בנושא
בכרם
חדשות
 
tea time / mor135
בביכורים מאז י"ט אדר א´ ה´תשע"ו

-"איך אתה שותה את התה?"

-"מה?" תמהתי, עיניה לא מרפות ממני בשאלה.

-"איך אתה שותה את התה שלך?"

הנחתי את הספר בצד ונשענתי אחורה בכורסא.  היא נדנדה את רגליה הגרובות עד הברך ואחזה בשולחן עליו ישבה. בדרך כלל היא בשקט רב השעה שלנו, עתה לא הרפתה.

-"אתה יודע שיש אנשים ששותים אותו רותח וגורמים לעצמם כוויה בלשון , ויש כאלה.."

היא עצרה בתנועות רגליה

"יש כאלה ששותים אותו עם תוספת מים קרים."

היא החלה מנענעת את ראשה מצד לצד, אור המנורה ניתז מתלתליה הזהובים. 'צריך לנקות את המנורה הזו' חשבתי לעצמי. פעם הבאה שאראה את סוניה אעיר לה על כך. מזל שהחלון פתוח והגשם נפסק אתמול.

"ואת?" הפרתי את הדממה.

"אני?" שאלה ועצרה באמצע ניע פניה לשמאל.

"איך את שותה את התה שלך?"

היא הטתה את ראשה מעט וחשבה.

"אמא שותה אותו עם כף וחצי סוכר, אני אוהבת סוכר חום" תוך כדי דיבור קפצה מהשולחן אל השטיח, כמו צפרדע.

נאנחתי והבטתי בספר אותו קראתי - "תזות ורעיונות בהגותם של גדולי המאה ה-19", כנראה לפרק 33 לא אגיע היום. ידעתי רק כי הוא מתחיל האות T .

"אמה בואי", קראתי לה, טופח על בירכיי. היא קיפצה אלי שוש קפיצות והתיישבה עליי, מניחה את ידיה על קצוות שפמי.

"יש אנשים ששותים את התה כך", היא רכנה אל אוזני ולחשה:

"ווווושת ווווושת ווווושת"

נמלאתי צמרמורת מהצליל ונרעדתי כולי. היא צחקה צחוק מתגלגל, שדוני מעט.

"את רוצה תה?" ניחשתי ניחוש פרוע.

היא השתתקה.

"אמא לא אוהבת זרים, אתמול היא לקחה לי את הסוכריות שנתן לי דוד ג'ים" אמה שפשפה את לחייה בכאב.

"אני לא אוהבת את אמא"

"ותה את אוהבת?" שאלתי ברכות והנחתי את ידה בצד גופה.

היא פערה את עניה. "יש אנשים שלא שותים תה" לחשה אלי, "אתמול בגן, ילד שאינני מכירה סיפר לגננת שהם שותים בבית רק שוקו"

ניחוחות אסורים של שוקולד סמיך חדרו אל דמיוני מבעד ללחישתה. הרבה זמן שלא שתיתי שוקו. מאז הגעתי הנה.

"הם מגישים פה רק מים או מים חמים", נידבתי מעצמי מידע. אמה לא הבינה:

"אין להם תה, או קפה?"

"לא" תיקנתי אותה, שנינו ישובים על השטיח, "אין להם שוקו."

אמה נשכבה על השטיח, נשכבתי לידה. מפה המנורה נראתה דווקא נקייה. סוניה העצלנית.

שתקנו.

אמה ציירה ציורים בשטיח.

"אמא לא תבוא יותר" אמרה.

ידעתי זאת. שמעתי אותה צועקת במסדרון. סוניה בדיוק פתחה את הדלת לאוורר וסגרה מיד. לא ראיתי, רק שמעתי. אך הייתי באמצע ניטשה ואפו הגדול שנתחב לכל נושא ולא יכולתי לסגור את הספר. הוא היה כל כך מעניין שלא נרדמתי עד שסיימתיו. לכן עכשיו כבדו איבריי והתחלתי להתנמנם.

"נגמר לה הכסף לרכבת, אנשים לא באים אליה יותר ודוד ג'ים זרק אותה, כך היא אמרה לי"

"את מפריעה לי לישון" התלוננתי והסתובבתי ממנה, עוצם עיניים.

"האחות אמרה לי שתה קמומיל עוזר להירדם. הוא לא רגיל, הקמומיל, יש לו צבע צהוב כזה ואין בו קפאין. אמא הייתה מכורה לקפאין, השיניים שלה היו צהובות נורא"

אמה לא חדלה.

היא קפצה על רגליה והחלה לרקוד סביבי בדילוגים. "אמא לא תבוא יותר, אמא לא תבוא יותר" זמזמה לעצמה, "אמא לא תבוא יותר, אמא לא תבוא יותר"

"אמהה" נאנחתי, מניח ידיים על ראשי. צעדיה הקטנים עשו לי כאב ראש. "אמה די!"

היא המשיכה והגבירה את קולה: "אמא לא תבוא יותר, אמא לא תבוא יותר"

"אהההה, אהההה" התחלתי לצעוק ולסירוגין למחוא כפיים. סוניה אמרה לי לעשות זאת כאשר אני מרגיש ממש רע.

"אמא לא תבוא יותר, אמא לא תבוא יותר"

"אההה, אהההה,"

"אמא לא תבוא-"

-"אההה"

רקיעות ומחיאות כפיים, עשינו יותר מדי רעש.

"מה קורה פה?!" דלת נפתחה. אמה קפאה על מקומה. סוניה נכנסה, שוב בחלוק לבן. אמרתי לה שהוא לא מחמיא לה, היא אף פעם לא מקשיבה לי.

אמה ברחה מתחת לשולחן ממשיכה לזמזם. סוניה צעדה פנימה, הקימה והושיבה אותי על הכורסא.

"נו באמת ג'ון! אתה ואמה שיחקתם מספיק. ולמה לא סיימת את הספר?!" היא דחפה לידיו את הספר, ניגשה אל השולחן ומשכה משם את אמה.

"זהו אמה נגמרו המשחקים חזרה לחדר"

אמה לא זזה, הבחנתי שהיא ממשיכה לעשות את אותם קולות:

וווושת וווושת"

"היא רק כוס תה" הסברתי לסוניה, היא אף פעם לא הבינה יותר מדי. סוניה לא הקשיבה ולקחה את אמה בזרועותיה.

"ג'ון תקרא בספר, אמה צריכה ללכת לישון, נכון אמה?" חיוכה המזויף של סוניה גרם לי לקמט את דפי הספר.

"את לא רואה שהיא תה?!" צעקתי עליה. אמה המשיכה בקולות השקטים. "היא צריכה להיות שוקו אבל היא תה, ויש אנשים ששותים תה בשקט ויש שעושים רעשים" התחלתי לדפדף בספר מהר יותר ויותר ממשיך להסביר קולי רועד  "יש טעמים שונים של תה, ואמריקה השחיתה הרבה ממנו, הם קראו לזה מסיבה. ולמה יש גם נענע וגם מנטה הטעם די דומה אני לא שותה תה אבל יש אנשים ששותים וזרים אינם שותים קפה או מים הם שותים שוקו"

הדפים ריצדו נגד עיניי. דלת נטרקת. אחות הגיע במרוצה ומחט שנדחף לי לזרוע גרמו לי לשכוח.

 

 



סיפור קצר

© כל הזכויות ליצירה שמורות לmor135
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד