בנושא
בכרם
חדשות
 
פראייר / איתי מרדכי
בביכורים מאז ב´ אייר ה´תשע"ו

"זה מר ואני לא רוצה"  צעקתי, אבל אמא אמרה שאם אני לא אסיים את כל השכול מהצלחת, לא אוכל לצאת מחר ולשחק עם החברים בדגלים היפים שקנינו, אז אכלתי בלית ברירה.
הטעם עשה לי חמוץ בגרון ושורף בעיניים, בשבוע שעבר כשאכלתי שכול לא ממש הרגשתי את הטעם כי הקאתי הכל אצל סבתא, אמא הייתה עייפה מכדי לכעוס ורק סבתא התעצבנה שהתלכלכו לה נעלי הבית.
בהפסקה הגדולה בבית הספר ישבנו כל החבר'ה ודיברנו על השכול שהיינו צריכים לאכול, כל אחד ניסה להתרברב כמה שהוא אכל יותר מהאחרים ואורי התותח אפילו הביא קצת שכול שהוא סחב מהמורה בכיתה ואכל מול כולם. אני בכלל לא הבנתי על מה כולם משוויצים, זה בכלל לא היה כיף לאכול את כל השכול הזה. בסוף הלימודים קבענו שניפגש אחרי הצהריים בגינה הציבורית שבקצה פינסקר ומשם נלך לאסוף קרשים.
כשחזרתי הביתה אמא שמה לי קצת שכול בצלחת בארוחת הצהריים, עוד נשאר לי טעם מריר בפה מהבוקר, היא לא אמרה כלום כשהשארתי את השכול בצלחת אבל על האפונה היא לא ויתרה לי.
כשעמדתי לצאת לגינה בקצה פינסקר אמא התחילה להגיד לי שאסור לי ללכת והתחלתי לבכות לה ולהגיד שסיימתי את כל השכול מהצלחת ושזה לא פייר שאני לא אלך ושאם אני לא אבוא יעיפו אותי מהמדורה. אמא הסתכלה על השעון ובסוף הרשתה לי לעשות מה שאני רוצה.
כשאספנו קרשים דווקא לא דיברנו על השכול כמו בבוקר, מאיר קיטר שביטלו את כל התוכניות הטובות בטלויזיה ואורי כבר התחיל לתכנן איך אנחנו הולכים להישאר ערים עד הבוקר בל"ג בעומר ושהפעם לא שואלים את המבוגרים.
כשהתחיל להחשיך חזרנו, הגעתי הביתה ואמא חייכה אלי ואמרה "יום עצמאות שמח!", אחרי זה הלכנו לראות זיקוקים יפים והרשו לי לקנות תפוח מסוכר. קצת לפני שהגעתי לחצי הוא נמאס עלי אז זרקתי אותו על הרצפה. "הוא עדיין הרבה יותר טעים מהשכול" חשבתי, אבל למען האמת כבר כמעט שכחתי את הטעם של השכול, כשניסיתי להיזכר בטעם התחיל עוד סבב של זיקוקים ולא רציתי לפספס אז הפסקתי לנסות להיזכר.
למחרת בבוקר הלכנו לדוד עופר ועשינו על-האש עם כולם. כשכבר החשיך לגמרי ואפילו הגחלים שבמנגל הפסיקו לבעור קיוויתי שאולי אם נחכה עוד קצת כבר יהיה מספיק מאוחר בשביל שאמא תרשה לי לאחר מחר לבית הספר אבל בדיוק באותו רגע אמא הודיעה שמתקפלים.
למחרת בבית הספר פגשתי את יוני ואיך שהוא הגיע נזכרתי שכבר כמה ימים לא ראיתי אותו ושהוא גם לא היה באסיפת קרשים, "מעניין אם אורי ירשה לו להשתתף בכל זאת" חשבתי.
בהפסקה ניגשתי אליו ושאלתי אותו למה הוא לא היה בימים האחרונים בבית הספר.
"אנחנו משפחה שכולה, לכן לא הגעתי".
"משפחה שכולה? מה, כמו שכול?"
"כן"
"אז אתם צריכים לאכול שכול כל השנה?"
יוני משך בכתפיים ולא ענה אבל הבנתי שכן. אחרי זה היה צלצול ונכנסנו לכיתה אבל עדיין חשבתי על יוני. בהתחלה ריחמתי עליו וחשבתי שהוא ממש מסכן שהוא צריך לאכול את השכול הזה כל השנה ואיזה באסה לו שאמא שלו לא יודעת להכין שום דבר אחר, אפילו לא אפונה, ואז חשבתי שהוא ממש פראייר, אם הוא היה בא שלשום לבית הספר הוא בטוח היה "לוקח" את אורי בתחרות מי אוכל יותר שכול.



תרבות שכול

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאיתי מרדכי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד