בנושא
בכרם
חדשות
 
עד שמצאתי פרק ג´ / גור אריה אסף
בביכורים מאז י´ שבט ה´תשע"ו

"וואי, תודה שבאת, אני חייבת ת'עזרה שלך," שרה השתתקה לרגע במבוכה ואז אמרה: "בואי, תכירי את אבא שלי."

לבה של אלמוג החסיר פעימה. הרבה שמעה על אבא של שרה, אבל אף פעם לא פגשה אותו. היא התרשמה שהוא איש סוער. שרה הובילה אותה אל הקיוסק שבצדו האחר של הכביש. הוא ישב שם, בידו בקבוק בירה.

"אבא," אמרה שרה בקול רך.

הוא הרים את עיניו מהבקבוק. אלמוג הביטה בו. לרוב, כשאתה רואה אדם לראשונה, אתה מיד מקטלג אותו, מנסה לבנות לו קלסתרון נפשי. אבל יש אנשים שהם כל כך רחוקים, כל כך אחרים, שאתה פשוט לא מנסה. אלמוג חשבה שאם הייתה עוברת ברחוב סתם כך, מן הסתם הייתה מדלגת עליו. אך עכשיו היא גילתה פתח נסתר לעולם שלם, שהיה יכול להיות חתום. הרי הוא אדם. אדם שיש לו אישה, שיש לו ילדים, אדם שידע אכזבות. המבט שלו על שרה היה כל כך נורמלי, כל כך כמו של אבא. אבל כלום שם לא היה נורמלי.

"בואו שבו, חמודות," אמר בקול עמוק, צרוד מעישון ומשתייה.

"אבא," ביקשה שרה, "ספר לאלמוג על הגמילה, אולי היא תוכל לעזור..."

"על הגמילה?!" אביה נראה כתוהה אם לספר ואז אמר: "אני רוצה ללכת לכפר גמילה, לשנות, אין לי יותר כוח לזה. אבל יש שם תור ארוך, אנ'לא רוצה לחכות הרבה, זהו, אני שבור, הגעתי לתחתית, לתחתית," הדגיש כמעט בצעקה, ופתאום הזכיר לאלמוג את העץ הדקיק, הבודד, שעליו השעינה את ראשה כשחיכתה לשרה. הוא אדם, הבינה, אדם הנאבק בכוחות המטורפים של המציאות האנושית, העירונית. שיש בה תחרות, קשיים, אחריות מקפיאה והמון דמיון ששוטף את הדעת ושלא מאפשר לחיות בקצב של הטבע, כמו פרח, כמו עץ. הוא אדם. אדם שניסה לברוח. שברח מן הפח אל הפחת.

"שרה אמרה לי שיש לך קרובים שם, בהנהלה של הכפר, זה נכון?"

אלמוג הנהנה.

"את חושבת שתוכלי לעשות משהו?"

"אני יכולה לנסות, אבל אני יודעת שהם קשוחים מאוד."

אלמוג לא רצתה לייאש והוסיפה: "אבל אשתדל, אעשה ממש ממש כל מה שאוכל." 

אבא של שרה בהה באוויר, נראה היה שאינו מרוצה ממה שנאמר. לפתע אמר בהחלטיות שהפתיעה את אלמוג: "אל תעשי 'ממש ממש', תעשי קצת, ואם אלוקים רוצה זה יקרה. הוא עושה אתנו מה שהוא רוצה, את מבינה, ילדה? זה רק הוא. גם הסמים וגם הגמילה, גם החיים וגם המוות, זה הכול הוא." 

"ילדה," הוא קרא לה, ואלמוג הרגישה באמת כמו ילדה קטנה נוכח האיש השבור שמולה. הוא כבר לא נראה לה כמו העץ הדק, השדוף, אלא כמו אילן חסון שלו שורשים עמוקים. היא הבינה שכשנשברים נפתחים. שהוא שבור, ולכן שום דבר כבר לא יכול לשבור אותו.

אבא של שרה נבהל כנראה מההחלטיות של דבריו, "תודה, מותק, שתהיי בריאה," לחש לה.

אלמוג נשקה לשרה, הנהנה לאביה ונפרדה מהם. היא החליטה לצעוד רגלי חזרה לדירה, הליכה של  שעה. הדברים של אבא של שרה עוררו בה מחשבות. היא ניסתה להשוות בין המורה לתנועה ולריכוז ובין אבא של שרה. משהו באבא של שרה הרבה יותר אמתי, מקולף לגמרי, חיים עירומים. האווירה בקורס לתנועה ולריכוז נראתה לה עכשיו כמו משחק ילדים, כמו חיים מזויפים, שבירים. דווקא הריק שבחיים הפשוטים נראה לה פתאום כל כך מלא. אך היא לא יכלה להתעלם מהסלידה כלפי המקום בו נמצא אבא של שרה. היא הרגישה שלא זו הדרך להגיע לעומק. המאמנת קצת צדקה, אבל הפוך, אתה לא יכול לשבור את הסביבה כדי לשבור את עצמך. בסופו של דבר, אבא של שרה הוא בעל מכה, גם אם הוא מיוסר בשל כך. השילוב של האור והעומק עם האכזריות והכאב צרם לה מאוד.

שבוע שלם לאחר אותה פגישה עם אביה של שרה, הייתה אלמוג קצרת רוח כלפי כל מאורע חברתי. שעות ישבה עם עצמה, מאזינה למוזיקה שקטה באוזניות. היא לא הייתה עצובה, היא רק ידעה שמשהו הולך להתגלות. אך היא לא רצתה להיות מנותקת כך מהעולם. פתאום נזכרה בדוד. בסיור שלו, בהתלהבות שלו, חשבה, היה משהו אמתי, משהו דומה למה שראתה באבא של שרה, משהו שונה ממה שראתה במאמנת. אבל בניגוד לאבא של שרה, דוד דיבר על ערכים, על יופי, לא על שבירה.

***

דוד קרא שוב את המייל. עד שהצליח להסיח מעט את דעתו מאלמוג, הנה זה חוזר ובגדול. חוזר ומסתבך.

שלום דוד,

אולי אתה זוכר אותי מהסיור בעיר העתיקה ומהמייל הקודם ("אולי", גיחך דוד לעצמו),

אני לא כל כך יודעת להסביר מדוע אני כותבת אליך שוב, הדברים מעורבבים אצלי.

אני אנסה להסביר: יש לי חברה דתייה מרקע משפחתי לא פשוט, ופגשתי את אבא שלה, הוא דיבר על אמונה בצורה אמתית מאוד. אמתיות שאני לא מכירה מהעולם שאני חיה בו.

אני עכשיו סטודנטית ואני מרגישה שאני הולכת ונהיית תואר במקום בן אדם... אני מרגישה שהרבה מההחלטות שלי מה ללמוד ואיפה נבעו מעניין של תדמית, של פוזה סטודנטיאלית כזו...

לאחרונה יש לי תחושה מוזרה וחזקה מאוד שאנשים עסוקים כל הזמן בלבנות את התדמית שלהם בעיני עצמם. בעצם הם כל הזמן בהצגה או בתחרות שהם השופטים, הצופים והשחקנים גם יחד.

ויש משהו בבסיס של האנושות שהוא מעבר להצגות.

יש אנשים שהצגת חייהם נשברה, נהרסה עד היסוד, ואז מתגלה העצם, ומצאתי שם אמונה גדולה.

רציתי לדעת אם יש אמתיות כזו שלא צריך בשבילה להישבר.

וואי... אני מרגישה ממש מוזרה עם המייל הזה...

אתה מוזמן לנפנף אותי אם בא לך.

סליחה שנפלתי עליך.

אלמוג.

 

מוזר היה לדוד שאלמוג היא זו שהציפה בו שוב את השאלה על היחס בין חיצוניות לפנימיות. הרי היא זו שהעלתה בו את השאלה בפעם הראשונה, אך אז זה היה שלא בידיעתה. איך הקדוש ברוך הוא מגלגל עניינים, הרהר דוד לעצמו, לפעמים מוצאים קשרים בין דברים ולא יודעים את טיבם ומה הם באים לומר, ואם לא יודעים אז לשם מה הם באים?

שלום אלמוג,

לא נפלת עליי... בעצם כן, כי אין לי באמת מה לענות.

בכל מקרה, הרגשות שאת מרגישה מובנים לי.

כשאני מנסה לבדוק מה יש כשמדליקים את האורות וכשההצגה נגמרת, זה נראה לי מפחיד.

אני מרגיש קצת מכור להצגה.

בקיצור, לא יודע מה לומר לך...

דוד

 

דוד קיווה בכל לבו שאלמוג לא תשיב על דבריו. ועוד יותר קיווה בכל לבו שהיא תשיב. אולי היא באמת בחורה עמוקה ומיוחדת, התגנב קול קטן אל לבו, וקול אחר ענה לו: כן, כן, יש הרבה בחורים עמוקים ומיוחדים בישיבה, ושיחות אתם לא מרגשות אותך כל כך... דוד נזכר במשפט שכתב בחור צעיר שנפטר: "אוי, כמה היה העולם יפה לולא אותו יצר המשחית את האהבה הטהורה." הוא חש געגוע עמוק לאלמוג, געגוע שהיה צלול כמים טהורים ומטהרים.

איזה עולם מוזר.

**

לכולם יש תשובות לכול, חשבה אלמוג לעצמה בכעס. היא יצאה מהתייעצות עם פסיכולוגית. חברה שלחה אותה אליה, אמרה שהיא טובה ושהיום כולם הולכים לפסיכולוג, ושבקטנה – שיחה אחת תעלה לה רק ארבע מאות ש"ח. אלמוג הסכימה ללכת. אמנם עצבן אותה שאנשים ממהרים לחפש מישהו שיציע להם פתרונות שטחיים, אבל היא רצתה לברר לעצמה אם היא המוזרה או שכל העולם מוזר.

אך היא יצאה מהפגישה נסערת. היא שפכה את הלב ודיברה על החיפוש הפנימי שלה אחרי עצמה האמתי, אבל הפסיכולוגית לא הבינה. אלמוג הרגישה שהפסיכולוגית פשוט ישבה שם ומחקה אותה. בעיני רוחה היא ראתה אותה, בלבוש האופנתי שלה, מחזיקה מחק ענק וגס ומוחקת לה את האישיות, מסבירה לה שאי אפשר לחיות ככה, שהיא מבינה אותה, אבל היא חייבת לקחת את עצמה בידיים, לדעת שצריך להתפשר בחיים, לא לכעוס על החיים הבינוניים. אלמוג שיחקה במכשיר הנייד שלה, מנסה להרגיע את עצמה. אולי היא צודקת ואני המוזרה, חשבה, הרי זה מה שרציתי לבדוק... ודאי יש לה כוונת טובות. אות המבשר על הגעת מייל חדש נשמע. אלמוג הביטה: מייל מדוד.

"לא יודע מה לומר לך...", המילים הציפו אותה בתחושה טובה. הקשיים נראו לה עכשיו כפתח לחיים אחרים. "לא יודע" דווקא המילים האלו שכנעו אותה שיש תשובה. שאולי השאלה היא התשובה. היא רצתה להודות לו מכל הלב, כבר במייל הראשון שכתב לה, כשהביע את חוסר הידיעה שלו, הוא עורר בה הערכה כלפיו, ועכשיו, כשכתב שאינו יודע, השיב את רוחה ואת אמונתה בעצמה.

היא כתבה לו תודה מפורטת ולא הסתירה את ההערכה שחשה ואת חיבתה.

***

דוד ישב תחת עץ בגינה הציבורית, רגשותיו סוערים. המיילים של אלמוג אליו ושלו אליה התרבו מיום ליום. רגשותיו כלפיה, שהיו עד עכשיו בגדר דמיון שלו, בינו לבין עצמו, נהיו ברורים, וכעת היה לו ברור שיש פה הדדיות, כך שזה יצא מגדר דמיון לגדר אפשרות. אבל אין לו שום סיבה לממש את האפשרות הזו בפועל – אין לו ולה דבר במשותף, הרקע שלהם אינו דומה, עולמם הרוחני אינו דומה, השקפת עולמם אחרת. אם כן, על פי שכל ישר בלבד, עליו  לקטוע את העניין ומיד. אך קול קטן לחש לו שהאהבה אינה דבר רציונלי, שאין בה חוקים, שאין לה גבולות. מאין מגיע הקול הזה? האם זהו קול של קדושה? נראה היה לו שלא, ולכן ההחלטה הייתה נחושה, גם אם קשה: לעצור את העניין.

שלום אלמוג (גם אם את יקרה, ואפילו אם את יקרה לי, אני לא אכתוב את זה – כפי שאסביר)

לא! הדתיים אינם אנשים יבשים יותר! הדת לא מחנכת ליובש! הדת כן מגבילה במובנים מסוימים, אולם היא מגבילה את החיה שבאדם.

הטבעיות, שאת כל כך מעריכה, אינה אלא יצר פשוט, כמו שיש לפרות, לכלבים, לכבשים ולנמלים. אבל אני רוצה להבדיל בין טבעיות לבין רגשות: טבעיות היא אמנם בהמית (אם כי לא בהכרח רעה). רגשות הם כבר משהו אנושי, אולם הם סובייקטיביים. הרגש מלמד אותי מה טוב לי ומה רע לי, אבל לא מה אמתי ומה שקרי.

את האמת והשקר מלמד השכל, וההבדל בין טוב ורע לאמת ושקר הוא שהטוב והרע הם סובייקטיביים, והאמת והשקר הם אובייקטיביים.

לפני שאדם הראשון אכל מ"עץ הדעת טוב ורע" רגשותיו היו מנווטים על פי האמת והשקר. הוא חש משיכה לאמת ודחייה מהשקר, ממש כשם שאנו חשים משיכה לטוב ודחייה מהרע.

אם כן כאשר אדם מצליח לפעול על פי שכל, אין הכוונה שהוא נעשה אדם יבש, אלא שהוא נעשה אדם עם רגש אובייקטיבי – מה שטוב לעולם טוב לו. ממילא הוא נעשה עוצמתי ונצחי, ורגשן יותר! זה לא עוד רגש קטן של איש קטן, אלא רגש של אמת.

השיא של הרגש הוא החיבור לאמת האלוקית, שהוא מקור כל הרגשות שבעולם. אם איש מרגיש משיכה לאישה – הרי זה רגש קטן ממש, כמו הקשר למשל בין תרנגול לתרנגולת (בלי לזלזל, זה חשוב, אחרת לא יהיו תרנגולים וגם לא אנשים). אולם אם הרגש נולד בעקבות שייכות נפשית והשקפתית, הרי זו משיכה קדושה, אולם גם אז עלינו להמשיך ולברר את האובייקטיביות של המשיכה, האם היא לא סותרת משיכות אחרות שקיימות במציאות, כמו אם זה משיכה למישהו שכבר בקשר עם מישהו אחר.

אני מקווה שתביני ושלא תאשימי אותי (ואת כל הדתיים) עוד באטימות.

בברכה, דוד.

דוד קרא שוב את מה שכתב וחשב לעצמו שזה לא כל כך פשוט, עובדה שזה לא עובד. למה הלב מסרב לקבל? למה פרי עץ הדעת נספג כל כך בדמנו? אך המחשבה על כך שכאבו, שהסבל שבגעגוע, הוא מירוק ארסו של הנחש הקדמוני נתנה לו כוח. אולי לכן כשהכאב חזק הוא גם נעים. מעין "אודך השם כי אנפת בי" שאומר ישעיהו הנביא. כמו כאבי לידה.

וכשאלמוג שאלה במייל הבא אם הוא חי כך באמת, הוא ענה שהוא באמת רוצה.

גם את התשובה הזו היא אהבה.

***

"היי אימא, מה העניינים?"

"סבבה, מתוקה, מה אתך? עושה חיים?"  

האמת שלא ממש. אלמוג לא שיתפה עד עכשיו את הוריה בלבטים, בחיפושים. ובעצם לא היה כל כך במה לשתף, גם לה עצמה לא היה ברור מה היא מחפשת. אבל עכשיו היא חשה שיש לה כיוון.

"מה קרה?" שאלה אימא של אלמוג.

"שום דבר, נפרדתי מרון. כן, היה בסדר, יותר מדי בסדר! הוא מקסים, אבל... הוא ממש נהנה מהחיים!"

"זה רע?!"

אלמוג חיפשה את המילים המתאימות, "ראית אותו פעם אוכל שווארמה בלפה?" היא גיחכה לעצמה, מרוצה מהדוגמה. האמת שהיא נהנתה לראות אותו אוכל כך, נהנה מהחיים... אבל עם אחד כזה היא לא יכולה להתחתן.

"מה יש לך מחתונה? לא כל כך מהר מתחתנים."

"אימא, אי אפשר כל הזמן לשחק פה בכאילו עד שבסוף מתים – וזה אמתי לגמרי..."

"אל תהיי כבדה... את נשמעת לי כמו אחת שחוזרת בתשובה. מה 'אולי'? את לא רצינית... אל תעשי לנו את זה! אל תעשי לי את זה!" בבת אחת נהייתה השיחה לחוצה.

"תהיי אתי, אימא! תקשיבי לי! לכן התקשרתי," קולה נחנק, דמעות החלו להרטיב את לחייה, "אימא אני חייבת אותך אתי, אם לא תהיי שם בשבילי אני אמות מבדידות, אני כבר כמה חודשים נקרעת בתוכי, ופוחדת מהרגע הזה," נשפכו ממנה המילים ללא מעצור, "אני לא דתייה, אבל אני מחפשת, ואני תקועה בתגובה שלך, שלך ושל אבא. כבר מאות פעמים דמיינתי את השיחה הזאת, וזה עצר אותי מלעוף חופשית לאן שהנפש שלי נושאת אותי..."

בצד השני של הקו הייתה דממה ארוכה, קולות בכי עצור. "אני אוהבת אותך, אלמוגוש שלי..."

הבכי פרץ ממנה שוב, "גם אני אוהבת אותך, אימא, איפה שלא אהיה..."

***

אלמוג קראה שוב את השורות האחרונות במייל ששלח דוד:

וביאור הדבר כי הנה כל ימות החול כנסת ישראל הוא בבחינת חולת אהבה... מפני שהיא בבחינת עני, דלית ליה מגרמיה כלום, ונכספה וגם כלתה נפשה לעלות אל דודה, להתכלל באור ה' אין סוף ב"ה... ואהבה בכלות הנפש כזו הוא בחינת חולה, מפני תוחלת ממושכה, אשר תמיד נכספה וגם כלתה ולא תגיע לזה כל ימי חייה...שתלמידי חכמים הם המקבלים מבחינת חכמה – שרואין את הנולד מאין ליש ורואין שכל השתלשלות של בחינת יש הוא היפוך מבחינת אין. לזאת תכלה נפשם בבחינת חולת אהבה, להשתפך נפשם ממש.

היא הרגישה שחרור גדול. המציאות, עם כל עליותיה וירידותיה, נראתה לפתע כמו משחק, כמו שקיעה בקטנות עצובה ואפורה. היא ישבה ודמיינה לעצמה את האין האלוקי שמעל היש, שאין בו כלום: לא חושך, לא אור, לא שאיפות, לא נפילות. רק אינסוף מוחלט ושלו. היא חשה דחייה מהאישיות הפרטית שלה, היא נראתה לה כמו בגד מיוזע ומקומט. היא הניחה לראשה להישמט לאחור, עצמה את עיניה ונשמה לאט, כאילו מתנצלת על שהיא ממשיכה להתקיים, ואושר גדול האיר אותה.

אולם היא חשה כי ההארה הזו חייבת להיפסק, שזה צימאון כואב מדי ומאושר מדי מכדי להישאר בו. היא פתחה את עיניה אל המציאות המאכזבת של צורות, צבעים, ממדים וגבולות, של החדר שבו היא נמצאת. היא מיהרה לכתוב לדוד, ביקשה שיכוון אותה לעוד תורות של האדמו"ר הזקן, שאלה אם הוא מכיר דרך לעגן את האין האלוקי שמעל היש בחיים.

***

דוד ניגש אל הרב יהודה, היה לו קצת לא נעים לחשוף את כל לבו בעניין אלמוג, אבל הוא החליט שהעסק כבר רציני מדי מכדי לדחות אותו. הוא גם רצה לכוון את אלמוג מבחינה רוחנית והרגיש שהוא צריך הדרכה בעניין זה. הוא לא ספר כמה פעמים הסמיק במהלך השיחה, ברור שלא מעט. הרב יהודה הקשיב בשתיקה, דוד העריך אותו מאוד על כך. הוא שידר אווירה רגועה של קבלה ושל שיקול דעת נינוח. דוד סיפר הכול: על המיילים האישיים יותר שקיבל לאחרונה, על התהליך הרוחני שאלמוג עוברת, על שיחתה עם אמה ועל הרצון שלה להיכנס לעניינים – ודווקא מהכיוון החב"די. הרב יהודה המשיך לשתוק. לבסוף שאל: "אז מה השאלה בעצם?", נזהר לא להיכנס למקומות שלא נתבקש.

"בעצם, שתי שאלות," ענה דוד, "אחת, אם ראוי לשמור על קשר נפשי עם אלמוג ולפתח אותו לקראת קשר ממשי," היה לו קשה לדבר ישירות על קשר למטרות נישואים, "והשנייה, איך לכוון את אלמוג מבחינה רוחנית?"

"מי אמר שאתה צריך לכוון אותה?" ניכר ברב יהודה שהניסוח לא מצא חן בעיניו, "נשמע לי שהנשמה שלה מכוונת אותה היטב. אתה רק צריך לתת לה מה שהיא רוצה ולהשתדל לא להרוס." הרב יהודה חייך את חיוכו הטוב, אחר שתק עוד חצי דקה והוסיף: "ולגביך," דוד הרגיש את קצב לבו גובר, "לגביך... כשהיא תודיע לך שהיא מתחילה לשמור מצוות בפועל, נגיד שבת וכשרות, אז אתה יכול ללכת על זה."

דוד הסמיק שוב, הודה לרב יהודה ופנה למקומו, אך הרב יהודה קרא לו, חייך שוב את חיוכו הטוב והוסיף "אשריך, צדיק." וחיוכו רחב מתמיד.

***

אלמוג פסעה לאט בשכונת נחלאות, מחפשת ברחובות הקטנים והסבוכים את הבית הישן שבו, כך אמרו לה, מתקיים שיעור ב"תניא". הגינות הירושלמיות הקטנות ודלתות הברזל המעוטרות שבפתחי החצרות הרחיבו את לבה, הם לא נראו מצועצעים בעיניה כמו שכל העולם נראה לה לאחרונה, היא לא ידעה למה, אבל ידעה שיש לה תחושה כאילו כאן יש כיסוי פנימי ליופי החיצוני. שהיופי החיצוני לא מצטעצע, אלא דווקא מבטא יופי פנימי.

היא מצאה את הבית שחיפשה. בחצר הירושלמית הישנה והמאובקת במקצת לא היה שום יופי חיצוני. בצדי החצר עמדו כמה כלי ברזל גדולים, שתכליתם לא ברורה, חלודים במקצת וצבועים במקצת בצבע שמן לבן, ועציץ שניכר בו שראה ימים יפים מאלה. הסורגים בחלונות, העשויים פיתוחים, היו גם הם חלודים. כשנכנסה לבית, חשה זרה, חשה שהגיעה לעולם אחר. רצפת הסלון שאבניה היו מעוטרות הייתה מלאה סדקים וחריצים לרוב, אולם היא בהקה בניקיונה. אל הקיר נשענו שלושה ארונות ספרים מסודרים, שמדפיהם נשקו לתקרה ושהיו גדושים בספרים ישנים, סביב שולחן עץ פשוט ישבו כמניין נשים, כולן מטופחות, כולן בבגדים בסיגנון אלטרנטיבי.

בראש השולחן ישבה הרבנית, פניה מלאות קמטים עמוקים וחיוורות מעט, ועל ראשה פאה שנראתה כמו קש ישן. אך הדבר היחיד שהיה חמים ורך בבית היה עיניה של הרבנית, ונראה היה שהן מקרינות חמימות על הכול. דמותה של המאמנת לתנועה ולריכוז קפצה למחשבותיה של אלמוג והיא שעשעה עצמה במין משחק של מצא את ההבדלים. בעיני שתי הנשים הייתה איזו הארה, אבל אצל הרבנית היא הרגישה שההארה מצליחה להקרין על המציאות, ואילו אצל המאמנת היא הרגישה שהמציאות יצרה את ההארה.

באותו ערב היא כתבה לדוד מייל ארוך, מורכב, מלא שאלות ותהיות על היחס בין החיים למוות ובין היש לאין, ובסופו הוסיפה: "תודה לך, דוד, על שפתחת אותי לעולם הנפלא הזה, עשית את זה בצורה הכי מדהימה ועמוקה ורגישה ועדינה שיכולה להיות בעולם. אם היית חילוני הייתי מציעה לך חברות, אני לא יודעת איך עושים את זה אצלכם..."

***

שלום אלמוג הצדיקה!

אומר את האמת אפילו שזה קשה לי: הייתי ממש רוצה.

זה לא קוּל מצדי, אבל חשבתי על זה הרבה לפנייך... והדברים כבר נרמזו משני הכיוונים במיילים הקודמים (אם ניתחתי אותם נכון). אבל כבר כתבתי לך הרבה על העניין של אהבה ביהדות, שזה משהו של התחייבות ושל נתינה, זה לא משחק.

הקשר ביננו לא יוכל להיות מוצלח כל עוד אין בסיס משותף במישור הכי פשוט – במישור המעשי. אני מתכוון לקיום מצוות בפועל.

אני ממש ממש לא רוצה, ממש ממש לא!!! שתעשי זאת בשבילי. זה חייב לבוא ממך. אבל אם זה יקרה, וזה יהיה פנימי ואמתי – אז נדבר שוב...

אני מרשה לעצמי לציין שהסירוב הזה בא לי מהראש ולא מהלב.

דוד

התשובה לא איחרה לבוא:

וואלה, צודק, וגם צדיק.

אלמוג.

***

המחשבות על אלמוג נעשו נינוחות יותר דווקא משום שזה נעשה מציאותי יותר, אמתי יותר. דווקא משום שהעניין היה מורכב. ואולי גם בגלל שהיא הציעה לו חברות. דוד רצה לסדר לעצמו את כל מה שהוא חושב, יודע ומרגיש ביחס לאהבה, והוא ידע שהכתובת הטובה ביותר לעניין זה היא הרב יהודה, ושהזמן טוב ביותר לזה הוא בערב – לאחר שהעולם מילא כבר את חובות יומו והוא פנוי לשאול ולתהות, להעמיק ולחוות.

הרב יהודה מצא להם ספסל בפינת הרחוב. קור ירושלמי חדר לעצמותיו. הרב יהודה חייך גם הפעם את חיוכו הטוב והמרגיע, שנותן תחושה שאתה בסדר ושמותר לך לשאול הכול ושהכול יתקבל. הוא פרש בפני הרב יהודה את כל רגשותיו, לא הסתיר דבר.

"תקשיב, דוד," קולו של הרב היה שקט, ודבריו נשמעו כסיכום לתחושות שפרש דוד, "אצל גברים  אהבה היא התענוג לתת ולהשפיע. אחד נהנה להשפיע כי הוא מרגיש שזה מגדיל ומאדיר את האגו שלו בפני עצמו, אחד נהנה להשפיע כי זה מגדיל את האגו שלו בפני זה שעליו הוא משפיע, במיוחד אם המושפע נראה מישהו נעלה, שקשה לכבוש אותו, כמו, נגיד, אלמוג," הרב יהודה חייך בשובבות, "ועכשיו, כשכבשת אותו, אז התחושות רגועות יותר. ויש אהבה של נתינה אמתית: ככל שאתה נותן יותר, אתה משפיע יותר ונעשה דומה יותר לו יתברך וקרוב יותר לטובו. ויש," הוסיף הרב, "אהבה אמתית, כמו שלי ושל אשתי."

דוד חיכה להסבר, אבל הרב יהודה חייך חיוך מסתורי ושתק.

"מהי?"

"את זה החיים ילמדו אותך, ואני מקווה שבדרך הטובה והקלה והיפה."

הרב יהודה קם באחת, מכריז בכך על סיומה של השיחה, או בעצם על כך שהוא מניח לדוד לסיים אותה בינו לבין עצמו – וכך דוד עשה: ודאי היה ממד של כיבוש באהבתו לאלמוג, כיבוש של דבר כל כך יפה ושונה ורחוק. ונראה לו שיש שם גם גרעין של אהבה אמתית, של רצון לתת, אבל לא לתת סתם, אלא דווקא לאלמוג. אולי זו האהבה האמתית שעליה דיבר הרב יהודה? בכל אופן, שכבות אגו לא מניחות לראות את מה שמעבר להן. אבל גם האגו עצמו הוא לא אגו של כוח ושל אגואיזם, אלא אגו של עדינות, של יופי ושל עומק...

***

הכותל עמד עטוף בשלג לבן, חמים ומאיר – ספק מגיע מהפרוז'קטורים ספק מתוך אבניו הגדולות – חודר לתוך תוכי הנשמה. השעון של דוד הראה על שלוש לפנות בוקר, הלילה היה קפוא, ודוד הידק את מעילו לגופו. בכל הרחבה החיצונית לא הייתה אף נפש חיה, מלבד אישה אחת.

דוד הוסיף שורות לשירו, המילים היו קטנות כל כך לעומת הלב הבוער, והעולם, על יופיו ועל טובו, נראה עכשיו כמו קליפה דקה ויבשה. רק הנשיקה האחת, החמה, שנשק לכותל בחופשיות גמורה נראתה זכה מכל העטיפות. וגם האהבה.

איך יטהר אנוש בפניך!

ואיה אהבתך.

כמה כאב יחתוך בבשר בטרם יטהר גבר,

בטרם תחבור אהבתו לאהבתך,

לכנסת ישראל אשת נעוריך.

***





© כל הזכויות ליצירה שמורות לגור אריה אסף
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ב אדר א´ ה´תשע"ו  
עם יצירות שאני מרגיש שכל הסיפור רק מיועד לעטוף איזה דבר תורה ארוך. כאילו לאנשים אין קשיים, אין דמות בפני עצמן, וכאילו חילוניה שלא פתחה ספר מעולם יכולה לקרוא ולהבין אדמו"ר הזקן. לא יודע, חבל לי.

הכתיבה, אגב, יפה מאוד
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד