בנושא
בכרם
חדשות
 
עד שמצאתי פרק ו´ / גור אריה אסף
בביכורים מאז ז´ אדר ב´ ה´תשע"ו

שלום דוד, אני שרה.

אני לא יודעת אם אתה מכיר אותי, אני גם לא יודעת אם אלמוג דיברה אתך בעניין, אני לא חושבת שיכול לצאת מזה משהו.

אלמוג הייתה... אני בטח לא צריכה להסביר...

אבל לפני מותה היא אמרה לי עליך, זה היה הדיבור האחרון שלנו יום לפני מותה, ואני יודעת שזה לא דרך העולם שהאבדה מחזרת אחרי המאבד, אולי האבדה במצב נואש.

דע לך שאני לא אלמוג! אני לא יודעת מאיפה היה לה את החוצפה לחשוב שאני יכולה – אני מתביישת לומר זאת – היא קראה לזה להיות במקומה. איזה שטויות, בחורה פשוטה ממשפחה מוכת גורל.

אבל אולי אנחנו חייבים משהו לאלמוג בעניין...

 

שרה הפסיקה לרגע את הכתיבה, מהססת אם להוסיף למכתב, שביקשה שיהיה הגיוני, איזה צליל מבקשות הלב החמקמקות. היא הוסיפה שורה סתומה: "סודות של נשמות".

ככה, בהרגשה מוזרה – קצת שמחה, קצת עצובה, קצת נעלבת וקצת מקווה, ומתביישת ומאוכזבת – היא סגרה את המכתב, הדביקה בול, והלכה לשים את המעטפה בתיבת הדואר. אחרי זה ישבה בישיבה מזרחית על המיטה. לאור המנורה הקטנה קראה תהלים, חוזרת שוב ושוב על אותו הפסוק: "כי אבי ואמי עזבוני והשם יאספני הורני השם דרכך". מנסה לחוש בידיו האוספות של השם.

***

דוד טלטל את הדלת שוב ושוב, אפילו שכבר ידע שזה אבוד. השעה שלוש לפנות בוקר. זהו, הוא תקוע מחוץ לישיבה עד הבוקר. אתמול החליפו את הקוד של השער הראשי של הישיבה, והוא לא הספיק לשנן את המספר. חשב לצעוד לכותל במקום לבלות את שארית הלילה החורפי והקר בהמתנה. הוא הלך לאט לאט, אין מה למהר, גם אין לו כוח למהר. עבר את התחנה המרכזית הגיע לרחוב בצלאל, לסמטאות של נחלאות. ניסה לדלות מזיכרונו ניגון שיתאים לאווירה בחוץ ולאווירה שלו בפנים. "דרשתי קרבתך אהה... אההה...", שר שוב ושוב, עשרים, שלושים, ארבעים פעם, "דרשתי קרבתך, דרשתי קרבתך...". חש מלא כוח ורצון, חש שהנשמה שבו צועקת חזק חזק. "בכל לבי קראתיך," הוא צעק בשקט.

יד הונחה על כתפו, "מה יש לך אחי?"

אדם מבוגר עמד מולו, מחזיק בקבוק של משהו לא מזוהה. דוד רצה לברוח, אבל משהו במבט של האיש נראה לו מוכר. הוא חיכה רגע, חייך חיוך מאולץ, "הכול בסדר".

"אם הכול היה בסדר," אמר האיש, התיישב על ספסל וסימן לדוד להתיישב לידו, "אז לא היית פה בשעה כזו של הלילה."

"סתם... נתקעתי..."

ידו של האיש עוד הייתה מונחת על כתפו של דוד, מנעה ממנו לקום וללכת. "אתה יודע אחי," אמר, "גם אני תקוע. באלכוהול. כולנו תקועים, כל אחד במקום שלו. ואתה יודע מה, אחי? אם תקועים טוב, אז לא נופלים יותר."

המילים של האיש נגעו בדוד במקום עמוק מאוד. התעורר בו רצון מוזר לשפוך את הלב בפני השיכור הזה. "אתה לא פוחד ליפול?" מצא דוד את עצמו שואל.

"לאן ליפול, אחי?! לידיים של אלוהים?!" שיעול עמוק קטע את דבריו של האיש.

"אבל יש תהומות עמוקים בעולם..."

האיש חשב רגע, "כן, אחי, יש... אבל בכולם כבר הייתי."

"זה לא הידיים של אלוקים, זה המקומות שהכי רחוקים ממנו," ניסה דוד לטעון.

"לא, אחי, לא. אתה אומר את זה כי לא נפלת. אתה יודע איך זה ליפול הכי עמוק שיש? שם נמצא אלוהים בעצמו, כי שם אתה נגמר."

"אבל זה כואב!"

"אם זה כואב עדיין, זה סימן שעוד לא נפלת הכי עמוק שיש."

"אז למה האלכוהול?!" זרק דוד.

"וואלה, אחי, זה הדבר היחיד שכואב. כי גם למי שנפל הכי עמוק מותר לחיות. תראה אני כבר לא ילד... כל הדמיונות כבר מתו. אתה עוד צעיר, עוד יש דמיונות, ככה וככה. אני סתם פה עם האלכוהול, כי אי אפשר לצאת... איך קוראים לך?" שאל פתאום.

"לי? דוד, ואתה?"

"ישראל."

"ירושלמי?"

"כן."

"מלידה?"

"כן."

"אתה יודע שאתה הדבר הכי קדוש בעולם," התרגש דוד פתאום, אהבה הציפה אותו כלפי האיש הזה, שלפני רגע רצה לברוח ממנו. האיש הביט בו, מצפה להסבר. "יש לך שם קדוש כזה, ישראל. כמו הבעל שם טוב, כמו יעקב אבינו, ואתה נולדת בעיר הקודש, בטוח שאתה הכי קדוש שיש."

האיש שתק, ואחרי דקה, ראה דוד משהו נוצץ בזווית עינו. "יאללה, אחי, שמור על עצמך," קם האיש והלך.

איזה עולם אכזר, חשב דוד. האם אפשר בכלל לכעוס על מי שכבר התייאש מכל התאוות? אז מה אם הוא הכניס את עצמו לשם, זה יכול לקרות לכל אחד, הרי לכולם יש בחירה חופשית, אז כולם יכולים להיות רשעים. ואולי בעצם הוא צדיק – גם הצדיק מואס בכל התאוות... אולי זה המהלך האלוקי בעולם: להוציא את כל הרע אל הפועל, לתת לו להשתולל, כדי שיתייאשו מהרע ויבחרו בשם יתברך. אבל כמה כאב צריך להיות בדרך...

דוד המשיך ברחוב יפו. נער יצא ממועדון אדום ונפל על המדרכה. נערה יצאה אחריו, הקימה אותו ומשכה אותו לספסל קרוב. דוד התפלא שהוא לא מזדעזע, הכול נראה לו לפתע כחלק בריא מהתהליך שעוברת המציאות. רק עצוב היה לו על הנער ששקוע באמצע התהליך.

כותל יקר שלי.

עולם יקר שלי.

אנשים טובים.

פושעים יקרים.

אבנים ומלא תפילות,

זה מה שיש פה.

בתוך הדומם הקר,

שאינו פועל ואינו משנה דבר,

יש את התפילה העמוקה ביותר.

ובתוך הרע יש את התחתית של הייאוש.

כשהלב מפסיק לחשוק,

כשהוא נהיה אבן,

אז מתגלה לב האדם.

וכל הרע הוא רק כי הוא לא מתפלל,

וכשהעולם מתייאש מעצמו, הוא מתחיל לשאת עיניים לשמים.

וכל הרע מתהפך לטוב.

והאימה,

האימה הדוקרת שבמציאות,

נהיית לתפילה עד דכדוכה של נפש.

דוד צעד לכיוון הישיבה עייף ומנוחם. בפינת רחוב, ישב איש זקן וניגן באקורדיון, קופסה הייתה מונחת לידו, פתוחה למטבעות. דוד עצר, הקשיב למנגינה של האיש, למנגינה של הרחוב. האיש עצר את נגינתו, חייך והתחיל לנגן "הבה נגילה".

***

"אני לא מרגיש כמו שהרגשתי עם אלמוג," אמר דוד לרב יהודה, "אין לי משהו נגדה, אני יכול לחוש הערכה כלפיה, אולי אפילו חיבה, הכול ממש נחמד, אבל אין את ההתאהבות שהייתה עם אלמוג, אין את הקסם."

הרב יהודה דיבר לאט, "מה הרגש הכי עמוק שחשת כלפיה עד היום?"

דוד חשב זמן רב ולבסוף ענה: "רחמים."

הרב יהודה חייך, וניצוץ נדלק בעיניו. לדוד היה נראה שמרגע שאמר זאת, הרב יהודה כבר לא הקשיב לטענות שלו, הוא רק אמר שלא ילחיץ את עצמו ושינסה להיות גלוי, אבל בלי לפגוע, ושימשיך את הקשר. הוא לא הסביר הרבה. דוד הרגיש שהוא לא מיצה את השיחה, אבל הרב קם ללכת. גם דוד קם.

"תגיד," שאל אותו פתאום הרב, "ראית אותה פעם מתפללת?"

***

בחודשיים שעברו מהשיחה עם הרב יהודה, חשב דוד רבות למה הוא לא חווה שוב את החוויה שחווה בתחילת הקשר עם אלמוג. גם רות, שאותה שפגש בפעילותו ההתנדבותית למען חולי סרטן ומשפחותיהם, העסיקה קצת את מחשבתו. לא הייתה לו סיבה לחשוב עליה, אבל כנראה שהשכל, או אולי הלב, לא שואלים רשות ולא מחפשים סיבות.

הוא ושרה קבעו להיפגש בשער יפו, מרחוק כבר ראה אותה יושבת. כל כך בצד, כל כך בפינה... אולי כמו אבן בקיר. בקיר החומה העתיקה, העמוקה והשותקת. הוא כל כך רצה לאהוב אותה, הוא חיפש אהבה, אבל הרגיש רק רחמים. לא שהוא חשב שהיא מסכנה, אבל רחמים היה הרגש היחיד שהרגיש, והוא לא ידע אם גם לזה קוראים אהבה. הוא הכריח את עצמו לחייך, למרות שהרגיש קרוע. הוא חשב מה יאמר ואיך, ואיך לא לפגוע.

הפגישה, או בעצם הפרדה, לא הייתה ארוכה. היא קיבלה את זה בהבנה, כמעט בטבעיות. אבל השחור בעיניה היה יותר שחור, והמצח המקומט בדרך כלל נהיה מקומט קצת יותר, אולי עצוב, אולי נעלב.

הוא חיכה לרגע הזה, שֶיָשׂים סוף לכל הלבטים, אבל כשהביט בגבה מתרחק בסמטה, בצמה השחורה, האסופה, המאופקת, כשדמותה נעלמה בפינת רחוב, בא פתאום הגעגוע שהוא כל כך חיכה לו, ותחושת הבדידות. הגרון קצת נחנק, והרוח הקרה ציננה מעט את הדמעות החמות שבלב. הוא ירד לאט במדרגות לכותל, כאילו נכנע לכוח המשיכה.

מה היא אהבה?

הרי היא ממלאת את הלב,

מסנוורת באורה,

עד כי אינה נראית.

ובשקיעתה,

שאלה,

מה היא אהבה?

ואם אך דמיון הוא אור האהבה,

כיצד הוא עושה בנפש כרצונו,

מוליד חזיונות בהירים של טוב ואור?

והלא הטוב אמתי הוא,

האם אך דמיון הוא אור האהבה?

דוד נאנח והמשיך:

כיצד השלכתי נפש שמבקשת את לבי, את גופי, את נשמתי, את רוחי, את שכלי,

הכול בשם האור החמקמק,

הנושא בתוכו את כל הטוב בעולם,

ואת כל הרע.

דוד סגר את הפנקס. האבנים, שתמיד נשען עליהן, היו קצת רחוקות. החוסן הקר – איה הוא?

***





© כל הזכויות ליצירה שמורות לגור אריה אסף
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד