בנושא
בכרם
חדשות
 
משלוח מנות למשוטט בישימון / גמד ענק 11
בביכורים מאז י"ג אדר ב´ ה´תשע"ו

                                   שתמשיך לשוטט ושתמצא מנוחה באלוהים

"כן מה," אני ממלמל מנומנם אל הצו השני של הקו בלי לטרוח לשים סימן שאלה. שתיים וחצי לפנות בוקר, למי יש כח לסימן שאלה.
"אני יוצא מקוצרת." רועי נשמע ערני להחריד. טוב, לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבשייטת מאלפים אותם לקום באמצע הלילה ולקפוץ למים הקרים.
"אז מה עושים?""
"נוסעים לזולה. סגור שנייה את הקצות החושן שך ותתארגן. חצי שעה אני אצלך בישיבה."
אני נושם עמוק, נאנח: "משוגע."

*

רוח לילית חצופה נכנסת מהחלונות הפתוחים. מצליפה בפנים, פורעת שיער. מעיפה שרידי עייפות אחרונים. קרן פלס שרה פז'ו 92 בפול ווליום כשרועי סוחט את הגז בטויוטה החבוטה שלו עד לנהמה מאומצת. 120. הכביש ריק והוא כולו שלנו. וחופש ממלא את העיניים.

כשהשיר מתחלף וקרן רצה הביתה רועי מפר את השתיקה. "תגיד אחי, מתי לאחרונה יצא לך לצעוק מחלון פתוח באמצע נסיעה? אחד הדברים. משחרר הכל. אני מתכוון, לצעוק על הכל. על העולם, על החיים, על שמחר" -
"מה נהיה ממך, בחורה מתבגרת? סרט מסע הוליוודי? בשביל זה שלחתי אותך לשייטת?"
"שתוק שתוק יא פחדן. ציניות היא הנשק של החלשים. אני מתערב שמאז שהתחלת בישיבה, הצעקות היחידות שלך הן על חברותא שלא הבין תוספות."
"נו, ומה רע בצעקות על החברותא?"
"צעקות של ביינישים הן כמו בדיחות ביינישים: זה פשוט לא"

אני מסמן לו שישתוק. נושם עד קצה הריאות, מוציא ראש מהחלון, ועוקר מקרבי צעקה עירומה: בלי כיוון, בלי הברות, בלי עכבות. ואז צוחק. זה באמת מרענן. רועי מחייך את החיוך הלא ממוסגר שלו, הגדול מדי, והעיניים הכחולות החופשיות שלו מחייכות גם הן.

*

הזולה מקדמת את פנינו בברכת שלום דמומה. שלוש שנים שלא היינו כאן, מאז המנגל המחזורי של סוף השמינית. והכל מציף זכרונות. שתי הספות-לשעבר, ספוגות אדי נרגילה ואינספור שיחות נפש. עץ האורן הזקן שסיפק לנו איצטרובלים בשפע (אני לא מצליח להבין למה אני כל כך אוהב אותם, אמרתי פעם לרועי וזרקתי עליו אחד. מה יש בהם. לא אוכלים אותם, לא מריחים, והם לא נשברים בקראנץ' כשדורכים עליהם. הוא חייך והוסיף, ומספר הקשקשים שלהם גדל בסדרה של הברנש השנוא ההוא, פיבונאצ'י). הערסל המרופט שתלוי עליו. הסלע המרובע ששימש לנו שולחן, ראשו חרוך מבישולים. טונה מעושנת, בעיקר, ושטויות אחרות. ובלב הכל – המעיין. שש על ארבע של קור מרענן. חרמש ירח זעיר מאיר עליו קלושות ואור כסוף חיוור מנצנץ בין האדוות.

רועי פורק את הציוד מהבגאז'. לא הבאת גזייה?
גזייה זה לחלשים. זרוק את המצית.
ואחרי רגע האש מתחילה ללחך את ערמת הזרדים שמתפצחים בינינו.

אני מוציא מהתיק שלי נסטי אפרסק.
"מה אפרסק עכשיו באמצע החיים?" רועי מביט בי המום
זו לא אשמתי," אני מושך בכתפי. "אברג'ל הכריח אותי"."
"ספר, ספר. מזמן לא הייתי בקיוסק שלו"

אברג'ל הוא זקן חביב וסטריאוטיפי, קמטיו צופנים חוכמת חיים ובעיניו מרצד זיק שובבות תמידי, שניחן בכישרון אגדי להתאים קלישאה לכל סיטואציה. בשנות התיכונית העליזות היינו קופצים אליו בערבים, יושבים על בירות ושש-בש ומדברים על החיים, היקום וכל השאר.

"נכנסתי אליו קצת מבואס על החיים. לא משהו דרמטי, אתה יודע, סתם הבאסה הכללית של הקיום האנושי. ניגשתי למדף של הנסטי, ופתאום בום צ'אפחה על הכתף שלי והקול המחוספס שלו מאחורי: תן חיוך, נשמה שלי. זה לא יום טוב להיות חמוץ למה היום אין נסטי לימון. בוא קח שישיית אפרסק, שיחזור קצת הסומק לפנים היפות שלך."

"נו טוב, אמנם נסטי אפרסק, אבל  לפחות יצא מזה סיפור לא רע."
הוא לוגם קצת ומעביר לי. ובאופן מוזר אני עדיין חש דקירה כשהוא לא מברך. כאילו שלא השתנה דבר מאז החברותא בשמינית. כאילו שלא השתנה הכל.

"אתה יודע," הוא אומר אחר כך, עיניו בוהות במדורה, "אני רוצה להיות קצת כמוהו כשאהיה זקן. אני מתכוון, להיות מהזקנים שקורצים לחיים כמו שותפים לסוד. שמביטים בעולם בעיניים טובות. שהם כאילו מכריעים שנח לו לאדם שנברא.
לא עכשיו, מה פתאום. עכשיו זה לא אמיתי לי. רק בסוף, אני חולם, אחרי כל הסערות והתהפוכות והספקות והייסורים ורגעי האושר, אחרי הקרקעית והפסגה, אחרי שטעמתי הכל, אני רוצה, כמו איזו מסקנה נחרצת, כמו פרויקט סיום של מפעל חיים, לתת סוכריות לילדים בבית הכנסת. או לפזר פירורי לחם ליונים.
או לחלק לאנשים בלונים צהובים ברחוב'.
"כן אחי, תפסתי את העיקרון, לא צריך לעוף".
הוא זורק עלי אצטרובל. "ציניות היא נשק של חלשים, סיכמנו"
"לא, כי אצטרובלים".

הוא מוציא גיטרה ומתחיל לשיר:

הֶבֶל שָׂדוֹת נֵטוּשִׁים מֵרָחְבִי דְּמָמָה יַעַר שָׁחֹר חוֹל יָם קַר כַּפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת כְּלוּב שֶׁל כּוֹכָבִים רִיקוּדָה שֶׁל הָרוּחַ לְחִישַׁת עֲרָפֶל רִיצוּד מְדוּרָה שְׁתִיקַת יָרֵחַ חָצַץ נִכְתָּשׁ קוֹצִים נִרְמָּסִים צִקְצֻוּקֵי צָרְצַרִים שִׂיחַת חוּלִין שֶׁל צִפרִים כְּלָבִים צוֹוְחִים טִרְטוּר מָנוֹעַ

כשהוא מסיים אני חונק את השאלה. נותן למילים להדהד. לבסוף פולט: "מאיפה הבאת היופי הזה?"
"איזה אחד חדש כזה, דויד שטנר קוראים אותו. נשמע לי אחלה גבר, רק קצת מזכיר את אביתר בנאי"
"כן אה".

*

רועי שוכב על הגב, חושב מן הסתם על כדורי הגז שבוערים אלינו ממרחק אלפי קילומטרים ועל המלכים הגדולים מהעבר. פתאום מתיישב, מישיר אלי מבט. "תגיד, מה הכי מפחיד אותך?"
"חוסר אונים. או מחנק. אצלי הם מתלכדים."
תן לי להרגיש, הוא אומר.
אני שותק כמה שניות ואז יורה:
"מנהרה צרה וחשוכה, טחובה ומאובקת. אתה זוחל על גחון בידיים פשוטות ובקושי עובר. ואז משהו קורס ואתה נתקע. לא מצליח להמשיך. ולא להסתובב. דפנות המערה לוחצות את החזה ואת הגב שלך זה אל זה האויר הולך ואוזל הנשימות נעשות קשות וקמוצות אתה שואף בכל הכח אבל הריאות לא מצליחות להתנפח מנסה לזוז נואש וחסר תוחלת והאיברים רק נלחצים ונדחקים המרפקים משתפשפים בקירות עד זוב דם וככל שאתה נאבק אתה מכאיב לעצמך אבל אתה לא יכול להרפות כי אין לך אומץ להיות לגמרי חסר אונים הכל תקוע תקוע תקוע והאבק שבאויר מגרד בריאות ואתה מתחיל לחרחר -"
רועי מהנהן. נושם עמוק. "כן אחי, תפסתי את העיקרון, לא צריך לעוף".
וכבר מתגונן מפני האצטרובל.                                 

"זו רק התמצית, אתה מבין? אבל זה פוגש אותי בכל התסכולים, בכל פעם שאני דופק על קירות המציאות החונקת באגרופים אדומים, קרועי עור וזבי דם, והקירות אדישים ושותקים. בגלל זה בחרתי ללכת לישיבה."

רועי מהרהר קצת. "בגלל זה בחרתי ללכת לצבא. לצאת מעצמי"
"כן, בגלל זה ובגלל הוואסח של השייטת ובגלל הבנות מהיישוב ובעיקר בגלל איזו אחת, איך קוראים לה, נועה משהו"

*

"רועי, אל תרדם לי עכשיו. אנחנו מתעפצים. בוא נקפוץ למים."

וכשאנחנו עומדים בבוקסרים על שפת המעיין, רגע לפני הקפיצה, אני נזכר בכל אותם מוצ"שים ארוכים בשביעית-שמינית בהם עמדנו כך שנינו, בכפפות אגרוף, וחבטנו אחד בשני עד תשישות גמורה. קרבות קשים ומרים היו לנו; אני גבוה ממנו בראש אבל הוא זריז ממני. מי שנכנע ראשון ונשאר על הרצפה נזרק למים, ומיד כשהוא יצא התחיל סבב שני. אתה זוכר -- אני מסתובב לעברו והאגרוף שנשלח אלי לבטן מבהיר לי שהוא זוכר היטב. הריבועים שלי כבר פחות מסוטטים מאיך שהיו  פעם. יותר דומים לעיגולים. שלו עכשיו בנויים לתלפיות. אב צריך לבדוק את זה מקרוב: אני מחזיר לו אחד, בכל הכח, ונבלם בקיר הבטון שהוא. החיוך שלו קורא תגר. כמה מהלומו עפות בינינו, ולבסוף אני פשוט מרמה: קופץ עליו ומפיל את שנינו אל המים הקרים, הליליים.



חברות ישיבה צבא

© כל הזכויות ליצירה שמורות לגמד ענק 11
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד אדר ב´ ה´תשע"ו  
תודה תודה לך. יש פה כמה פנינים נהדרים.
שמחת מאוד.
מתלבט אם יש לי כיוון מי זה..
י"ז אדר ב´ ה´תשע"ו  
שיהיה בהצלחה, אח יקר.

(תוהה אם ניחשת אותי)
י"ח אדר ב´ ה´תשע"ו  
כתבת סיוט שלי בצורה כל כך מדוייקת שהפסקתי לקרוא באמצע.
י"ח אדר ב´ ה´תשע"ו  
הכתיבה לא הכי מהוקצעת, אבל יש בזה כל כך הרבה אמת שבא לי לבכות. בא לי לבכות על הבייניש, על השייט שהוא לא יהיה. למה תמיד השייטים יפים ומוצלחים יותר? הם באמת חברים או שהבייניש מקנא בו והשייט לא? זה לא חד צדדי?
ציירת ציור נוגה ומקסים כל כך.

ואחלה דויד שטנר.
י"ט אדר ב´ ה´תשע"ו  
תודה.

שיר אחרי הגשם - אממ, לוקח את זה כמחמאה. אבל מוזמנת לדלג לפסקאות הבאות.

איתי מרדכי - תודה. מעניין מה שאתה אומר לגבי המהוקצעת. מצד אחד ברור, כי ערכתי כאן בין היתר טיוטות ישנות והרכבתי מהן סיפור חדש, כך שהכתיבה לא לגמרי עדכנית, וגם נעשתה בלחץ הזמן של הגמדענק. מצד שני, אולי אתה מצביע על משהו עקרוני יותר. אשמח אם תדגים או תפרט.

באשר לתוכן, קריאה מעניינת. אני בפירוש לא רואה כאן קנאה חד צדדית, אלא חברות אמת, וקנאת סופרים הדדית, ובעיקר שאלות פתוחות וציניות חביבה שמנסה לצנן את הלהט
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד