בנושא
בכרם
חדשות
 
עד שמצאתי פרק ה´ / גור אריה אסף
בביכורים מאז כ"ז אדר א´ ה´תשע"ו

הם יצאו בדמעות.

התיישבו על ספסל ביציאה. היה קר מאוד, אבל דוד לא הוציא את הסוודר שלו מהתיק. הוא נתן לרוח הקרה לחתוך בו. ממילא הכול חסר משמעות. השאלה היא רק מי יחיה ומי ימות.

"אלמוג," שבר דוד את השתיקה שנפלה ביניהם כשגמרו לדון בעניינים הטכניים, "את תחיי! בשבילי!"

אלמוג ניגבה את עיניה, כחכחה בגרונה לייצב את קולה ואמרה: "דוד, לך הקדוש ברוך הוא ידאג." ועיניה לא היו קשובות כתמיד, רק כואבות ונחושות, אפילו קצת מפחידות. "אני אשתדל," הוסיפה לרכך את המילים, "אני אנסה לרצות כמה שיותר."

דוד הביט באוטובוס המתרחק, נושא את אלמוג בתוכו, והרגיש שהיא בורחת לו מהידיים ואין לאל ידו לעשות כלום.

***

דוד התחיל להבין שאלמוג באמת לא מודאגת. הוא שם לב שלכל אורך הדרך, היא הייתה תמיד נחושה, תמיד עם איזו אמת פנימית ברורה. וזה קצת הפחיד אותו משום מה. "אני יותר פוחדת לחיות," נזכר במה שאמרה, ולא היה שום ניצוץ של ציניות בעיניה. הוא שאל אותה אז אם היא  לא חושבת שזה לא אנושי להרגיש כך. "זה הכי אנושי שיש! הרי גם בהמה פוחדת למות, אז מה עושה אותנו אנושיים אם לא השכל?"

"את מדברת ככה מאז שהמחלה התגלתה," אמר לה דוד, "אולי זה חלק מהכוחות שבאים משמים עם הניסיון."

אלמוג הנידה בראשה, "אני לא מרגישה שמשהו השתנה בעקבות המחלה. בכל אופן, אם זה עקבי, אז אולי אני באמת מרגישה כך."

"זהו, שנדמה לי שאת לא מרגישה, את רק חושבת."

"מה אתה חושב, שאני לא רוצה לחיות?!" אלמוג פרצה בבכי, ודוד הרגיש שהוא הגזים. הוא חיפש מילים, הרגיש שהוא חייב התנצלות. "אלמוג, אני רק הרגשתי שאני צריך עידוד, וכמה שזה אירוני – ביקשתי אותו ממך. אני מרגיש שיש בך הרבה עוצמות, אולי את באמת לא שייכת לעולם הזה," התבדח שחורות, ומיד הסתכל על אלמוג בחשש, אך לראשונה בשיחה זו ראה חיוך שובב על פניה.

"לכל אורך הדרך הרגשתי שאת דווקא לא פוחדת מהחיים, למשל אז, כשדיברת עם אבא של שרה."

"אני לא ממש מבינה," אמרה אלמוג בתימהון.

"אני... אני מרגיש כאילו התהומות של הקיום מאיימים עליי, אני מהלך תמיד על שפתם, אני שייך לשם, ולכן אני מפחד להסתכל לחיים ישר בעיניים. אני מרגיש שאני חייב טווח ביטחון מהרוע, מהמוות, אני חווה כל דבר מהר מאוד. נכון יותר: אני מהר מאוד נופל לחוויה. ואת, אלמוג, אני מרגיש שאת קשורה לאיפה שהוא למעלה, מנותקת, מרחפת, חיה לך בעולם שכולו אור, ואין בך פחד. את רוצה לחיות מתוך אהבת החיים, לא מתוך פחד מהמוות. את פשוט... פשוט... אני לא יודע מה זכיתי, אבל..." דוד השתתק פתאום והרים את עיניו לאלמוג. עיניים עמוקות ודואגות ומבקשות, כמו של ילד שמסתכל באבא, והיה בהם גם משהו שהזכיר לאלמוג זיכרון רחוק, לא זיכרון מהשיעור בתנועה ולא מהשיעור בחסידות, הזיכרון של שרה בחורשה. אבל  בעיניה של שרה ראתה אז קדושה, בעיניו של דוד ראתה רק עצבות ופחד. מחשבה סוררת התגנבה לה בירכתי מוחה, היה בה משהו מזעזע, אבל גם משמח. היא גירשה אותה מהר מדעתה.

"דוד," אמרה אלמוג, "אתה הדבר הכי יפה שקרה לי בחיי, ואם אמות מהמחלה הזאת, זה יהיה סיום טבעי לדבר יפה כל כך." העיניים שלה עוד דמעו, אך פניה עכשיו חייכו.

***

באותו בוקר, כמו בכל בוקר, דוד הגיע לבית החולים. הוא ידע שהמצב מתדרדר. כבר לא נשארה אלמוג, נשארו רק שלד צנום, לחיים צמוקות וחיוורות, ראש בלי שער, והעיניים. ככל שהגוף הלך והתדרדר, העיניים הלכו והעמיקו. דוד לא שיער שאפשר להתאהב כל כך בעיניים, כבר לא היה שם גוף, ודאי שלא אישה. דוד למד פעם ברמח"ל שהגוף חייב לעבור מוות כדי להתנקות מהחטא הקדמון, עכשיו הוא הרגיש שאלמוג היא אור בלי חומר. אולי נשארה בה עוד קליפה דקה.

באותו בוקר, הייתה אלמוג במצב רוח מרומם, היא צחקה הרבה. קראה לדוד להתקרב אליה וציטטה לו מאמר של האדמו"ר הזקן על הנפש השמחה לחזור לבית אביה. דוד הרגיש שהוא נמצא במעמד קדוש, ועם זאת פשוט ואמתי. אחרי זה היא נשכבה במיטה, אמרה לדוד תודה בקול חלוש וביקשה שיגיד אתה קריאת שמע. הוא הבין. הוא רצה לצעוק, אבל המעמד היה אמתי, והוא הרגיש שזה לא שייך.

אלמוג צחקה שוב, מלמלה משהו לא ברור על דוד ועל חתונה, דוד לא היה בטוח שהבין – היא הזכירה את שמה של שרה. דעתו לא הייתה פנויה. אלמוג עצמה את עיניה, ככה, כמו להוציא שערה מכוס חלב.

רק בהלוויה דוד צעק, את כל קיומו הוא צעק, בדממה, והרגיש שקרביו מתרסקים. הקבר נראה לו כמו תהום עמוקה המפרידה בינו לבין אלמוג. אלמוג שעלתה טהורה כל כך, נקייה כל כך. כל כך לא כמוהו. פתאום הרגיש כמה היו שונים, וזה כאב. הוא חיכה שכולם יתפזרו, כרע על ברכיו לצד הקבר הטרי, לקח עט ונייר והחל לכתוב:

אלמוג, אלמוג שהייתה שלי.

ועכשיו היא של השם.

הייתה לי הזכות ללוות את הדבר האדיר שהיה בגוף העלוב שנטמן פה עכשיו.

אני יודע שלא תסכימי עם ההגדרה,

אבל זה מה שאני רואה פה בעולם, הרבה גופים עלובים.

ואת תמיד רואה נשמות, וכל כך מעל.

אז עכשיו את ממש מעל, ואני והגוף העלוב שלי ושלך נשארים פה...

זה היה מדי קשור כדי שזה יתנתק.

וזה היה מדי עמוק כדי שזה יתרפא.

ולכן זה מדי נוכח מכדי להמשיך לחשוב על זה.

אז אני אלך ואשתדל לשכוח,

אבל תדעי שזה רק כי זה נורא כואב.

דוד.

הפתק היה רטוב. הוא לא זכר אם אי פעם התייפח ככה. הוא חפר בור קטן לצד הקבר, שם בו את הפתק והלך.

***

השבעה עברה על דוד בתחושות משתנות, הוא היה עם האבלים כל היום. היה נראה שהוא משווע לקרוע קריעה ולשבת בכיסאות הנמוכים. הוא היה אבל, רק בלי לגיטימציה הלכתית, אז הוא סתם ישב שם ושתק. כמבעד למסך ראה שהרבה אנשים באו ודיברו. הוא רק שתק. כשהמחשבות לא זעקו בתוך ראשו, הייתה דממה גמורה, גם אם בית האבלים המה אדם.

אחר צהרים אחד, לקראת סוף השבעה, הוא יצא לחצר וישב על גדר האבן, עיניו בוהות. אימא של אלמוג יצאה ונעמדה לידו. דוד הנהן לה בראשו והמשיך לשתוק, גם היא שתקה. אחרי דקות ארוכות שאלה: "דוד, איפה אלמוג עכשיו לדעתך?"

דוד חשב מעט. "איזה אלמוג?"

"מה זאת אומרת איזה אלמוג?! אלמוג שלי, הבת שלי, שכל כך אהבתי..."

"אלמוג הזאת כאן אתך," ענה דוד.

"ואיזה עוד אלמוג יש?"

"יש הרבה, אני לא בטוח כמה," ענה דוד, הרהר רגע והמשיך, "יש אלמוג שהכרתי ושאיננה עוד. יש אלמוג שנמצאת בלבי לנצח. יש אלמוג שאהבתי ושאני לא יודע איפה היא. ויש אלמוג..." הוא השתתק, חושש שלא יובן כראוי, אך אימא של אלמוג הפתיעה אותו: "יש את אלמוג הנשמה הטהורה, שבכלל לא פחדה למות, ואני בטוחה שהיא גם לא מתה."

דוד חייך, הוא סיפר לאמה של אלמוג על הבוקר האחרון בבית החולים, סיפר וחייך, סיפר ודמע. גם אימא של אלמוג בכתה, בכתה יותר משבכתה בהלוויה. "נראה לי שזה היה הכי אלמוג שיש,"  לחש דוד, "ואותה לא הכרתי. אולי אותה אהבתי... אני חושב על זה כל הזמן, אותה דמות שדופה ששכבה שם במיטה בבית החולים, כל כך מאירה, באור כמעט לא אנושי. שייכת לעולם טהור בלי גוף. זה היה סוחף... זה הדביק אותי, אבל אני לא שם. זה היה חייב לעבור לעולם אחר, רק זכינו לגעת בזה לרגע, ללוות את זה. לגעת שנייה בנצח של האדם ולראות מעיניו השקופות את נשמתו, שאיננה פלוני או פלונית שחי פה בעולם המסואב הזה, אלא אדם שהוא חלק אלוקים שירד לפה לשליחות."

"ושחוזר הביתה בשמחה," סיימה אימא של אלמוג את המשפט, "אבל אנחנו נשארנו לבד כאן, בהצגה המפחידה הזו." בעיניה לא ראה דוד לא כעס ולא התרסה, הדברים נאמרו בכנות ופשטות כמעט בתפילה.

"אבל היא השאירה לנו את המתנה של ההסתכלות האמתית הזאת, ואם נהיה חכמים נדע לשמור אותה." דוד הרגיש שעליו לומר זאת, גם אם קשה לו, גם אם זה לא בא לו בטבעיות.

אימא של אלמוג הנהנה בחוזקה, מנגבת את דמעותיה.

***

שוב ליד הכותל. שוב הכותל שקט, שוב הקור הירושלמי חודר לעצמות. בחושך הטהור הכול מתבהר. השמחה והכאב נעשים דומים. דוד התקדם אל הכותל, ליטף את האבנים הגדולות, נשען עליהן בהתרפקות. הוציא את הפנקס ורשם:

ירושלים.

ירושלים של אבן.

ירושלים של אש.

אבן קרה, יציבה, נוכחת כל כך,

וכולה רוח.

יש אבנים עם לב אדם.

כמו לב אדם קרוע וקר וכואב ונוקשה מרוב צער.

הרי גם אתן, אבנים,

גם אתן בוכות כבר אלפיים שנה.

אז איך אתן מצליחות להישאר יציבות?

ואולי הדמעות מתייבשות ונעשות לעוד שכבה של אבן...

יותר חזקה ואמתית ולמודת ניסיון.

האם גם אני אצא מחוזק

או רק מפורר וקרוע?

האם אמצא אהבה מהי או שיישאר בי רק געגוע נצחי?

האם תמיד האהבה תהיה כשלהבת עולה,

עולה ונעלמת,

או שיש גם אהבה שהולכת ומתעבה, כמו לב של אבן?

אתה כאן, ריבונו של עולם,

אך איני יודע את מראך,

תמיד הסתתרת,

אפילו מפני משה הסתתרת,

אנחנו ממשיכים לחפש,

ולא מבטיחים שלא נישבר,

אבל אתה הבטחת,

אז תשמור.

***

שרה ירדה שוב לוואדי, לאט לאט פסעה בשבילים המוכרים, שמקבלים בשתיקה את כל סערות נפשה. היא חשבה על אבא שלה שהתחיל לעבוד אחרי חודשים אחדים שבהם החזיק מעמד בלי שתייה. פחדה לחשוב על העתיד, בגמילה אומרים לחיות רק את היום.

המצב בבית התחיל להיות אנושי, העיגולים השחורים סביב עיניה של אימא התבהרו מעט, אבא אפילו קנה לה עוגה ליום ההולדת והם חגגו יחד – אבא ואימא והיא. אבא חייך אליה, נשק לה, חייך גם אל אימא, והיא החזירה חיוך. לרגע הם היו משפחה רגילה. אבל אצלה, כמו אצל חייל שחוזר מקרב התעוררו הרגשות הקשים, דווקא עכשיו. עד עכשיו המצב בבית היה מצב חירום, היא לא הרשתה לעצמה להרגיש. עכשיו, כשהבית מעט נרגע, דווקא עכשיו היא חשה פתאום את החללים הגדולים בנפשה.

חלל של אלמוג שאיננה, היא איננה, והחיוך הטוב שלה מחייך עכשיו בשמים, במקומות רחוקים מהיומיום המסובך בעולם הזה. כמה בכתה בהלוויה, וכמה מהר הייתה חייבת לחזור לשגרה. היא הרגישה שהיא רוצה לבכות עוד איזה שבוע. אולי תעשה לה שבעה פרטית.

היא חשה עוד חלל עמוק מאוד, אולי הוא קשור למחשבות שלה על חתונה, נושא רגיש במשפחה שיש בה אלימות. היא לא בטוחה מה בריא ומה חולה אצלה בנפש. האם יש גבר שיכול להכיל נפש פצועה? שיודע להיות קרוב בלי לדרוך? שיודע לאהוב, לתת ולקבל בלי לקחת? האם אלמוג הבינה באמת לאיזה בחור היא זקוקה? והאם היא דברה גם אתו? ואיך אפשר בכלל להחליף בן זוג?! הרי הוא אהב את אלמוג, והכול עוד טרי כל כך. המחשבה על כך נראתה לה התערבות גסה באהבה שאינה שלה. והיא גם הרגישה קטנה ומפוחדת, לא מתאימה להיכנס לנעליים הגדולות של אלמוג. היא הייתה ריקה, כארץ עייפה, סדוקה, צמאה למים שימלאו אותה באהבה, בקבלה.

רוח קרה החלה לנשוב, הערב ירד לאט. שרה נותרה לעמוד, מניחה לקור להקפיא אותה, לריק, לצימאון שעולה בגרון להיות לדמעות של געגוע לא ברור.

***





© כל הזכויות ליצירה שמורות לגור אריה אסף
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד