בנושא
בכרם
חדשות
 
ארץ עיר / ישנה ולבי ער
בביכורים מאז כ"ג שבט ה´תשע"ו

"אאאאאאאאאאאלף."
"סטופ!"
"גימל."
"היה כבר."
"אז ננסה שוב." היא נשמה עמוק.
הוא נדרך במקומו, נזכר באימה שהוא חש כשריאותיו של הקורא מתרוקנות כשהוא עוד רחוק מויזתא. זה תמיד מפחיד אותו. מעניין אם אמא תתפור לו תחפושת השנה.
"אאאאאאאאאאלף."
"סטופ!"
"בית."
הוא רקע ברגליו. האכזבה הכאיבה לו בגרון, אז הוא ניסה לגרש אותה החוצה דרך הדמעות.
היא הניחה את ידה החמימה על כתפו. "שננסה שוב?"
הוא לא ענה לה. היא תמיד עושה לו  את זה. והוא באמת משתדל, באמת. הוא כבר חשב על כל החיות שיש באות אלף. הוא אפילו למד איך מאייתים איגואנה, במיוחד בשביל זה. הוא אפילו הספיק לשאול את סיגל אם ארגנטינה זו עיר או ארץ. אבל תמיד, תמיד, רגע לפני שהוא מצליח לחלץ מבין שפתיו "סטופ!" חזק כזה, מכל הלב, אמא עוברת לאות הבאה.
"טוב. אז אכין משהו לארוחת ערב בזמן שאתה תסדר פה קצת. בסדר?"
אולי אם ימשיך להתעלם ממנה היא תבין שהוא כועס עליה.
"מקושקשת?"
"אבל עם גבינה צהובה." אי אפשר להתאפק כששואלים אותך שאלה כזאת.
היא הנהנה בראשה, שפתיה נמתחו בחיוך עייף.
בגלל שהזמזום הזה ששומעים כשיש שקט מפחיד אותו, הוא שאל: "אמא, מתי אבא חוזר היום?"
אנחה כבדה מילאה את חלל המטבח. "מאוחר, מתוקי. מאוחר."
"אמא, הרבה גבינה צהובה. טוב?"

***

"ילדים מתוקים, מי יכול להגיד לי באיזו אות נפתחת התורה הקדושה שלנו?"
כל הידיים הורמו באוויר. המורה הביט בכיתתו בגאווה, כאילו פתרו בהצלחה משוואה בת שני נעלמים מסובכת במיוחד.
"אליהו?"
"בית!"
"מצוין! כל הכבוד אליהו! גש איתי לחדר המורים בהפסקה, יש לי טופי תות בשבילך."
רחש נשמע בין הילדים. טופי תות לא היה למורה כבר הרבה זמן.
"שקט ילדים מתוקים, שקט." המורה דפק קלות על שולחנו. "אני רוצה שנלמד היום את הסיבה. למה התורה מתחילה דווקא באות בית?"
רוני, שתמיד יש לו בדיחות לא מצחיקות כאלה, אמר מיד: "אם היא הייתה מתחילה באות אחרת, הייתה יוצאת מילה מוזרה. דראשית,הראשית, זראשית." הילדים צחקו, כי הפעם זה באמת היה קצת מצחיק. המורה לא צחק.
"שקט, שקט מיד!" שוב דפיקות על השולחן, הפעם חזקות יותר. "רוני, גש איתי בסוף השיעור לחדר המורים."
"מה? למה שהוא יקבל גם טופי תות?" אליהו נראה פגוע.
"שום טופי תות. שום טופי תות לרוני. אתה שומע רוני? מיד בסוף השיעור אתה בא איתי." המורה שפשף את מצחו וכיווץ את גבותיו. "איפה היינו? אה, כן." הוא הישיר מבטו לעבר התלמידים.
"למה התורה לא התחילה באות אלף בעצם? האות אלף היא האות הראשונה, הפותחת. ואם נחשוב על זה, מי העניק לנו את התורה?"
"משה!" צעקו הילדים.
"לא, לא. כלומר, כן. אבל מי נתן למשה את התורה? נו, ילדים מתוקים. מי?"
"אלוקים!"
"כל הכבוד, נפלא. אלוקים. אלופו של עולם. יחיד ומיוחד. אלף. אז למה בית? למה התורה מתחילה באות בית? נו, ילדים מתוקים? מי יכול לנחש?" תקתוק המחוגים של השעון הגדול נשמעו בחדר.
"אז בואו ואספר לכם. אלף, זה אחד. בית, זה שניים. נכון ילדים מתוקים?"
הילדים  הנהנו בהסכמה. אולי מי שיהנהן הכי חזק והכי מהר יקבל טופי תות.
"חכמינו זכרונם לברכה מלמדים אותנו דבר גדול מאוד. מי יודע איך הופכים סכין להיות חדה יותר? רוני, ממך אני לא רוצה לשמוע תשובה. טוב, אף אחד לא יודע? אז אגלה לכם ילדים מתוקים. משפשפים אותה בעוד סכין. ככה שתיהן מתחדדות. כמו התורה, ילדים מתוקים. בשביל ללמוד תורה באמת, צריך שניים. בית זה שניים. אלף זה אחד. הבנתם?"
יד אחת הורמה בביישנות.
"המורה?"
"כן?"
"אני חושב שאמא מתגעגעת מאוד מאוד לאבא."





© כל הזכויות ליצירה שמורות לישנה ולבי ער
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אדר א´ ה´תשע"ו  
את (או אתה) כותבים כל כך יפה, למה הקטע הזה קצר כל כך, לא ממצה את העניין, בקושי מרפרף, מגיח שניה לעסוק ברוני המושתק --
ומה, מה בסוף
ט"ו אדר א´ ה´תשע"ו  
בקשר לביקורת, יש בי תמיד איזה חשש לכתוב יותר מדי, ללכת סחור-סחור ולאבד את הפואנטה שאני מכוונת אליה.
(כאן, למשל, ניסיתי לשים את הדגש על הפרשנות של הילד שנובעת מתוך המשחק עם אמא. היא בורחת מהר לבית, כי היא מפחדת להישאר באלף.. משהו שגם אני חווה אותו בצורה כלשהי בחיים שלי)
אז אני ממש מבינה מה אתה אומר, תודה.
י"ז אדר א´ ה´תשע"ו  
אני דווקא חושב שהקטע הזה מצוין כפי שהוא. כתוב נפלא, מהודק ונוגע ללב.
כמובן, אשמח לעוד פרקים...
י"ז אדר א´ ה´תשע"ו  
מאוד מאוד יפה ומרגש.
תודה
י"ט אדר א´ ה´תשע"ו  
שימחתם
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד