה נשמה" היא חיבקה את אמונה, שתיהן עומדות מול המראה ומסתכלות על עצמן בחיוך.

"לכבוד מה קנית את השמלה הזאת?" שאלה בהתרגשות.

"לכבוד עצמי!" תמר צחקה "שזה דבר נורא חשוב, לקנות שמלה לכבוד עצמי!"

אמוני צחקה גם היא. "אני נורא אוהבת את עצמך כשאת יפה" אמרה בתמימות, מחבקת את רגליה של תמר חזק-חזק. "אבא, בוא תראה איך אמא יפה עם השמלה החדשה הירוקה הזאת!" צעקה.

"בטח שהיית ילדה היית יפה כמוני. נכון אמא? ותכף אני יהיה אמא יפה כמוך".



התמודדות ילדות פגיעה מינית צמיחה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לחנה נון
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז אייר ה´תשע"ו  
אם זה אמיתי אז תודה על השיתוף, אם לא, אז תודה על העלאת המודעות
י"ז אייר ה´תשע"ו  
"כמה טוב שאי אפשר לשקוע, שאי אפשר לעצור לתמיד" לבין "מותר לך להיות ילדה קטנה".

לפעמים נראה שהוא כל כך גדול ולפעמים זה קרוב מאוד; רק להושיט יד והנה את שם

ותודה ועוד הרבה דברים
י"ז אייר ה´תשע"ו  
וקראתי שוב.
ועוד פעם.

וזה כל כך.

דברים שתפסו אותי ולא הרפו:
- הניקיון. הטוהר.
- הרצון הזה לחזור אחורה. להיות מה שהוחמץ. לברר מה בכלל, התפספס. (ואפילו אם העכשיו הוא העכשיו הכי מקסים שאפשר לדמיין. ובגלל. שמי שזה לא יהיה שמסתכל על העולם מהצד וקורא את הסיפורים של האנשים, לא יחשוב בטעות שמשהו מכל הטוב שעכשיו הוא בזכות האיש הזה).
- הזהירות של בצלאל. ההרצנה. איך שאפשר לספר לאדם שלם ופתוח וקרוב, עור על עור, ופתאום נגלה פער שצריך לגשש דרכו, למתוח יד מעליו.
- הדיאלוג עם הבנות. איך שאפשר לספר בלי לספר. ולהפך. והתחושה המוזרה מוזרה שבזה. משחררת, וגם איכשהו מאוד לא.
- "אז למה הנשימה נעתקת". ה, להיתפס לא מוכנה כשנדמה לך שזהו, זה לא יכול להיות יותר מעובד וסגור ופתור.
- המותר לבד. שאני לא יודעת מה לומר עליו. אולי רק: "פשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב."
(ציטוט-קמע שכזה. בתקווה שישמח.)

תודה, חנה.
(חשוב ונכון; חשוב ונכון.)
י"ח אייר ה´תשע"ו  
זה כתוב נהדר ורגיש.
אני אוהבת את השילוב הכל כך עדין הזה בין התיקון, בין החיים הטובים שיש לה היום, לבין הזכרון, הטראומה, הידיעה שיש דברים שאי אפשר למחוק ואי אפשר להעלים.
קל לנטות לכיוון אחד, לכיוון האובר-אופטימי של תיקון וצמיחה או לכיוון של שקיעה ודכאון. הצלחת ליצור כאן איזון בין האופטימיות לכאב.
גם את המבט של האמא בילדה, לראות בה במקביל את הילדות שאבדה ואת הפוטנציאל לילדות מאושרת, שמתערבבים.
י"ח אייר ה´תשע"ו  
נוגע. כואב.

(ובפינת הקטנוניות: למה למה למה להכניס את "הלב שלה נכמר"? כבר כתבתי פה פעם הצעת חוק כנגד המילה הזו אחרי שכל אחד דחף אותה לכל סיפור שלישי וכל שיר שני. במיוחד במשפט כאן, זה בכלל לא שייך.
[ובכלל תוהה לעצמי כמה יודעים את מקור/ ביאור המילה].
נא להוציא את 'נכמר' מהלקסיקון עד שישתקע קצת, ואז לחזור ולהשתמש בו במינון הנכון)

בכל אופן, תודה.
כ"א אייר ה´תשע"ו  
דמעות. ורצון חזק חזק לחבק. לא באמת יודעת את מי.
(את מדהימה, הכתיבה שלך מדהימה והסיפור הזה מדהים ומלא ברגישות. תודה)
כ"א אייר ה´תשע"ו  
תודה על התגובות הרגישות.
אני תמיד תוהה האם מילים קטנות יכולות להעביר רגשות כל כך חזקים, מקומות רחוקים. איך מילים יכולות ליצור מציאות בלב של אדם אחר, שלא מכיר ולא יודע.
והנה.
תודה לכם.

(עודלא, הייתי רוצה לדעת מה מפריע לך במילה "נכמר", ולמה היא לא מתאימה לדעתך שם. זו מילה שיש לה כר נרחב של פירושים, החל מנסער, הצטער, ריחם, ערג. היא נכתבה במקומה כאן - במובן של צער ורחמים).
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד