בנושא
בכרם
חדשות
 
עד שמצאתי - פרק אחרון / גור אריה אסף
בביכורים מאז כ"ו ניסן ה´תשע"ו

שואבת היא החוויה.

שואבת את כל כולי.

בגווניה, ביופייה, בטוב הגנוז בה.

אם שיר,

אם נוף.

אם אישה.

ומדוע אחריה הנפש בוכה?

מדוע מרגישה הנפש חוטאת?

מחטיאה את המטרה?

וכל הגוונים מתקלפים כמו איפור,

מפנים עלובות, הנעלבות את עלבון החיים.

כל הטוב נהפך ללעיסה, לבליעה של תאווה,

ובחילה ופחד אחריה.

ואז השאלה, הכאב, השקיקה לתיקון,

מרפאה את פצעיה,

דוד חיפש דימוי להמשך השיר, זה לא שיר, אמר לעצמו, אבל זה מבטא את תחושותיו. והוא המשיך לכתוב:

כמו נערה בלי גוונים, עם בגדים דהויים, מתגעגעים...

כמו נערה שמלאה בעלבון, ששובר את לבה ופותח אותו לקבל את אור הרחמים, למלא את הצימאון של הקיום האנושי. 

אור הרחמים שהאנושות כל כך מבקשת.

אלא שהגעגוע צורב כל כך, מעליב כל כך, שמכסים אותו באינסוף שכבות מלאכותיות של חוויות.   

ואולי אחרי שברון הלב הגדול, יתגלה יופי אמתי, יציב, שקט, שאינו יוצר ריגושים, אלא משתלב בעדינות ביצירה הפלאית, החמקמקה כל כך, ששמה אהבה.

***

הוא פגש את שרה שוב באותה נקודה, אולי ביקש לכפר על מה שהיה. התה שהביא נשפך בתנועה לא זהירה, על העוגה שקנה בלי משים לא מצא הכשר, הגשם שירד עליהם השלים את התמונה המפוקפקת של הפגישה הרומנטית שתכנן. הוא ניסה להסביר את עצמו, חשב שבדיבורים הוא טוב, אבל לא הצליח. הפגישה התנהלה בכבדות. הם סיפרו זה לזה סיפורים נבובים, חסרי משמעות, חוויות בינוניות מהיומיום. מילים שלא היו אלא כיסוי למה שאיש מהם לא העז ממש לפתוח. רטובים ומותשים הם קבעו להיפגש שוב למחרת.

ואז, כשעמדו להיפרד, הסתכלה פתאום שרה הישר לתוך עיניו. מבטה היה נחוש שלא כהרגלה, היא דיברה לאט, כל מילה מדודה: "אני סולחת על הכול ומקווה שתצליח."

דוד הסמיק מאוד. "שאני אצליח במה?"

עכשיו היה תורה להסמיק, כל הנחישות נעלמה לחלוטין. היא זרקה בשקט ומהר: "לאהוב אותי."

דוד לא ידע מה לומר, והיא התרחקה בחיוך מבויש. הוא תהה איך ידעה, ואם יש סיכוי שהוא באמת יצליח. אולי החוויה החיצונית הצבעונית טבעית יותר ולא מצריכה מאמץ, ואולי רק כך אפשר להצליח לאהוב, בלי להסתנוור מחוויית האהבה. הוא הרגיש הערכה כלפי שרה על הכנות ועל חכמת הלב.

***

שוב הוא מתהלך בין האבנים הגדולות של הרובע. השמש קופחת, והוא משעין את הראש אל הקיר שמאחוריו, מתנמנם, מתעורר, יש בו כוח רק לישון. המציאות כבדה, מעיקה ולא פתורה. הוא מרגיש על סף תהום, ונאחז מהר בדף ועט.

האוכל לאהוב?

הזו היא אהבה? אולי רחמים?

בונה לי חומות של אמת סביב שביבי אהבת אמת.

והנה אש זרה, והלב מתמלא בספק, האומנם זרה היא האש? האומנם אהובה היא האהבה?

האוכל לעמוד מול עצמי, להחזיק חזק באהבה?

כמה צבעוני ומלא חיים הוא הדמיון,

כמה לוקח הוא את הנפש,

משטה בה בצבעיו,

כל כך פשוט וטבעי.

איכה אלוקי? איה נפשי?

חבורת נערים ונערות בטיול עברה על פניו צוחקת וצועקת. הוא הוסיף:

אני מכיר את השקר, אך לאמת עוד לא באתי.

אייכה דוד? אייכה אבא?

מן הסמטה שמאחוריו יצאה אישה, פניה קמוטות, בגדיה בלים, והיא סוחבת אחריה נערה נכה שפניה מעוותים והיא סוחבת את רגלה בקושי.

"אימא, אנחנו כבר קרובות לכותל?" שאלה הנערה.

"כן, צדיקה, עוד קצת נתאמץ, עוד קצת מתוקה שלי, עוד מעט מגיעים."

"אימא, את רוצה שאני אחכה למעלה שלא תצטרכי לסחוב אותי בכל המדרגות?"

"חס וחלילה מתוקה שלי, חס וחלילה, נרד לאט לאט, אני לא אשמח בכותל בלעדיך. את יודעת כמה שהשם אוהב את התפילות שלך."

פניה של הנערה הוארו בחיוך, דוד ראה פתאום שפניה עדינות. אהבה מולידה יופי... הוא הרגיש כאילו מישהו מנער אותו, בושה אחזה בו. אתה שקוע כבר שבועיים בדקויות של אהבה, גער בעצמו, בדקויות של תאווה, שקוע בעצמך. אתה בכלל יודע מהי אהבה?! אתה חושב כבר שבועיים על שרה, ובעצם אתה כל הזמן חושב על עצמך, כמה קטן אתה, כמה כלוא ושפל.

"סליחה," פנה אל האישה, "אפשר לעזור לכן עם התיק?"

האישה הביטה בו מופתעת, אבל הוא כמעט התחנן, וככה צעד לצדן במשך חצי שעה, לאט לאט, כמו תלמיד לפני רבו...

***

סתם כך, באמצע יום רגיל,

מגלה את התחתית,

כמה עלוב וחיצוני,

כמו בגד ריק.

בלי שום רוח.

למה שתפנה אליי ריבונו של עולם?

אבל אתה חייב...

אין לי מוצא אחר.

דוד הרגיש שהוא כותב ממש את לבו. תמיד נהנה מהכתיבה, לפעמים היה קורא שוב ושוב שירים שכתב. גם הפעם כתב בצורת שיר, אך בעצם היה זה דיבור פשוט, כואב, בלי שום מחשבה, בלי שום ניסוח. הוא הרגיש שלא מגיע לו להיות מנוסח עכשיו. שעליו לכתוב בשארית הכוחות. הוא יצא מהכותל, העלבון מעצמו צורב בו, והוא גורר את רגליו. פנה לרחוב יפו וחלף ליד דוכן של חסידי ברסלב.

"שלום אחי, רוצה חוברת? מה יש לך אתה נראה כאילו תשעה באב?"

דוד עצר. בכל יום אחר היה, מן הסתם, ממשיך בדרכו בחיוך, חיוך מתנשא, חשב. עכשיו ראה בפנייה של הברסלבר אליו אות משמים. הוא משך בכתפיו, "מה לעשות..." מלמל.

"אחי, תבין, בכל מקום שבו אתה נמצא, אחי – שם השם יתברך נמצא אתך. לפעמים אדם נופל, אח שלי, ואז הוא אומר לעצמו: מה? זה אני? כזה מלא תאוות אני? כזה כלום? כזה אפס? וזה מפיל אותו, זה עצת היצר, אחי, כי באמת מי יכול לעבוד את השם יתברך?! מאיפה הכוחות, אח שלי? מאיפה? זה הכול ממנו! אז כשאדם חושב: הנה, אני מצליח, אז הקדוש ברוך הוא מראה לו – הנה, תראה מי אתה, אתה כולך מלא רצונות, כולך רצון לקבל, אתה כולך מחפש כל הזמן מה טוב לי, מה שמח לי, אתה אפילו לא שם לב איך אתה כל הזמן רודף אחרי עצמך, גם עבודת השם שלך – הכול זה כוחי ועוצם ידי."

הבחור התלהב, אחז את דוד בכתף. דוד הקשיב בשתיקה, "אז אתה מבין, צדיק שלי, ככה זה. אז השם יתברך מרסק אותו, ואז אומר לו: תראה מי אתה, עכשיו אתה בלי דמיונות. עכשיו, תצעק אליו: אבא! תצעק: אבא אני בידיים שלך! אני רוצה אותך! מה אני בכלל? אני רוצה רק אותך! נכון שאני מלא תאוות, אבל זה הכול כי אני רוצה אותך, כל הזמן אני מחפש אותך בכל מיני מקומות, וטועה, חושב שאתה פה ושאתה שם, אבל בעצם השם יתברך מחכה ללב הנשבר." פני הבחור הביעו החלטיות, אבל לא התנשאות. ראו עליו שהוא בא ממקומות שלא מאפשרים לטעות... דוד הוציא כמה שקלים וקנה חוברת.

הבחור דיבר מהר, אבל דוד הבין מה הוא רצה לומר. הוא מיהר ללכת לכיוון הבית של שרה, הוא אמור לפגוש אותה עוד שעה, וצריך גם להתפלל מנחה. הוא נכנס לבית כנסת בסמטה צדדית בנחלאות ממש עם שקיעה. ריח של טחב מעורב בריח נענע בקע מהדלת, כמה זקנים בעלי שפמים צהובים מטבק ישבו בפנים. בצד ישב אדם מוכר, עיניו מביעות חלל עמוק, כולו אומר שתיקה, כאילו מתנצל על קיומו, האיש עצם את עיניו ומלמל את מילות התפילה בשפה רפה, בלי לנוע כמעט. דוד זיהה אותו פתאום – אבא של שרה.

חמש דקות עמד דוד והתבונן באבא של שרה, בעומק השתיקה שלו. אחר כך נטל ידיו בנטלת נחושת עקומה שעמדה בכיור הקטן שבצד ונעמד להתפלל. התפילה עלתה מתוכו בלי שציפה לכך. המילים דיברו אליו, ואחרי כן דיברו את אשר על לבו: אתה, ריבונו של עולם, אתה, רק אתה, חונן לאדם דעת. את הדעת- עץ הדעת טוב ורע, למען אשר ידע האדם כי רע ומר עוזבו את השם. אתה חונן הדעת, החוויה, חוננו חינם... שנבין שהכול זה חנינה, מתנת חינם.

ולירושלים עירך ברחמים תשוב, אוי רחמים, ריבונו של עולם, ים של רחמים ושל אור ושל אבן – קשה, קרה, לא מאירה ולא צבעונית, וממלאת את הלב ברחמים.

הוא הסתכל בבהלה בשעון, יש לו עוד רבע שעה. התיישב על ספסל מרופד כריות וכתב:

אתה הנושא אלוקים,

המאיר אתה, אם חשוך?

אתה באור או בשבר, בחושך ובגעגוע שבא אחריהם?

ישנן חיות ים, עלמא דאתכסיא.

עולם שכולו מכוסה אור, דעת מתוקנת, ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים. שם גדלים להם אלמוגים, אלמוגות, הכול מאיר, ישר, הנתינה, החוויה הנובעת מנתינה, הכול זורם. לא מפחיד ולא כואב, אידיאלי. החיים ועצם החיים והמוות.

ויש חיות יבשה ובהמות ובני אדם שמבקשים מעט מים לרוות את אדמת לבם הסדוק, נושאים עיניים לשמים ומצפים לרחמים.

אחר כך תלש דף אחד מהפנקס, צייר פרח בראשו, וכתב:

לשרה, נפש תאומה. לב שבור.

לב שבור מעורר רחמים, כמה אנושי זה לעורר רחמים, הרי כל המציאות של החיים שנקרעו מעל האינסוף מעוררת אינסוף רחמים, והרחמים הם הגעגוע של האדם למה שהוא באמת. הרחמים הם ההבנה שמה שרואים זה חיצוני, זה עטיפה, זה לא העצם האמתי. ושהעצם האמיתי הוא חשוך, כי הוא מאיר את האור האינסופי הבלתי נתפס.

איני יודע אם אני אוהב אותך, כמו שאיני יודע אם אני אוהב את הבגדים שתלבשי מחר, את אותו את חיצוני שמכסה על העצם. אבל מעבר לכל הלבושים יש לב, לב מתגעגע, אליי, אלייך, אל השם יתברך, לאהבת אמת, לאינסוף. ומי ששמע את הניגון של הלב לא יוכל עוד לעמוד בפניו.

שרה, אני אוהב אותך.

זו לא אהבה פשוטה כזאת, של זיקוקים וניצוצות, של חיצוניות.

זו גם לא אהבה נעלית כמו (דוד התלבט רגע אם לחשוף זאת) כמו היום האחרון עם אלמוג בבית החולים.

זו אהבה של הקשבה לגעגוע פנימי, שהוא פתח לאור.

פעם איש אחד חכם אמר לי שכשהלב נשבר – הוא נפתח, וכשהלב שבור ופתוח – אז הכול פשוט. אם ברק חיצוני אוטם את הלב, הלב נבוך, והאהבה איננה, ותחת אור מתמלא הלב פחד וספק.

 

דוד הפסיק לכתוב, המילים שנבעו ממנו היו לתפלה. "ריבונו של עולם," לחש, "איך אדע להסתכל תמיד בפנימיות, הרי אני שבוי בחיצוניות. אני לא נשמה נקייה וחדשה כמו אלמוג. כל ניצוץ מסנוור אותי, אני נופל מיד לחיצוניות. מה לעשות, ריבונו של עולם? אנא, בבקשה ממך, האר לי את המקומות הנכונים. האר לי אורות שיש להם מקור פנימי. אנא, השם, תן לי כוח להאמין באמת הפשוטה שגילית לי, לא מכוחי, אלא מתהפוכות חיים – חיים ומוות. 

     

***

 

הם ישבו זה לצד זה על ספסל בפינת סמטה ישנה. שרה קראה את המכתב בשתיקה פעם ועוד פעם. דוד הרגיש כאילו הוא יושב בבית משפט. מה תאמר, איך תגיב, האם תהיה מוכנה לשאת את הספק, את הלבטים?

היא קראה את המכתב בפעם השלישית, אחר עצמה עיניה. דוד לא ידע כמה זמן עבר, הוא רק הסתכל עליה, שערותיה ירדו מעל פניה והוא לא ידע מה אומרות עיניה.

ואז היא הרימה את ראשה אליו, חיוך היה נסוך על פניה, חיוך פשוט ומנחם.

ופתאום הוא ראה כמה היא יפה. יפה מתמיד.

 

***

 

למה יבשו הדמעות?

הברית התקיימה בבית כנסת ישן ברובע היהודי. "ויקרא שמו בישראל אלמוג." דוד הרגיש אלף רגשות, ולא ידע לסדר אותם. גם ההורים של אלמוג התרגשו. אימא של אלמוג אמרה לו שזה מבחינתה נכד, והיא שמחה שילד כזה ייקרא על שם אלמוג. דוד חשב שבמילה "כזה" היא מתכוונת לדתי. אבא של אלמוג החזיק את התינוק בזמן נתינת השם, וגם הוא ניגב דמעה.

האורחים כבר התפזרו, ועכשיו הלכו שלושתם לבד, כמו איש אחד, ברחובות הרובע. הלילה ירד, ואור מנורות צהוב האיר באוויר הירושלמי הצונן. דוד ראה אותם לרגע מהצד, זוג צעיר עם עגלה, הולכים בקצב שווה. כמה עליות ומורדות יכול מראה העיניים להסתיר. כמה געגועים, כמה תהפוכות נפש, ולבטים וספקות, ועכשיו הנה נעשו לבשר אחד. וגם אלמוג במשפחה...

חצי שעה הסתובבו ככה סתם, בלי לדבר מילה, ואז מצאו ספסל שפונה אל הכותל ואל הר הבית. הם התיישבו והסתכלו זה על זה, והכול היה ברור, מחובר. שני אנשים, חשב דוד, שתי נשמות המתגעגעות לחיבור אמתי, לאהבה.

שרה כמו קראה את מחשבותיו, והפנתה גם היא את פניה לכותל, והניצוץ הקטן שביניהם, ניצוץ של שכינה, היה חלק מגעגועים ומהשתוקקות בני אלפי שנים.

ואז נפרץ הסכר, והם בכו יחד, ובכים התערבב בבכיו של אלמוג הקטן. הם ביכו את הקליפות הזוהרות והחלולות שיש בעולם, ואת כל הנפשות הצמאות לחיבור אמתי, ואת הגעגוע של הנשמות, ואת עלבונם הצורב של החיים – הטובעים בים של רעש ריק, ואת לילות היגון המוטבע ביין, ואת הכעס והשנאה שמעכירים את אוויר העולם, ואת הצדיקים הטהורים, אנשי הים, שמנסים להאיר והאילמות אוחזת בהם אל מול אנושות ששכחה את אלוקיה ואת עצמה.

הם הביטו שוב זה בזה, הביטו בכל הכוח, בכל הרצון, הבטה שהיא כתפילה: לשמור על ניצוץ הקטן של חיבור אמתי ופנימי. לנחם קצת את השכינה.

שרה החלה שרה בלחש: "שוועת עניים אתה תשמע..."

אמנם שוועת עניים אתה תשמע,

אמנם צעקת הדל תקשיב ותושיע,

אך לכאבך ולגעגועיך, לעולם, לכנסת ישראל, מי ידמה ומי ישווה ומי יערוך.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לגור אריה אסף
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ב ניסן ה´תשע"ז  
וראיתי שלכל הפרקים נכנסו למעלה מ40 חברים. ואף אחד לא הגיב אף לא תגובה אחת בודדת, אז החלטתי להגיב לעצמי... האדם יצור בודד, זה לא אומר שהוא צריך להיות גם יצור מיואש
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד