בנושא
בכרם
חדשות
 
עצם דוממת / 48תשע"ו
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשע"ו

יש אנשים מוזרים בעולם. זאת אומרת, כמעט אין אנשים לא מוזרים בעולם. אני אוהבת להתייחס אל האמירה הזאת כאמירה מוכחת אבל בשביל זה צריך להגדיר מה זה נורמלי. וזה כמעט לא אפשרי. הסביבה בה אני חיה היא הרבה דברים אבל נורמלית היא לא, ובשביל זה צריך להתחיל להגדיר מה זה נורמלי. או מה לא נורמלי. זה לא נורמלי להסתובב בעולם ולחלק שמות לעצמים. או לעצמות. כמה אנשים אתם מכירים שהופכים עצם דומם לעצם דוממת?

אני נמצאת בבית משוגעים. ולא בביקור. אלא ממש חיה שם. לפני שנים מספר התרסקתי. זאת אומרת, ישבתי במטוס שהתרסק. הפסיכיאטר אמר שאני צריכה להיות פה עד שהוא יחליט אחרת. אבל מי הוא בכלל? ולמה הוא מחליט על החיים שלי? למה שלמישהו בעולם הזה תהיה יד בהחלטה אם אני בסדר או לא. אני החלטתי שאני בסדר. וזהו. אז אני בסדר.

 החברים שלי, או יותר מדויק, אלו שחיים סביבי ככה שאין לי כל כך ברירה אלא להתחבר איתם, אז הם. האנשים האלו שמקיפים אותי אוהבים לשייך לכל עצם שם. לפעמים זה עוד איכשהו לגיטימי, אם זה בגד אהוב או גיטרה. אבל להפוך את השדכן השחור שעל שולחן העץ בחדר המנהל, שוקי, לשמוליק ואז להפוך את השדכן האדום שבחדר של יוספה, האחראית בפועל, לשדכנית ולקרוא לה זילפה ליבוביץ. זה כבר ממש ירוד. זה אפילו לא מצחיק. כבר לא. בשנה הראשונה גם אותי הצחיקה המחשבה על חתונה בין שני המפלצים האלו. כאילו, שוקי ויוספה. לא השדכנים, זה תמים מידי. כאילו, הם דוממים. מה הנישואים בניהם יכולים להביא? סיכות? זה מגוחך למדי.

החיים שלי מתחלקים ללפני התאונה ולאחריה. אני מצליחה לראות כמעט תמונה ברורה בראשי. אני מקווה שהיא ברורה כמו שאני רוצה להאמין שהיא. לפני התאונה חייתי. אבל ממש. גרתי עם ההורים שלי, שהם לא מאה אבל גם שמונים מספיק לי. וגם שבעים וחמש, בחורשת אקליפטוס ירוקה וריחנית לא רחוק מידי וגם לא קרוב מידי לשום עיר באזור. מספיק רחוק בשביל השקט הנפשי ומספיק קרוב כדי לברוח לשם בבוקר. לקניון. רחוק מפה. רחוק מאיפה שמציירים לי את המציאות בצבעי פסטל וחושבים שאני מאמינה. זה שאני בת שתיים עשרה לא אומר שאני לא מבינה מה קורה סביבי. כאילו שאני לא יודעת שההורים שלי צועקים אחד על השנייה בכל פעם שהם חושבים שאני לא שומעת. או ישנה. באחת המריבות שלהם, אימא צעקה על אבא שיעוף לה מהעיניים. בחוצפה של ילד הוא ענה לה שאין לו כנפיים. כל כך כעסתי עליו. הוא לא בסדר והוא יודע את זה. הוא מסתיר ממנה משהו חשוב והיא יודעת את זה אז שלפחות לא יתלוצץ עליה. שלא יתלוצץ. ושלא יתחצף. מה, הוא בן שלוש?! במרירות משהו יצאתי ממתחת לשולחן וצעקתי ספק לאבא ספק לשניהם "תתחיל עם בלונים ואז תראה איך להמשיך". רצתי ורצתי. נפלתי והמשכתי. התגלגלתי בדשא הרך. המקום המנחם שלי. בהחלט מנחם.

במהלך התאונה, אני מניחה שקרה מספיק. כל העניין היה בכותרות לאיזה שבועיים שלמים וברחבי העולם. לא רק כאן. במקום שכוח אל זה. אני רק זוכרת את העלייה למטוס. ושהתיישבתי בין אבא ולאימא ובאמת התחלתי להאמין שהטיול הזה ישנה משהו. ושאולי הם לא ייפרדו בסוף. טוב. הם באמת לא נפרדו. לפחות לא אחד משני.

יוספה מכריזה על כיבוי אורות. דבר המזכיר לי את השעות הקטנות בלילה הקודם. עשינו שטויות. זה אחד היתרונות הכי טובים במקום הזה. וואי. פשוט חגגנו. ועם האנשים האלה פשוט לא צריך סיבה. ואם יוספה המשוגעת הזאת או אחת השליחות שלה באות לעצור אותנו ישר אנחנו שולפות איזה כרטיס בלתי מנוצח שכזה בסגנון, "אני מרגישה שאני אתחרפן אם אני לא אשתה עכשיו שני ליטר שוקו". אין להן כל כך מה לעשות עם זה. מי מאיתנו שיש לו הורים שם בחוץ, יכול להוביל לתביעה וזה כבר משש לא נעים. נכון? אז אתמול באחת מהמסיבות מיני רבות שלנו, אכלנו פשוט מלא אוכל. לא הפסקנו לבלוס. אפילו לא לרגע. עוגיות, מיצים, פרות, ירקות, שוקולד. וואו כמה שוקולד היה שם ואפילו.. טוניקות שמלות של כלה נאחזת לי עמוק בבטן, טוסטר משלשים ומיקסר חדש כזה שתופס מסתובב ומושך. כל הקרביים נמשכים ממני הלאה ואני.... אעעע לברוח ולהתפלל רק שאף אחד מהצוות לא שמע את זה.

אני יוצאת מהבניין בריצה ורוח לילה קרירה פוגשת את פניי במהירות חדה וכואבת. מדלגת על כל מדרגה שניה בקפיצות ומגבירה את קצב הריצה. אני רצה ישר לעיר. מבלי להקדיש לזה אפילו רגע מחשבה. 



48 שעות

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48תשע"ו
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
כמה כאב.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד