בנושא
בכרם
חדשות
 
עד שמצאתי פרק ז´ / גור אריה אסף
בביכורים מאז ד´ ניסן ה´תשע"ו

דוד  נכנס למחלקה בבית החולים, אמר שלום לרות ולשאר המתנדבים. האווירה הייתה עליזה. לא פעם שאל דוד את עצמו לפשר האווירה הקלילה, לפחות לכאורה, שנוצרה בין המתנדבים במחלקה שבה החיים עצמם עומדים בסימן שאלה יומיומי. האם זה סוג של התמודדות הכרחית? ואם הדרך להתמודד היא בקלילות מעושה, אולי זו לא התמודדות אלא בריחה? ואולי זה משקף את היחס שלנו בכלל לקשר שבין החיים הרגילים והשפויים, היומיומיים, לבין המוות.

לא שייך לחיות בצל המוות, גם לא שייך לברוח ממנו. אז מה כן? לחיות בשקר?! לא הייתה לו תשובה, וגם הרב יהודה היה קצת עסוק לאחרונה ולא יצא להם לדבר.

הוא שם לב שההומור של חלק מהחברים פורה יותר בנוכחותה של תמר, והוא התבייש קצת להודות שגם לו יש נטייה כזו. אם כי זה הפריע לו כל הזמן.

***

ההלוויה של שירה החזירה את דוד לימים שאחרי מותה של אלמוג. שירה בלטה מאוד במחלקה. כל הטיפולים לא הצליחו לכבות את הניצוץ השובב שהיה בה תמיד. ילדה בת שתים-עשרה שנלחמת על החיים. דוד הרגיש שהחיוניות השובבה שהייתה בה נבעה מאהבת החיים, ולא הייתה סתם חיצונית. בכל ההפעלות שעשו במחלקה, היא תמיד שיתפה פעולה. אפילו כשהייתה צונחת על הכיסא מרוב חולשה, היה על פניה חיוך מאוזן לאוזן.

אולם ההספדים היה כולו אבן ושיש קר, שונה כל כך מדמותה של שירה. והיא שכבה שם, מכוסה בטלית – החפץ הרך היחיד בים השיש שסביב. מעליה, על הקיר, באותיות גדולות מברזל שחור, היה כתוב: "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה"(קהלת יב, ז). דוד קרא את הפסוק, ומעט הנחמה שהציע רק העמיקה את הכאב ואת העובדה שלמרות כל דברי הנחמה, משהו בפנים עדיין זועק ומוחה ולא מקבל. והריק שנשאר הוא עצוב, עצוב מאוד. דוד הרגיש שהכול בו כבוי. הכול נראה חסר טעם. היה בזה ממד של חופש. אולי זה מצב טוב בעניים רוחניות - חשב לעצמו.

אחרי ההלוויה הוא ישב על אבן בכניסה לבית הקברות, השמש קפחה על ראשו. השמש בבתי קברות תמיד קופחת יותר, צורבת, מייבשת. יסוד העפר שולט פה בכל עוז. רות עברה, חייכה ואמרה לו שלום, והוא ראה שעיניה אדומות כמו עיני רוב הבנות. משהו בתוכו התעורר. בתוך הצחיחות הצורבת של בית הקברות, בקע מלבו מעיין קטן, אולי רק זרזיפי מים. הוא כבר לא ידע אילו רגשות מעידים על התעלות ואילו דווקא על נפילה.

האם יש מקום שבו השמים והארץ מתחברים? תהה, האם יש מקום שבו המוות והחיים מתחברים? הוא הוציא את הפנקס.

משחקים בחיים,

כמו ילדים באבא ובאימא.

וכשמתים הכול כבה.

רק האהבה כוחה גדול.

והיא מחזירה אותנו אחרי המוות

אל המשחק,

הציני כל כך.

נערה יפה – על רקע בית הקברות.

איזה שקר גרוע,

וממכר,

ומרגיז,

ומושך.

האם תמיד יהיה העולם קרוע?

אבאל'ה

***

פסח התקרב, האביב פרץ באלפי גוונים של פריחה ושל חיים, אבל דוד הרגיש איך החיים מאיימים עליו. כל זיק של חיים נראה לו כמו פיתוי שקרי, פיתוי להתרצות למשחק המסתיים במוות – ואז השקר נשבר בקול רעש גדול, בבכי ובדמעות. הוא הרגיש איך הוא הולך וכבה. הוא נהיה רזה וחיוור, לא הרבה לאכול והרבה לישון.

הרב יהודה פנה אליו ערב אחד ושאל מה קורה. הוא שתק, והרב שאל אם הוא רוצה לצאת אתו לטיול במדבר. המחשבה על המדבר העירה אותו, הוא הסכים. נשארו עוד שלשה ימים עד סוף ה"זמן". דוד הבין שהרב יהודה ממש דואג אם הוא ביקש מראש הישיבה לצאת אתו לטיול יום לפני סוף ה"זמן".

הם נסעו בשתיקה, הרב יהודה הפעיל דיסק שירים של ימים נוראים. "אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם, אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר." דוד הזדהה עם המילים וזמזם את הניגון עם הדיסק. פתאום הבחין שפניו של הרב יהודה שטופות דמעות. הוא העז ושאל: "הרב... זה עצוב?"

הרב עצר בצד הכביש השומם, הסתכל עליו כמבין הכול ואמר: "לא יהודה, זה שמח, הלב הוא כמו שער, והאדם כמו חומה, וכשהלב נשבר – נכנס האור, וכשהאדם כולו נשבר – אזי הכול נפתח."

"הרב, אני לא מבין. מה שמח בשבירה? מה טוב במוות?"

"המוות הוא לא סוף הסיפור, דוד," אמר הרב יהודה, "המוות רק גומר את הזיוף שבחיים. אפשר למות בחיים, עני חשוב כמת – מי שיוצא נקי מכל נכסיו, מכל מה שהוא לא עצמיותו. נקי מכל השקרים, מכל הפיתויים. ואז, מתוך היובש והקושי, צומחים חיים חדשים. חיים שקשורים לאינסוף."

"אבל הרב, החוויה של החיים, של השקר, חזקה ממני."

"איזו חוויה, דוד?"

"חוויה של אהבה."

דוד הופתע מעצמו. הוא לא חשב ישירות על רות עד רגע זה, אבל עכשיו זה היה פתאום ברור.

הרב יהודה חייך והניח יד על כתפו, "אתה מזכיר לי אותי בגיל ההתבגרות," אמר.

"אבל אני כבר לא בגיל ההתבגרות..."

"כן, אבל אומרים שגיל ההתבגרות הולך ונהיה ארוך," הרב יהודה צחק, ודוד, לראשונה מזה זמן רב, צחק עמו. עצם הגדרת ההתמודדות – המוות מול רות – הקלה עליו.

"תקשיב דוד," הרצין הרב יהודה, "אחרי המוות, הפיזי או הנפשי, באים חיים."

הם צעדו יום שלם בחום המדבר בלי לדבר, בלי לחשוב, רק געגוע חמקני ליווה אותם. סביבם רק  צוקים, הרים, אבן וחול, אוויר צורב ויבש – כמו הנפש. עם שקיעה הגיעו למעיין, שטפו פנים ועמדו ברוח הקרירה מול נוף מדבר הנפרש לכל מלוא העין, כמו אינסוף. הם עמדו כך, כתף אל כתף,  ידיהם מונחות זו על שכמו של זה, ושרו אל המדבר הגדול, בניגון של "התעוררות רחמים", את השיר "הן אתה אל מסתתר". דוד עצם עיניים, רואה לנגד עיניו את שער יפו, את אבני החומה הקשות, הקרות, אבל מלאות החיים. ולידן ראה נערה פגועה, שבורה, כמו חומה שבורה, וצמה אסופה במאופק על גבה. וראה אהבה.

***

"שרה, בואי נשב לדבר קצת."

אימא של שרה הסתכלה על בעלה במבט שואל ואחר כך על שרה במבט מעודד.

"בשמחה," אמרה שרה כאילו בפשטות.

שרה ואביה יצאו והתיישבו על ספסל קרוב מאוד לקיוסק שלידו ישב אביה בקביעות ושעכשיו היה כל כך רחוק ממנו. כל מה שפעם היה עבורו חיים, נראה לו עכשיו ילדותי, מצועצע. אוסף של גירויים נמוכים שמנסים לחקות את חווית החיים. אבל הגירויים האלו היו כל כולו, ומאז שהוא "נקי", הוא מרגיש כבוי. משהו פנימי לוחש לו שדרך חייו החדשה היא נכונה, אבל בהרגשה שלו הכול בו מת, והוא פוחד להיגרר לשם שוב.

מטרת השיחה לא הייתה ברורה לשרה. אביה שקע בזיכרונות מילדותו. הוא סיפר וסיפר, כאילו רצה לערוך היכרות מחדש עם בתו, כאילו רצה להיוולד מחדש. נאנח אנחה עמוקה ואמר, "אבל כל זה היה פעם, אחר כך התחילו השטויות, לא הייתה לי בררה. זהו."

"מה זהו?!" נימת הייאוש האטום והעמוק החרידה את שרה.

"זהו זהו," שרה שמעה את הכעס בקולו, "זה מה שאני, אני כבר לא אהיה מי שהייתי אז."

"אבל, אבא, אתה יודע שאין שום ייאוש בעולם."

"אני לא יודע," אמר אביה בהיסוס, ומבטו נעוץ במרחק, "אני לגמרי עקום, את מבינה?"

"איך אתה יודע שאתה עקום?" שאלה שרה בנימת ניצחון.

"כי הכול כבר התמוטט, אולי חוץ ממך," הוא חייך אליה.

"כן, אבא, אבל הרבה אנשים הרגישו שהכול התמוטט, והם המשיכו להיגרר אחרי ההרגלים, ולא היה בהם כוח לקום. אתה קמת. סימן שיש בך משהו טהור, משהו קדוש, שהנשמה שלך עוד בוערת."

מבט עיניו הואר מעט, "כן," אמר, ושרה הודתה להשם בלבה על ששם בפיה את המילים הנכונות והתפעלה מהנטייה הרוחנית של אביה. "אבא," ביקשה, "בוא נטייל קצת." שרה הובילה את אביה בסימטאות, ושיתפה אותו בסיפור של דוד. הוא לא אמר הרבה, אבל שרה הרגישה שהשתיקה שלו מקבלת את כל סערות נפשה. כמה מוזר לגלות שנפש מפורקת ושבורה נהיית עוגן, רק כי זה אבא. עם שקיעה הגיעו לבית כנסת בסמטה צדדית בנחלאות. ריח של טחב מעורב בריח נענע בקע מהדלת, וארבעה זקנים, כולם בעלי שפמים צהובים מטבק, ישבו בפנים. אחד קרא בקול צרוד "מה ידידות משכנותיך... פתח אליהו...". בחור צעיר בכיפה לבנה נכנס חרש לבית הכנסת, שרה סימנה בראשה לאביה כאילו הכול מובן מאליו. הוא נכנס, לקח סידור, על כריכתו השחוקה הייתה מדבקה: "למען שמו באהבה". הוא שב לאחוריו. "תחזרי הביתה, נהיה קר," שתק רגע והוסיף, "תגידי לאימא."

"מה להגיד?"

"כלום, אל תגידי כלום," אמר ונבלע בפתח.

שרה הרגישה כמו ילדה קטנה נרגשת, היא חזרה הביתה כמעט בריצה, הרבה זמן לא הרשתה לעצמה להיות ילדה קטנה. היה לה המון מה לספר לאמה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לגור אריה אסף
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד