בנושא
בכרם
חדשות
 
שמע ישראל / לשש
בביכורים מאז כ´ אדר ב´ ה´תשע"ו

להמינגווי שגילה לי שיש טוב בלבד

וישראל אלירז על המילים

ולרבי נחמן שסיפר על החלל הפנוי

לחלומות שלי שימשיכו להיות שם

ולאבא שלי, 

שלימד אותי להמשיך ללכת.

"אתם יודעים, יכול להיות לאדם חיים טובים שלא תבינו לא נכון.

אבל מידי פעם הוא מסתכל על הכל ואומר: זה לא שווה את זה"

(אברך אחד. סעודת פורים.)

"לגדול עבודה לא קלה והילד

לא נח לעולם.

על השולחן לוח צפחה עליו

מאה פעמים:

הכל כאן!"

(ישראל אלירז)

שמע

שהעביר את ידו על עיניו נפתח התריס של המרפסת והוא יכל לצפות במנהטן מעבר לנהר. הוא יצא למרפסת והתיישב על הכסא הבודד. על המרפסת המקבילה לו יושבת בחורה שהוא לא מכיר. היא מתולתלת ובלונדינית ומחייכת אליו. הוא מחייך חזרה.

"Good morning”

היא רכנה על המעקה והיית יפה למדי.

"good morning”

"?what is your name"

"Alon”

“It is a beautiful name ”

הוא משך בכתפיו. היא חייכה שוב.

"you do not speaking so much”

הוא משך בכתפיו שוב. היא חייכה אליו שוב ונכנסה לדירה המקבילה אליו. זו שהיה שומע ממנה בלילות את לאונרד כהן ואת ניק דרייק. הוא התחיל לתופף על התחתית של הכסא באצבעותיו. אחת שתיים שלוש. אחת שתיים שלוש. עוד מעט יצא. ילך ללמד ילדים שהוריהם רוצים שידעו שיש מדינה ששמה ישראל ושפה ששמה עברית וספרים שנכתבו בשפה ששמה עברית. והוא ידבר, על גרוסמן נניח, ויראה בעיניים שלהם כמה שהיו רוצים ללמוד בבית ספר רגיל כמו חבריהם מהשכונה. והוא ימשיך וידבר כאילו הוא לא מבין אותם

אתמול קרא את הבית אשר נחרב של ראובן נמדר. מסופר שם על פרופסור ממוצא יהודי שחי בניו יורק וחווה התגלויות. הוא לא פרופסור והוא לא חי במנהטן אלא בברוקלין. ואף אלוקים שמכבד את עצמו לא יתגלה בברוקלין. שרק הגיע לכאן הלך למרכז על שם רב שלמה קרליבך ושמע שיעור מבחור צעיר עם קוקו שידבר על אהבה. הוא נרדם במהלך השיעור. זה היה כמו סמינריון של בני עקיבא הוא שלח הודעה לחבר שלמד אתו פעם.

ועל אף שלא תהיה לו התגלות כאן הבוקר הזה יפה מאוד. הוא מנסה לעצום עיניים ולהקשיב לרחוב. מכוניות מתניעות וצעדים. ציפור מבליחה מידי פעם. איזו צפירה או צעקה. הכל מעורבב יחד. הוא פותח את העיניים ומביט לכיוון הנהר ומנהטן. זה רחוק מידי מכדי לשמוע משהו משם אבל גם נחמד מאוד. נחמד שיש לך נהר קרוב ואחריו אי. שאם רק תעבור את הנהר ותלך אליו מי יודע אלו קולות תשמע ומראות תראה. לפי הספר שקרא אתמול אנשים אפילו חווים שם התגלויות מדי פעם לפעם.

ישראל

"אני חושב שאני מתגעגע.”

הוא ואלעזר נשענו על קיר הוואדי. השעה היית שתיים בלילה. הם בכלל לא היו בטוחים שמותר להם לטייל בוודאי הזה.

"מתגעגע למה?”

"ליוסימטי.”

"אף פעם לא היית ביוסימטי.”

"ובכל זאת.”

"אם כבר”, אמר אליעזר, "אתה צריך להתגעגע לעמק הירח בצ'ילה. הרבה יותר שווה.”

"לשם אני מתגעגע.”

הוא שתק שאליעזר קם והציע לו להמשיך. הם רצו להגיע למחסום עד הבוקר. הוא שלח יד ואליעזר משך אותו לעמידה. הם המשיכו ללכת. בעוד חודש אנחנו מתגייסים הוא חשב. לעזאזל זה ממש קרוב. ואז לא תהיה לו הפרבילגיה להתגעגע ליוסימטי, הוא יתגעגע למיטה נורמלית. מצד שני זה סתם מחשבות אימים. הרוב דווקא נהנים בצבא.

"אתה חושב שתהנה בצבא?”

"נראלי שכן. מה. רוב מי שאני מכיר טוען שזה סתם הפחדות. למה אתה חושב שתסבול?”

"ואם כן? אוח. זה חלק מהסיפור אתה יודע.”

אלעזר הנהן והוריד את התיק כדי להוציא בקבוק. הוא נשען על גזע של עץ לא מזוהה. אליעזר התחיל לזמזם שיר ישן כלשהו.

"אתה יודע זה מצחיק" אמר.

"מה?”

"תראה את כל השירים שאתה שר. אתה בכלל מתגעגע לכאן.”

"לא אני לא. כאן זה כאן. אני שולח יד ונוגע באדמה. אני הולך ברחוב ונפגש עם אנשים. עמק הירח הוא רחוק. אפשר להתגעגע אליו.”

"גם יוסימטי”.

"גם יוסימטי”.

הם המשיכו ללכת.

אדונ-י

פעם בשבוע הוא לימד במרכז ליהדות פילוספיה פוסט-מודרנית. הוא דיבר על דה סוסייר ואוסטין ופוקו ודרידה ודה סורטו ולאקן. ועל האופציות שהם פותחים בפני אדם מאמין. באותו שבוע הוא אמר שלפי לאקן גם לאלוקים יש שניות. יש בו שניות כי הוא מדבר וממילא מה שהוא אומר זה לא מה שנאמר. הם שאלו שאלות. אתם מדברים על הקב"ה רצה לומר להם. אני דיברתי על אלוקים. ואולי, סיכם לעצמו שנכנס לדירה, זה מה שלאקן אומר.

הוא הדליק את הטלוויזיה והביט בבאטלר מפסידה לאינדיאנה. החודש היה מרץ. אתמול הוא היה במנהטן פעם ראשונה. יש שם רעש איום ונורא ובכל מקום עובדים בכביש. אבל הכל די יפה וענק. אתה לא מבין את זה עד שאתה שם. את מנהטן קנו ההולנדים מידי האינדיאנים בעשרים וארבעה דולר בערך והבריטים קנו אותה מההולנדים תמורת כמה איים באוקיינוס. תראו מה יצא. ואולי אדרבה, בתוך כל הקירות מסביב טמונים כמה איים עם חולות ודקלים ושקט. צמצום. חשב לעצמו.

הוא פתח את המקרר. מלאי הבירות הכשרות שלו נגמר. הוא יצטרך ללכת למכולת בגטו מחר. האמת שזה באמת סוג של גטו. רק עם כושים ואנשים עם הרבה כסף. הוא צחצח שיניים וחשב שעדיין לא היה ביוסימטי. ומתי יהיה לו קצת חופש.

הוא עמד מול המדף. היו שם ספרים בעברית ובאנגלית. ואת כולם הוא קרה. הוא התלבט מה לקחת למיטה. הוא רצה מהו מהנה אבל גם שיאפשר לו לישון. שיהיה גם משעמם וכבד קצת. הוא לקח את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות".

מהסרט הוא התאכזב מאוד. הם ויתרו על כל החלקים התאולוגיים ועל מערכות היחסים בינו לבין החיות ובינו לבין אשתו לטובת עלילה קוהרנטית ומלוכדת. המסר היחיד שהשאירו היה שרובוטים מוכנים למות ובני אדם לא. הוא קרא עכשיו את הקטע בו ידידנו בסטר מודיע שמרסר לא קיים והכל קולנוע. איזידור ומרסר עצמו אומרים אחר כך שזה לא משנה בכלל. והוא קיים בכך שאינו קיים. בעובדה שאתה יכול להתאחד אתו. ברור שמרסר הוא ישו אמר לו פעם חבר שלו. אז מה הוא ענה.

"תפילה היא נקיטת עמדה. היא העמידה מול. החלקים קודם התפילה מאפשרים לנו לכונן עמדה מסוימת בשמונה עשרה. לכן יש משהו בתפילת מנחה שהוא קצת קשה. זה לקפוץ ישר פנימה בלי לברר מה קורה כאן בזמן ההוא שאנחנו עומדים"

ככה אמר אחד הרבנים שלו בישיבה פעם. עמידה מול. טרנצנדטי טרנצנדנטי טרנצנדנטי. האמת שזה יותר מורכב. אבל ווטאבר. הוא הניח את הספר ועצם את העיניים.

הוא לא התפלל ערבית.

"לעזאזל" אמר. והשליך את השמיכה לרצפה.

אלוהינו.

הוא היה ביוסימטי בסוף שבוע. הוא עשה שם שבת. “שביעי של שטח". הוא הגיע לשם באופנוע והלך ברגל בחמישי שישי עד שהגיע גבעה קטנה שהשקיפה על מרבדי עשב ואגם.

בלילה הראשון הוא ספר שישה כוכבים נופלים. הוא בקש שהימים הללו לא יאבדו לו. הוא לא הביא מצלמה כי רצה שהמראות יישארו אצלו ולא אצל כל מי שידפדף לו באלבומים. הוא כאן לבד. ללא אף אחד או אחת. ככה זה צריך להיות. לפני שנשכב לישון חשב שאלא לא כוכבים נופלים, אלו רסיסי אבק שחודרים לאטמוספרה, אבל ככה זה כל דבר בעולם. זה שזה משהו אחד, מאוד קונקרטי וספציפי, לא סותר שיש לו שם עם כל כך הרבה קסם.

הוא התחיל להתפלל בזמזום קל. ביום הראשון התפילות של היו לנוף לאדמה ולשמיים. מלאות בפתוס ובטירוף שהנוף העניק למחשבה שלו. ולגוף שלו. עכשיו התפילה היית שקטה מאוד. הוא כמעט עבר על המילים בעיניים. הכל כל כך שקט. אל מי מתפללים תפילה כזו? אולי לאף אחד. אולי להכל.

בדרך לכאן עצר את האופנוע בחנות בכביש ובקש למלא מים. המוכרת התבוננה בו קצת. בטח תהתה תהתה מאיפה אני. ברור שאני לא מכאן עם המבטא הזה. הוא אמר לה בטעות תודה בעברית שיצא. היא חייכה ואמרה לו "שלום" במבטא כבד שיצא. הוא עלה על האופנוע חזרה וחשב שהלוואי שאנשים פה היו מדברים יותר עברית במבטא אמריקאי כבד.

הילדים בבית הספר דיברו אנגלית מהירה ועברית מסורבלת במכון ליהדות דיברו בשקט ולאט. בבניין שלו דיברו אנשים בקול נחמד ומדוד. אלוקים לא דיבר בכלל.

שאלעזר ויואל נסעו להודו הוא הודיע שהוא נוסע לארצות הברית. הוא השיג עבודה ודרכון בתוך חודש בזבז את הכסף שחסך בצבא על טיסה ודירה ונסע. שאלעזר שאל למה הוא ענה שבארצות הברית הוא ימצא יש. וצריך לברר איפה אלוקים בכל הסיפור הזה של היש.

בשבת בבוקר עברו לידו שלושה איילים ובצהריים זוג צעיר שהופתע לראות אותו. הם היו מוורג'יניה והתלהבו מזה שהוא מישראל. הם ישבו אתו קצת. סטייסי, הבחורה, שאלה אותו מה הוא עושה בארצות הברית. הבחור,פול, הכין תה.

"What do you say about the view?”

"Amazing”

"Whatever the reason you came here from Israel. This view is related to that? He helps?"

"He .. he is amazing. And I think it has to do. All about. But it is so beautiful that nothing connects me to it."

היא העיפה מבט לעברו.

"What about God?”

."No. especially not him “

פול קרא להם לתה. היא קמה והלכה ושאלה אותו אם הוא יבוא. אני לא אוכל לשתות אתם. בשום אופן כלשהו. אבל אני אשב אתם. חבל. הם כל כך נחמדים.

אדונ-יי

הוא עבר את הבידוק הביטחוני ונכנס למטוס. המושב שלו היה ליד המעבר. במטוס היו הרבה יותר אנשים דתיים מאשר בנסיעה מישראל לכאן. דתיים וחרדים. לריימונד קרבר יש שיר בו הוא מתאר רב שהוא פוגש במטוס ושעודד אותו בתקופה קשה מאוד. זה יכל להיות כל אחד אבל הוא בחר לחשוב שריימונד קרבר פגש את הרב שלמה קרליבך. מה שיכול היה לצאת ממפגש כזה. יצא שיר בסוף. אחלה שיר.

הוא רפרף על רשימת הסרטים שהוצעו במסך שמולו. סרט של מארוול שהוא ראה, סרט שהוא לא ראה ולפי השם גם לא יראה, עוד איזה סרט פופ לנוער. הוא צריך להעביר זמן עד שתתחיל הטיסה. הוא החליט לחשוב אילו סצנות הוא זוכר מטיסות אזרחיות.

בהרבה סרטי פעולה.

ויש סרט של באטמן שנפתח במטוס.

באנומליסה יש סצנה בטיסה.

ובשכחו אותי בבית. למען השם שכחו אותי בבית. איזה סרט ישן.

ובסיינפלד יש כמה פרקים במטוסים. פרקים נחמדים מאוד.

וגם כאן ממש. האישה בטור המקביל מנסה להרגיע את הילד הלחוץ שלה ויש כמה אנשים באזור שחושבים שזו סצנה נהדרת. מסכנה. אהה, יש את הסצנה ההיא במיסטר בין בו הוא מנסה להרגיע את הילד ורק שופך על אדם אחר קיא. אוקי, הוא לא ירגיע את הילד הזה.

במטוס קראו לחגור חגורות בטיחות. הילד השתתק. זה מעניין שאין לך מושג מאיפה מגיע הקול הזה. זה כמו התגלות. והתגובה מתאימה, הילד משתתק ונותן לאמו לחגור אותו. הוא נשען. הוא ינסה לישון קצת. גם ככה אין יותר מידי מה לראות. זה כולה השמיים. כל מי שמבין עניין יודע שהדברים המעניינים נמצאים על הארץ.

הוא התעורר מניעור עדין והזדקף. ילד בלבוש חרדי חמוד עמד לידו ושאל בשקט בעברית עם מבטא אם הוא רוצה להתפלל. הוא הביט עליו בהלם כמה שניות. “הו ג'יזס" הוא פלט ונשען בחזרה. הילד לקח צעד לאחור.

“אסור לומר את זה"

"מה?”

"אסור לומר את השם הזה. אני.. אני לא חושב שכדאי שתבוא להתפלל איתנו"

"מה? רגע רגע חכה. זה בסדר. אני... אני לא ידעתי שזה אסור. באמת. מהיום אני לא אומר את המילה הזו.”

"אה. אז אם אתה רוצה אנחנו מתפללים מאחורה.”

"כן כן אני אגיע”. הוא הזדקף שוב וידיו נשלחו ברפיון קדימה. זה משעשע, חשב, שכאשר מתפללים כאן, מתפללים בעצם לטייס.

אחד

הוא נשען בצורה מספקת בסיבוב והאופנוע הזדקף. הוא סובב את הגז עוד קצת ונתן לאופנוע לעוף בכביש המישורי שלפניו.

כבר חודש שהוא בישראל שוב. העביר את הזמן. עכשיו הוא בדרך לבקר את חבר שלו ואת אשתו. הם התחתנו שהוא היה בחו"ל. הוא הכיר אותה לפני אבל אז היא היית החברה החמודה. עכשיו היא תהיה בעלת הבית. אין לו מושג מה הוא עומד לעשות הלאה בחייו.

אורות אחוריים של משאית לפניו והוא מאט. הוא יתקרב ויבחר באיזה כיוון לפנות.

ככול שעבר הזמן מאז שחזר כל הסיבות לכך שנסע צפו מחדש. הוויכוחים בשולחן שבת. הפוסטים של חברים על אותם הנושאים שוב ושוב. הגמרא שפתח וסגר אחרי רבע שעה. גם אלעזר ויואל עדיין לא חזרו מהודו. הוויכוח האחרון בבית על ימין ושמאל כמעט שבר אותו לגמרי.

הוא בחר בימין אותת ועקף.

למה הוא חזר? היית לו שם עבודה ודירה די מגניבה וטלוויזיה שהוא יכל לראות בה כדורסל בשעות שפויות. אבל, תכל'ס, הוא הכין את עצמו לפנייה נוספת, לא היה לו אף אחד. עוד פניה עברה בשלום. ואחרי שסימן וי על כל מה שרצה לעשות הוא כבר לא מצא טעם להישאר. הוא גם התגעגע. אבל מה עכשיו?

עכשיו הוא כאן. לא כאן, בישראל, אין לו מושג מה זו ישראל, ארץ ישראל או מדינת ישראל. כאן זה הכביש הזה, הדי חשוך, בדרך ליישוב הקטן בו חנן ואשתו גרים.

הוא האט את הקצב. היד שלו קצת כאבה מהאחיזה בכידון. הוא מזהה מפרץ בצד הכביש מפנה את האופנוע ועוצר. הוא יורד. זה אמצע שומקום כאן.

הוא מוריד את הקסדה ועוצם עיניים לאוויר הערב הקר. הוא יורד מהכביש והולך קצת בתוך שדה בר. הוא עוצר ומביט אחורה. האופנוע עומד בודד. אין כאן אף אחד. הוא נשכב ומרגיש את העשבים נמעכים תחת גבו. הוא עוצם עיניים ומנסה להרפות את הגוף. שישכב כאן בינתיים. ככה.



אלוהים בדידות הקושי הבלתי נסבל של הקיום מילים

© כל הזכויות ליצירה שמורות ללשש
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ ניסן ה´תשע"ו  
הייתי. מבולבל. מקווה לחזור להגיב.
י"א ניסן ה´תשע"ו  
רק אולי לא יהיה לי כוח לחזור.
מדהים איך אתה מצליח להשים את עצמך בכל מה שאתה כותב (למרות שלא בטוח שתקח את זה כמחמאה לכתיבה טובה. לא אכפת לי. אני לא סובל כ"כ משוררים וכותבים צעירים. אני יותר בקטע של אנשים. מחילה...). זה כמו לגבר איתך דרך המסך, לשמוע אותך דרך המטאפורות הזעירות.
זה יפה. וחלומי משו- לא נורא מותר קצת (אבל רק קצת...).
טיסה נעימה שתהיה ובהצלחה בצבא.
י"א ניסן ה´תשע"ו  
וקצת קטנונית אז מחילה מראש-
בכוונה כתבת 'אדונ-יי' ולא 'יהו-ה'? אתה יודע יש לו שם וכאלה...
שוב, סליחה על הדקויות...
י"ב ניסן ה´תשע"ו  
ממש מאוד נפלא.
בעיקר נהניתי מהפרוזאיות של זה, ודוקא הבלבול והסגנון החדש-מוכר הזה תרמו לאוירה.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד