המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
אספר לכם איך היו שמחים: / זכרונות כנרת
בביכורים מאז י"ח ניסן ה´תשע"ו

לעבודה גלילית, מקום של אור

ובמיוחד

לחן וראובן

שחר.

ערפל של בוקר נח על מרחב התפר. משב-רוח מקרי מהצד המזרחי, "האדום", של הגדר, מביא ריח חריף של צאן; עד מהרה נשמע גם העדר. מנחם ניגש לפתוח את השער.

"בוקר טוב, ג'מאל!" קורא קוסטיה בעליצות, בעוד העדר חולף על פניו.

מנחם מחבב את ג'מאל, נוכל מקומי חביב ובלתי מזיק שהאישור שהוא מחזיק מתיר לו לעבור בין האדום לכחול כאוות נפשו, וכן להעביר את העדר לכחול, אך אינו מאפשר לו – בתוקף איזו שרירות ביורוקרטית חסרת פנים שהיא – להעביר את העדר בחזרה לאדום. מדי ערב מעלה מוחו הפורה של ג'מאל תחבולות חדשות, כיצד להעביר את העדר; בדרך כלל הן כוללות רכב שנתקע אצל כנף השער ואינו מניח לה להיסגר, ועדר המגיח לפתע וחולף על פניו במרוצה. כשמצב רוחו של קוסטיה טוב הם מניחים לעדר לעבור; כשהוא בריתוק, הם סוגרים את השער הנגדי, והעדר מתפזר במרחב שבין שתי גדרות התפר, לקול חרפותיו של ג'מאל. אך לא היום.

"אתה שמח היום!" מציין ג'מאל.

"אני משתחרר היום!" מריע קוסטיה לעומתו.

"טוב! מצוין!" שמח גם ג'מאל. מנחם נועל בשתיקה את השער מאחורי הכבשים האחרונות. כבשה רזה, מלוכלכת, שמדדה במאסף, חוששת להישאר מאחור, ובחפזונה להדביק את היתר דורכת על רגלו של מנחם. סביב הברך ברגל הדורכת פועם גוש דלקתי נפוח, דוחה.

קוסטיה לא מדייק, אך מנחם, בדרכו השקטה יותר, שותף לשמחתו: המעבר הזה הוא המשימה האחרונה שלהם. כשירדו ממנה בצהרים יאספו את הציוד שלהם במוצב, ומחר יסעו לגדוד להזדכות. בקורסים, ברגעים של תסכול, היה עולה על דעתו (ולעתים גם על לשונו) צירוף המילים – שנשמע מפתה למדי בזמנו – "טופס טיולים – ש.ג. – גדוד." כעת הוא טועם לעצמו, בשקט, את טעם הצירוף החדש: "טופס טיולים – ש.ג. – אזרחות? – טופס טיולים – ש.ג. – חוץ!"

בו ברגע הוא נודר שהחוץ שלו יהיה חוץ שמחוץ לכל חוץ, הכי רחוק מכאן, הכי רחוק שאפשר מהאדום ומהכחול, מלעכב את ג'מאל בבוקר ומלריב עם קוסטיה בערב. אמש התווכחו בשל טוסטר המשולשים שבפילבוקס. מנחם הביא אותו מהבית – טוב, לא ממש מהבית, הוא זכה בו מן ההפקר במחנה תרצה – והוא שימש אותו נאמנה משך רוב השירות. הוא תכנן לקחת אותו איתו, עד שקוסטיה הכין בו טוסט עם פסטרמה, והטריף אותו לנצח. כששפך עליו את מררתו, הפך עליו קוסטיה את האשמה: "אי אפשר לחיות איתך! כל דבר – אוי אוי אוי, אני דתי, תתחשבו בי."

הכעס עלה לגרונו, והוא שתק, שלא לתת לו לצאת. שלוש שנים שהוא אינו דורש התחשבות מאיש, במיוחד לא על רקע דתי. שבתות שלמות, בהן צפו קוסטיה והשאר בסרטים בחדר, העביר מנחם בקריאה על האספלט החם בסטריפ; טיפוס מסוים של סרטים אילץ אותו לבלות באותה דרך גם חלק מימי החול. גם את שיחת הטלפון הוא בוחר לבצע כעת בחוץ, הרחק מקוסטיה, על אזניו הכרויות ולשונו הלועגת.

"הי, קורל?"

"כן."

"מדבר מנחם, זה בקשר למודעה בפורטל חקלאות..."

"ברור. אתה רוצה לבוא ליום ניסיון?"

"כן. מתי אפשר לבוא?"

"יום חמישי טוב לך?"   

 

שחר.                         

מנחם קם בשקט, שלא להעיר את שי, ומארגן את התיק בחדר החשוך, שהחפצים בו מעטים. הוא יודע את מקומו של כל חפץ, ואינו נדרש להעלות אור. בחוץ ממתינות הנעליים, שהסדקים שנוצרו בעורן המבוקע מן הבוץ שנערם ונקרש ונקלף וחוזר חלילה נטלו מהן את המראה הצבאי החמור, הנוקשה, והשכיחו מהן זכר צחצוח ובטון ומסדרים, אם גם לא מחו עקבות אבק ומסע וקוצים וקיץ.

למטה, באור האפור, יושב אביהו על משענת הספסל, רגליו על המושב, וסיגריה כבויה בפיו. בראותו את מנחם הוא נד בראשו לשלום, ומפנה לו מקום לצדו. יחד הם צופים אל פתחי הדירות ב"כוורת" – שם שדבק בשני הבלוקים האלה של דירות-חדר קטנות, וכן ברחבה שלפניהם, להבדיל מ"הפרידמנים", דירה של ממש שנשכרה במרכז הקיבוץ, מידי משפחת ביטנסקי דווקא, ולא פרידמן. שמונה-עשר איש גרים בכוורת, עוד ששה בפרידמנים. יותר לא היו.

אור נדלק בחלון הדירה של גלעד ומיטל. רק אמש העבירו סוף-סוף את חפציה של מיטל מן הפרידמנים; שני תיקי-גב גדולים הספיקו, אלא שהתיק הנפוח נראה עצום על גבה הצנום של מיטל, בעוד גלעד, הנושא תיק זהה – אם כי ודאי כבד יותר – נראה מטופש, כמבוגר הנושא על גבו תיק בית-ספר של ילד. הוא לא גדול במיוחד, גלעד, אבל משהו בו משדר כוח, כמעט כוחנות. כעת הוא יורד, שותק וזועף למראה, ומצטרף אל היושבים על משענת הספסל. אביהו מחייך אליו מתוך זקנו. גלעד מוציא מצית מכיסו ומדליק את הסיגריה הכבויה של אביהו. מחווה גדולה של ידידות: הוא עצמו כבר אינו מעשן.

רוני יוצאת מדירתה בצעדי מחול. "בוקר טוב!" היא קוראת בעליצות, ואלו המילים הראשונות המרעידות את אוויר הבוקר של הכוורת. על כורחו מנחם מחייך: אי אפשר שלא לחבב את רוני. אפילו זוויות פיו של גלעד רוטטות. לרגע נדמה שהוא עומד לחייך, אך הוא רק אומר, "גואל בא." גואל מרכיב משקפי שמש, אף שהשמש לא עלתה עדיין; הוא נכנס לטנדר בלי לברך איש, וגלעד מתיישב לידו. רוני לוקחת תנופה ומזנקת לארגז הטנדר בלי לגעת בדפנות; היא יושבת בתוכו וצוחקת, ומניפה יד, כגומלת חסד עצום, לקהל הדמיוני המריע לה.

נעשה צפוף בארגז הטנדר. מנחם מסתדר כמיטב יכולתו, נמנע מלגעת במי מהבנות; מיטל מבחינה בכך ואוספת רגליה. אתמול הרחיקה לכת ושלחה אליו את עמית; הוא לא נקב בשמה, כמובן, רק אמר שמישהי ביקשה ממנו לשאול אם מפריע לו שהיא שרה בעבודה. "תגיד למיטל שזה בסדר," צחק מנחם. מי מלבדה תהיה רגישה דיה לשאול.

כל התכונה הזו משעשעת מאד את רוני. השי"ן שלה שורקת קצת, אולי כי היא תמיד מדברת מבעד לחיוך. היא מסובבת אליו את פניה, ורעמת הראסטות שלה קופצת בעקבותיהם.

"תגיד, מנחם, מותר לך לשתות מבקבוק שבת שתתה ממנו?"

הוא מחייך במבוכה.

 

המטע כבר מואר מעט, אור אפרורי מאובק של בוקר קיץ. בין השורות נחה עדיין אפלולית, מאובקת לא פחות. העצים מאובקים, ומאובקים ביותר העצים הסמוכים לדרך העפר; על העלים צבעו של האבק חום בהיר, אך אותו אבק עצמו נצבע באפור-שחור מלוכלך כשהוא דבק בזיעתך וכשהוא בא בנחיריך.

איש אינו ממתין להם במטע: הם יודעים את העבודה, ומשה, החקלאי, סומך על ארז שיעבדו היטב. ארז הוא, קרוב לוודאי, הג'ינג'י הכי ג'ינג'י שיצא למנחם להכיר. סוער, פעלתן, חם מזג ותמיד בלב ההתרחשות. כעת הוא משליך את התיק תחת אחד העצים, והחבורה הולכת בעקבותיו להביא סולמות.

"שימו לב," הוא קורא מעבר לכתפו, "החלקה היא שלוש שורות ספדונה ואז שתי שורות קוסטיה, שלוש ספדונה שתי קוסטיה. אנחנו מדללים רק בקוסטיה. אם מישהו לא בטוח," הוא מצדד מבט אל מנחם, "שישאל אותי."

כשמנחם מנסה לעבור בין השורות הוא נכשל בחוט הברזל המתוח בין העצים, וברכי מכנסי הב' שלו נצבעות חום-אדמדם; אל חוט הברזל הזה מעוגנים חבלי ניילון של חצי טון, לכבול את זרועות עצי האגס, שבלעדי זאת היו צומחות בקו ישר למעלה. כעת הענפים הראשיים צומחים, בכבליהם, במאוזן; מהם מזדקפים מעלה הענפים הדקים יותר, שכבר למד שקוראים להם 'אנטנות'.

כל אנטנה נושאת בראשה תפרחת של שבעה-שמונה אגסים; דילול משמעו לטפס על הסולמות, לשבור בכל תפרחת את מרבית הפירות, ולהותיר רק שניים או שלושה, רצוי את הגדולים יותר. באותה הזדמנות מטפלים גם בחרכון, מחלה המשחירה את הענפים ומייבשת את העלים, גורמת להם להיראות כמו ענפי עצים בשוליה של שריפת בזק, במקום שהאש לא הגיעה אליו אך הבלהּ הלוהט הספיק לייבש. עצים רבים נגועים בה, וסילוק האזורים הפגועים גוזל זמן רב. אביהו כבר מקדים אותו בעץ.

ארז מופיע משום מקום, ומורה למנחם תנועה מיומנת של מפרק האצבע, לשבור את האגסים במקום בו הם מתחילים להתרחב. קול השבירה עצי; קשה להאמין שפיסות העץ האלה יהיו ראויות לאכילה יום אחד. אך הוא מדלל מהר יותר עכשיו, ובמהרה הוא עובד שוב בקו אחד עם אביהו.

"איך אמרת קוראים לזן הזה?" מנחם מנסה לפתוח בשיחה.

אביהו השתקן אומר, "קוסטיה."

מעגלים נסגרים לאטם.

 

יום אחר יום מנחם קם ויוצא עם צוות נטע לדלל. משה, החקלאי, מופיע לעתים, ומנהל איתם שיחות מבודחות-למחצה על דת ופוליטיקה.

"תגיד," שואל מנחם את ארז יום אחד, "למה קוראים לנו צוות נטע?"

אשל מגחך. "החלקות האלה הן של איגוד חקלאים מהרחבה ב' בראש פינה. למנהל שטח שלהם קוראים נטע, אז אנחנו צוות נטע, למרות שבת'כלס אנחנו עובדים עם משה."

נדמה שמטעי האגס לא יגמרו לעולם; השורות ארוכות-ארוכות, ובסוף כל גוש עצים ממתין גוש נוסף. הם עוברים במהירות יחסית על שורות הקוסטיה, אך עצי הספדונה עומדים להם שם, כהים ומאיימים: הם יצטרכו לחזור על כל גוש שעברו בו, כדי לדלל גם את הספדונה – עצים גבוהים יותר, סבוכים יותר, ונוטים להפתיע אותך בענפי-אשתקד יבשים במקומות לא צפויים, ששורטים את הזרועות. אחרי היום הראשון בספדונה ארז בוחן את החבורה שלו וצוחק. "עבודה טובה, חותכי-ורידים שלי."

הקיץ קרב, והחום גובר – חום מבודח, מנסה-את-כוחו, של סוף מאי. הזיעה ניגרת, ובקבוקי הנוזל הצהוב, המקבלים את פניך בגל צחנה כימית מאוסה אחת לכמה עצים ותפקידם להרחיק – ושמא דווקא למשוך – את זבובי הפירות, אינם מטפלים בברחש הכבד האופף אתכם. מנחם שולח יד ומכה לשווא על עורפו, במקום שהיתוש כבר ברח ממנו. הוא מתנער וממשיך לעבוד, ואז חש במכה, באותו מקום עצמו, של חפץ קטן וקשה הפוגע בעוצמה רבה. הוא מסתובב, ו'דילול' נוסף – אגס-בוסר קטנטן – פוגע בפניו. גל הכעס הרגעי מתנפץ אל צחוקה המתגלגל של רוני, בצדו השני של המעבר.

מנחם מדלל במהירות שתי תפרחות, ומתחיל להפגיז את רוני בדילולים. הוא מחטיא לרוב, והיא צוחקת: "אסור לך לזרוק דילולים על בת!" "איכס, בת," הוא נרעד בשאט-נפש מעושה, שכבר הפכה לבדיחה קבועה ביניהם, וחוזר לעבוד. מעבר לצמרת מגיחים פניו של עמית.

"תגיד, מנחם," הוא אומר-שואל.

"מה?"

עמית קולע דילול לתוך פיו הפתוח, המתמלא מיד טעם נורא של ריסוס. מנחם יורק את הדילול ארצה, ומקלל בקול. עמית צוחק כל כך שהוא בקושי מצליח להמשיך לעבוד.

סוף האביב ותחילת הקיץ נחשבים לעונה מתה: העבודה היחידה היא בדילולים, עבודה לא מאמצת במיוחד שגם אין תגמול גבוה בצדה, בשונה מהקטיף, בו השכר הוא, בדרך כלל, בקבלנות – לפי תפוקה. קטיפי החורף נגמרו מזמן עם קלמנטינות "הדס", שנקטפו באפריל, אך קטיפי הקיץ קרבים והולכים. בכוורת אומרים בחצי-קול שצוות עוזי קוטפים כבר שבוע. ארז מושך בכתפיו: זה לא תלוי בו. בינתיים הם מעבירים את הדילול בעבודה אחידה, רגועה יחסית, שמאפשרת שירה, שיחת חולין או משחק "סבבה והכל."

"חברה שלך סבבה והכל, אבל היא משאירה פספוסים."

"חברה שלך סבבה והכל, אבל היא פרחה."

"מה סבבה והכל בזה?"

פעם או פעמיים המשחק מידרדר למחוזות גסים יותר, ומנחם אסיר תודה כשמיטל מתחילה לשיר.

 

בערב מנחם יורד לאיגלו הגדול, העשוי מוטות אלומיניום מחופים ברזנט, שמאחורי הכוורת, לבקש חברה. הוא מוצא שם את אביהו יושב לבדו ומעשן. מנחם מתיישב לידו, ואביהו מחייך.

"עוד לא מתחילים," הוא אומר אל תוך טבעת עשן.

"מתחילים מה?" מנחם מתפלא באמת ובתמים. "יש היום משהו?"

"אה, אין לך וואטסאפ," אביהו נזכר. הוא מוציא פלאפון ומחליק באצבע על המסך עד שהוא מוצא את ההודעה שחיפש, ומראה אותה למנחם.

"נפרדים מרוני?" הוא מזדעזע. "רוני עוזבת?!"

הוא ידע במעורפל שרוני חוסכת כסף ללימודי קרקס. כיוון שמדובר, בכל אופן, בסוג כלשהו של לימודים, הניח שלא תעזוב לפני הסתיו. הוא מחליט לשאול אותה כשתגיע. בינתיים נכנס ארז. 

"מה קורה, מנו?" הוא קורא בעליצות, "אפשר לדבר איתך שנייה?"

"בטח," מנחם מופתע, וגם מוחמא מעט. לא כי זה ארז, סתם כי מישהו במקום החדש הזה רוצה לדבר איתו, דווקא איתו.

"תגיד, איך הולך לך בצוות?"

"מה... טוב, אחלה, ממש טוב." מה פתאום הוא שואל?

"אני אגיד לך," עונה ארז לשאלה שלא נהגתה בקול. "יפתח רוצה למשוך אותך לצוות שלו, שתתרענן קצת. אני מבחינתי מעדיף לשמור אותך אצלי, אבל פתאום חשבתי, אולי אתה בכלל מעדיף לעבור?" יוחנן הוא ראש צוות עוזי. מילים מרגשות דוהרות בראש: קטיף, מיכלים, קבלנויות. מנחם מהסס.

"אתה יודע מתי מתחילים לקטוף אצל נטע?" הוא שואל.

"אני מאד מקווה שבימים הקרובים, אבל אני באמת לא יודע."

"נראה לי שאני אשאר בינתיים." ארז מועך את כתפו של מנחם מעיכה גברית. דעתו מוסחת לכיוון דלת האיגלו, שנפתחת; ששת דיירי הפרידמנים פורצים פנימה בגל של רעש. הם מתחבטים זמן מה בפתח בזמן שהם חולצים את נעליהם ומשאירים אותן בחוץ – מובן שהכניסה לאיגלו בנעליים אסורה – ומתיישבים, חלקם על הספות הסמוכות לדפנות וחלקם סביב השולחן הנמוך, על מרבד הדשא הסינתטי המכסה את רצפת החצץ של האיגלו. מיטל נכנסת אחרונה, ומניחה בזהירות על השולחן עוגה, שהשם רוני מעטר אותה. היא מתיישבת ליד מנחם, והוא מוצא עצמו פותח בשיחה. עם בת, הוא חושב. מה קורה לי?

"פעם פרידמן – תמיד פרידמן?" הוא שואל. מיטל צוחקת, ומשהו רועד בו.

"אפשר להוציא את מיטל מהפרידמנים, אבל אי אפשר להוציא את הפרידמנים ממיטל!" היא מכריזה בדרמטיות. הפרידמנים מוחאים כפיים. היא צוחקת איתם לרגע, ואז מאבדת עניין בהם ופונה שוב אל מנחם.

"תגיד, איך הולך לך?"

"מה זאת אומרת?"

"סתם, בעבודה... אחרי העבודה..."

"טוב," הוא עונה בפשטות. "באמת טוב."

משום מה היא מוצאת לנכון לומר, "תדע לך שכשהגעת ביום הראשון הייתי בטוחה שלא תחזיק פה יום."

"גם בי עברה המחשבה הזאת."

"לא התכוונתי שלא תעבוד טוב!" היא ממהרת להבהיר, שלא לפגוע. "התכוונתי, עם כל... אתה מבין למה אני מתכוונת..."

מנחם מבין מצויין: באותו רגע נכנסת רוני לאיגלו, בגופייה ובג'ינס גזור בשליש הירך, ומחליפה חיבוקים עם כמה מהבנים.

"ברור שלא הכל כאן הכי... נו... אבל כל כך טוב לי פה," הוא מתוודה בצחוק מבוייש, "שאני באמת מרגיש..."

הוא משתתק.

"שזה שווה את המחיר?" היא מגששת.

"לא. הרבה מעבר... אל תצחקי," הוא מתרה, אבל פניה הרציניים, הסמוכים לשלו, מבטיחים שאין סיכוי שזה יקרה. "אני מרגיש שאני עובד את השם פה יותר משהרגשתי הרבה הרבה זמן."

באמת? שואל קול קטן וכן אי-שם בתודעתו, אז מה אתה עושה עכשיו? ברגע זה?

מדבר על עבודת השם שלי. עם הבת הכי אינטיליגנטית בגדוד העבודה, הוא מתגונן.

וגם הכי יפה, אומר הקול הקטן בעייפות.

מיטל לא מבינה למה מנחם נאטם פתאום. היא משחזרת את השיחה אחורנית, בודקת אם אמרה משהו שיכול היה לגרום למפנה הזה.

גואל נכנס, ומניח בצד את המזוודה השחורה עם הסקסופון: להמשך הערב, כשהאיגלו יתרוקן קצת. מרכז העניינים נודד נדידה רגעית, ומנחם מצליח לתפוס מילה עם רוני. גם הקול הקטן שלו יודע שרוני –  החשופה, המצחיקה, הכיפית – היא סיפור שונה לגמרי ממיטל. הוא לא מטריד את מנחם כשהוא שואל, "לא התכוונת לחסוך פה כסף ללימודים שלך?"

"זו בדיוק הבעיה," היא עונה, "אין עכשיו קבלנויות, ואני לא אחסוך מספיק."

"וואללה. אז את הולכת לעבוד במשהו אחר?"

"אני הולכת לעבוד עם יפעת."

מנחם מופתע. יפעת עזבה את הגדוד סמוך להגעתו, אך הוא עוד הספיק לראות כמה פעמים משלוח של בלונים ארוכים, שאפשר לצור בהם צורות, מגיע עבורה. לבקשת החבר'ה הדגימה להם פעם את מה שפיתחה אז כעבודה נוספת לערב או שניים בשבוע – הפעלת דוכן בלונים באירועים – והראתה להם איך היא מפתלת ומכופפת את הבלונים במיומנות, יוצרת כתרים וקופים וברבורים ופרחים. מסתבר שכעת היא עומדת לפתוח עסק עצמאי בתל אביב; רוני, שכעת הוא נזכר שכבר אז גילתה התלהבות, עומדת להצטרף אליה.

"מה, יפעת לימדה אותך?"

"כן."

הוא מגרש מחשבה, שהוא עוד לא למד לנצל את הזמן הפנוי שלו כאן, בזמן שאנשים אחרים מפתחים כשרונות שאין ולא יהיו לו.

"ושתיכן הולכות לעבוד בבלונים? זה שווה את זה?"

רוני מושכת בכתפה. "נתחיל עם הבלונים, ומשם נראה כבר איך להמשיך. אפשר לשלב חישוקים, או דאפו..." היא מתמתחת בחצי-זינוק גמיש, וקולטת מהאוויר דאפו, ששי זרק בכיוון לא מוגדר. בלי מילה נוספת היא פוסעת, בצעדי-ריקוד קלים, אל אמצע האיגלו, ומבטה מרוכז בדאפו שהיא מסחררת מעל ראשה. מישהו מתחיל למחוא כפיים ולהפציר, "ריקוד, רוני, ריקוד!"

רוני נענית, וגופה השרירי, הגברי, צרוב השמש, מחולל ברחבה שמפנים לה אנשים קטנים, לא חשובים, הנסוגים מפניה אל הצללים. עשרים זוגות עיניים צופים בה. קצב מחיאות הכפיים גובר...

בשקט, באין רואה, חומק מנחם ויוצא מהאיגלו. לא, לא באין רואה: כשהוא פונה אחורנית לסגור את הדלת הוא נתקל בעיני הגחלים הלוחשות של אביהו.

למחרת מנחם שוב עובד עם עמית. הם כבר די רגילים לעבוד יחד; הקצב מתאים, ועמית כבר לא צריך להחזיר את מנחם על פיספוסים כמו בימים הראשונים. אם מדי פעם יש פספוס אצל אחד מהם – גם עמית אינו חף מזה – מנחם מתמתח אל צדו השני של העץ, מושך אליו את האנטנה עם התפרחת שנשכחה, ומדלל אותה בלי לעשות עניין. בספדונה, כמובן, זה יהיה סיפור אחר: אי אפשר להתמתח אל צדו השני של עץ ספדונה.

ואז ארז פורץ לשורה שלהם, וצועק, "קחו את הסולמות ובואו! הולכים לקטוף!" חילופי-דברים עולצים מתפשטים בין השורות עם נקישת הסולמות הנסגרים ונתחבים מתחת לזרועות; מעל להמולה מצטלצלת תרועת החדווה של רוני. ארז ועמית משיקים בקבוקי-מים מלוכלכים באדמה בברכת "לחיים" קולנית, והופכים אותם אל פיהם.

כשכולם מתקבצים, עם הסולמות, אל קצה החלקה, מופיע משה. הוא מוליך אותם במעלה חלקת אגסים אחרת, ועל פניה, אל עצים שמנחם לא ראה עדיין: בהירים יותר, רחבי-עלים, ואיכשהו עגולים יותר – לא כמו הקוסטיה, או אפילו הספדונה, גזע עם פיצולי זרועות בכמה גבהים שמהן מזדקרות אנטנות, אלא פשוט עץ, מסתעף, נינוח, באופן שוויוני פחות או יותר, והכל מחופה עלים מלמעלה, בלי ענפי-אשתקד הדוקרניים של האגס. זה נראה, הוא מסכם לעצמו, כמו שילד מצייר עץ: קצת גזע, גוש עגול וירוק של עלים, ופה ושם פירות עגולים, צהובים-כתומים.

"משמש 'תרוג', חלוץ הקיץ," התפייט משה. "הוא הראשון שמבשיל לא רק במשמשים, בכל הפירות. אתם קוטפים רק את הכתומים, מה שממש כתום! אם יש קצת ירוק, ככה, רק בחריץ – " הוא מסובב אליהם משמש שקטף מהעץ הקיצוני – "זה בסדר, רק בתוך הנספק תראו שהירוק לא פונה החוצה. מעבר לזה – תשאירו למחר."

"מחר?" מתפלא מנחם. הוא מתעלם בכוח משפתיה של רוני הצרות את המילים, "חברה שלך סבבה והכל, אבל היא ירוקה לא רק בחריץ."

"אתה לא תאמין כמה מהר המשמש מבשיל, ג'ינג'י," משה מתמקד בו. "שמעת פעם את הביטוי 'בּוּכּרָת פִיל מִישמִיש'?"

מנחם מושך בכתפיו, אך משה כבר דוהר הלאה. "זה אומר, 'מחר במישמיש', 'מחר בעונת המשמש'. למה זה? כי המשמש מבשיל כל כך מהר, שאתה אומר מחר נקטוף, היום עוד לא בשל, וכשאתה בא מחר – כבר מאוחר מדי."

אה, מנחם מתרגם לעצמו: זה נכנס וזה יוצא ואין כל בריה יכולה לעמוד עליו.

"כשאתם קוטפים, תראו שאתם לא משאירים את העוקץ, הוא שורט את הפירות האחרים," הזהיר משה: "המשמש הוא פרי מאד עדין."

ארז מחלק להם נספקים – קופסאות קטנות של פלסטיק רך, מעצבן, שאין דרך נוחה להחזיק אותו – ומפזר אותם בין השורות. תחילה מנחם מסתבך עם הנספק, ובעיקר עם הרשת, רשת הבד הצהובה שיש לפרוש על הנספק המלא; הוא נרגע מעט כשהוא רואה שכולם מסתבכים, ומחפשים את הדרך הטובה ביותר לקטוף. חלק, כמוהו, עולים עם שני נספקים למעלה, קוטפים וממלאים אחד בגובה ומניחים אותו על השלב העליון בסולם, זה שאף פעם לא עומדים עליו; אחר כך ממלאים, עדיין בגובה, את הנספק השני עד מחציתו, ואז יורדים וממלאים בענפים התחתונים – ה"נוֹמֵך" – את היתרה, ומכסים ברשת. כי זה, פחות או יותר, היחס: על כל פרי בשל בנומך יש שלושה בגובה.

עמית, והוא לא היחיד, עושה שימוש בתרמיל: הוא מניח שני נספקים בתרמיל, וקוטף לתוכו, בלי להטריד עצמו בשאלת מיקום הפירות, ואם יהיה עליו לרדת להחליף נספק או לא. כשהנספקים מלאים למדי, ופרי נוסף פזור בתרמיל תחתיהם וסביבם, הוא יורד מהסולם, מחלץ את הנספקים ומשלים אותם. חסרונה העיקרי של שיטה זו הוא שלא מעט פירות נפצעים בשולי הפלסטיק החדים של הנספקים. תחילה עמית ומנחם אוכלים כל פרי שנשרט, אך עד מהרה הם נעשים מפונקים: רוב המשמשים חמצמצים עדיין.

ארז מצרף אליהם את אסף, בחור שבא ליום ניסיון. יש לא מעט ימי ניסיון עכשיו, וההזויים שבהם זוכים והופכים לשיחת היום בכוורת: "רפי הרעב", שבאמצע העבודה הכריז שהוא רעב, הפסיק לעבוד והתיישב מתחת לעץ לאכול סנדוויצ'ים בתיאבון רב; "ערן הזקן", גבר בן ארבעים שבא ליום ניסיון משום מה ("דווקא עבד בסדר גמור, אבל אחרי שהיה פה שבוע ולא הוציא מילה מהפה, הוא עזב"); והמוזר שבכולם, ניסים "הנוגס בחמאה", שלאחר שהצליח להסתכסך עם חצי מהגדוד עזב בזעם, לא לפני שאכל את כל האוכל בחדר של יוחנן, משאיר שם רק חפיסת חמאה שנגיסה בריאה ננגסה בצדה. על זה יש להוסיף את אלה שקורל מסננת עוד בשלב הטלפון, אם כי הסיפור על זלפה ברנשטיין, שדכנית חרדייה מבני ברק שהתקשרה להתעניין בעבודה, הוא כנראה המצאה של רוני.

מנחם מתרשם שאסף לא עובד טוב במיוחד, אבל גם לא רע במיוחד. ולפתע הוא נעצר, מוציא סכין יפני וחותך שני חתכים מקבילים בדופנו של נספק. לתוך אלה הוא תוחב את חגורת מכנסיו, וסוגר אותה מחדש. כעת הוא  יכול להניח בתוכו נספקים בערימה, ולקטוף בכל פעם לעליון, עד שהוא מתמלא, בלי להניח את הנספק באמצע; הוא נושא אליהם חיוך חסר-ביטחון מתחת למשקפיים. מנחם מתלהב, וקורא לארז; ארז קולט את העסק במבט, שואל מאסף את הסכין וחורץ ערימה של נספקים. בדיוק כשהוא מסיים לחלק אותם בין הצמדים, מתחיל פתאום, משום מקום, לרדת גשם.

הבגדים נספגים מים. האדמה הרכה הופכת במהרה לבוץ אדמדם. "חבר'ה, לסככה!" ארז צועק. מנחם, בחולצה דבוקה לגב, ממשיך לקטוף; עמית ואסף מתקפלים לסככה. הגשם גובר, ורחשי הדיבור מתרחקים. מנחם יורד מהסולם עם שני נספקים מלאים. הוא מסתדר אותם בארגז; כשהוא מרים את הראש הוא רואה את ארז.

"לא שמעת שאמרתי להפסיק לעבוד?" שואל ארז רטורית.

"בסדר, זה לא מפריע לי..."

"זה לא שאלה של כמה אתה גבר או לא גבר," ארז חותך, "משה לא רוצה שהפרי יתלכלך בבוץ."

"אבל אין שום סיבה שהפרי יתלכלך בבוץ. אין לי בוץ על הידיים."

"אה, לא? תעלה שוב על הסולם."

מנחם חוזר לסולם ומבין: שלבי הסולם מכוסים בוץ, שהוא עצמו, בלי לשם לב, הביא לשם בסוליות נעליו. כשהוא עולה בסולם גם כפות ידיו מתלכלכות. הוא בוהה בהן לרגע באי אמון.

"בוא כבר," אומר ארז, שנמאס לו לעמוד בגשם. מנחם מקפל את הסולם, והם רצים לסככה.   

הגשם מתופף על גג הפח. ארגזי הפרי שכבר נקטף עומדים שם בערימות, ששה-ששה נספקים מרושתים בקרטון. הם עומדים כמה דקות ומסתכלים בגשם שאינו פוסק; לבסוף הם מחליטים לעשות את ההפסקה עכשיו, כדי לא להפסיד זמן עבודה כשיחדל הגשם.

"אבל גם אז יהיה עדיין בוץ על הסולמות," תוהה מנחם.

"נכון," משיב ארז, "אנחנו כנראה חוזרים לדלל."

אלא שבינתיים גם זה לא קורה. כבר סיימו לאכול, וכמה מהמעשנים מגלגלים סיגריות; עומר, החבר של רוני והג'ינג'י השלישי בקבוצה, מושך את מנחם וארז החוצה, והם מתיישבים יחד בבוץ, בבגדים רטובים, בזמן שרוני מצלמת אותם. עומר מעלה מיד את התמונה לפייסבוק, עם הכיתוב "מסריחים בגשם!!!!!11".

הם חוזרים לדלל אחר כך, אבל על הדילול רובצת עננת עליבות. כשהם חוזרים לכוורת, מבוצבצים וספוגים מים, כולם מדברים יחד על אותן שעתיים של קטיף, ואיש לא מזכיר שגם דיללו היום במשך חמש שעות. ארז תופס אותו בצד, בשקט, ושואל, "מה אתה חושב על אסף?"

מנחם מחייך. "שיבוא," הוא אומר, "יהיה לו טוב פה."



48 שעות תשע"ו חקלאות עבודה תחרות 48 שעות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט ניסן ה´תשע"ו  
משהו פה מדויק לי מאוד.
תודה על זה

(גם אני עבדתי פעם בקטיף, אולי לכן)
י"ט ניסן ה´תשע"ו  
כדרכך. ואני ממש מרגישה את האדמה והעבודה.
אני חושבת שמה שחסר לי זה קצת שינוי בדמות הראשית. או איזה עלילה יותר מובנת. אחרת, בסופו של דבר, יש כאן צבא, דילול, קטיף ובייניש בעולם האמיתי, אבל שום דבר אחר שמתפתח,שמתחבר. וחבל. נראה לי שאפשר היה להדק כאן משהו מעבר.

ואת כל זה אני אומרת דווקא.כי אתה כותב.נהדר ומצליח בקלות לעשות מה שלאחרים מאוד קשה וזה ליצור אוירה ותחושה של הקשר ומקום.
כ´ ניסן ה´תשע"ו  
ויפה אמרו ניק ואלגביש

רק רוצה להוסיף שאחד מהדברים האהובים עלי בסיפורים שלך זה הדיוק שלך בחלקים טכניים. אתה לא תכתוב "הוא בנה כיסא" אלא תתאר את זה בדיוק טכני שאולי הוא יבש לפעמים אך הופך את הסיפור לאמין ומדויק בהרבה.
כ"ד ניסן ה´תשע"ו  
כיף לקרוא תיאורים חיים כאלה של מציאות.

ו, מאז ומתמיד קצת שנאתי 'קולות קטנים' בראשים של דמויות. (במיוחד: שהן מדברות לעצמן בגוף שני.) אבל, הקול הקטן בראש שלו היה עדין, ואמין.

בניגוד למשה כ., לא חסרה לי המשך השיחה עם מיטל.
אולי: כי הוא לא באמת מדבר איתה מלכתחילה.
אולי הוא קצת מדבר עם עצמו דרכה.
ולשיחה הזו דווקא יש המשך -
'באמת?'
'נאטם'
'מגרש מחשבה'
ואז - 'בשקט, באין רואה',
'מתרגם לעצמו'
'בוהה בהן לרגע באי אמון'
ובסוף, "שיבוא, יהיה לו טוב פה".
--
האמת שתהיתי מה בין קטע לפרוזה. איך מבחינים. אז היה נחמד לראות את הדיאלוג שלך ושל אלגביש בתגובות על הנושא הזה. דווקא כאן, נראה לי שההתרחשויות מעבירות איזו חוויה שנפתחת ונשלמת.
כ"ה ניסן ה´תשע"ו  
(מזל באמת שלא הגיע לתחרות, היה קשה גם ככה;)
סתם.
למה באמת?)
ז´ אייר ה´תשע"ו  
אני חושב שהסיבה העיקרית היא שבזמן התחרות האנשים שהקשר בינם לבין הדמויות בקטע מקרי בהחלט עוד היו קרובים לי מדי.
י"ג כסליו ה´תשע"ח  
אצלנו זה פחות ציורי; מתחלק ל"קרוואנים" ו"הדירה". אז אני יושבת עכשיו במטבח בדירה, יום שישי, החלטנו להישאר שבת, התעוררתי מאוחר, ברבע לשבע. ככה זה, כשלא צריך לקום לאיסוף בחמש וחצי, מתפנקים.
אני כאן כבר שלושה חודשים. הנעליים עם ציפוי הבוץ, ההמתנה בבוקר, מחוות הידידות עם הסיגריה. הכל מוכר לי. ובימים האחרונים הולכת ונזכרת בסיפור שקראתי מזמן, בביכורים, שהניח בי עוד זרע קטן, הבשיל בי עוד מחשבות על הסיפור הזה של מה לעשות אחרי השירות..
אז תודה, איש יקר. טוב לי פה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד