בנושא
בכרם
חדשות
 
שפירית / 48תשע"ו
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשע"ו

וכשתביטי בפני תראי שכל הזמן
אני כותב לך מכתבים במחשבתי

(רחל שפירא)

"תראי אותו." אני ממרפקת את אוליביה ומצביעה שלוש שורות מתחתינו ושני כיסאות ימינה. היא מביטה בכיוון ונאנחת בלחישה. "עוד פעם הוא, ענבר?"
הוא, כלומר המתולתל שיושב במבוא למחשבת ישראל שלוש שורות מתחתינו ושני כיסאות ימינה. האצבעות שלו רצות על המקלדת וממלאות את קובץ הword בשורות מהירות. זה נראה שהוא כמעט מנגן. 
"תראי איך הוא מסכם! אפילו לרגע לא עובר לפייסבוק. אמרתי לך שהוא בחור רציני."
היא מביטה בי במבט שאינו לגמרי נטול רחמים. "זה הופך אותו לחנון, ענבר, לא לרציני." על המחשב שלה פתוחים שלושה צ'אטים במקביל. על שלי פתוח פסק דין שאני צריכה לקרוא לחוזים, ואני ממרקרת בו תוך כדי חצי הקשבה לשיעור. היכולת להחזיק שני עיסוקים קוגנטיביים במח במקביל היתה עשויה להיות די מרשימה, אם רק באמת הייתי עושה את זה. למעשה, אני יושבת ובוהה בריקוד האצבעות של המתולתל. 
"תקשיבי. חנון זה לא רע. דברי איתו בסוף השיעור או משהו." אוליביה ממרפקת אותי עכשיו. זה המירפוק המשתעשע שלה. אני לא חושבת שזה משעשע.
"על מה אני אדבר איתו?" אני מחזירה לה לחישה נבהלת.
"לא יודעת," היא רק משועשעת יותר. "על מה אתם הדתיים מדברים אחד עם השני? פרנץ רוזנצוויג?" היא מחווה לעבר הלוח וצוחקת מהבדיחה של עצמה. "תגידי לו שהעיניים שלו מזכירות לך את כוכב הגאולה."
"מצחיק." אני מרכינה ראש אל הלפטופ שלי וממרקרת בהפגנתיות פסקה שאין לי מושג במה היא עוסקת.
היא מושכת בכתפיה וחוזרת לפייסבוק. אני מרימה עיניים אל ד"ר אבינועם רוזנק ומנסה להקשיב, אבל העיניים שלי שוב נודדות אל החנון-בפוטנציה. מה אוליביה רוצה ממני? יש לו תלתלים שחורים. מה אני אמורה לעשות נגד תלתלים שחורים?
"תקשיבי, ברצינות." היא לוחשת לי שוב אחרי כמה דקות. "זה השיעור השלישי שאת בוהה בו. זה מתחיל להיות פתטי. פשוט תדברי איתו, אוקיי? תעשי את הקטע הזה של מאיפה-אתה-אתה-מכיר-את." היא מנופפת בגבותיה בידענות, גאה בעצמה על הבקיאות במנהגי השבט הפגאני שאנחנו. "ואז קחי אותו לקפה בפרנק סינטרה. מה העניין?"
אני לא מספרת לה שאתמול חצינו את הפורום במרחק שלושה צעדים זה מזה, והוא אפילו הביט בי, במבט ידידותי למדי. ואמרתי לעצמי דברי איתו עכשיו דברי איתו עכשיו ואמרתי לעצמי יש משהו נכון באיש הזה, משהו שלך. כמו לפגוש חבר ילדות שמעולם לא הכרת. משהו בדרך בה הולך משהו בפנים שלו, בעיניים (ירוקות. גם תלתלים שחורים וגם עיניים ירוקות. תבינו אותי בבקשה). ורציתי לומר לו היי, אתה גם במבוא למחשבת, נכון? ולהגיד משהו חכם על השיעור האחרון ולשאול איך קוראים לו ומה הוא לומד ומאיפה הוא ואם הוא מכיר את וכל השאלות הללו שגורמות לך להרגיש שאת מכירה מישהו, שהוא קיים, שאת קיימת. רציתי להגיד לו אתה מריח לי כמו הדרך הביתה, אולי נשב לקפה אולי נהיה גאולה יחד. הוא הביט בי ויכלתי להישבע שהוא כמעט מחכה וחייכתי אליו חיוך רפה והלכתי.
"אוף!" אני אומרת, מגלה באיחור שבקול רם מידי. רוזנק עוצר לרגע, מרים גבות בתמיהה וממשיך באותו הקצב. כמה ראשים מסתובבים אלינו, גם הראש המתולתל. הוא מביט בפרצוף המופתע-נבוך שלי ומחייך. גם ממרחק שלוש שורות ושני כיסאות אני יכולה לראות שהשיניים שלו בוהקות מלובן ושיש משהו שמח בפנים שלו, לא לועג. הוא מסתובב בחזרה ואוליביה מצחקקת חרישית. "הוא חייך אלייך! את כל כך הולכת לדבר איתו בסוף השיעור."
אני כל כך לא.

כשאנחנו חוצות את הקמפוס בחזרה לעבר בניין משפטים היא עדיין צוחקת עלי. "את מצטיינת דיקן, את עובדת בפרקליטות, מתנדבת בער"ן. את הולכת להיות עורכת דין! את הולכת לנאום נאומי הגנה מול מרים נאור! זה אין לך בעיה. אבל לשאול חנון אחד אם הוא בא לפה הרבה – זה לא."
"סתמי." אני נוהמת עליה בקול הניאנדרטל שלי.
"זה היה קו הגנה חזק. תשמרי אותו למקרים קשים בעתיד."
הפלאפון שלי רוטט ואני מוציאה אותו, אסירת תודה על האפשרות לבריחה מהשיחה. אבל זו דודה זילפה, אז אני מושכת בכתפי, משתיקה את הרטט ומחזירה אותו לכיס.
"לדודה שלך קוראים זילפה?" שואלת אוליביה, מביטה במסך מעבר לכתפי. "מסכנה."
"תאמיני לי," אני אומרת, "זה מגיע לה."
היא צוחקת. 
צריך להגיד שלאוליביה יש צחוק שגורם לכל השרירים בגוף שלך להשתחרר, צחוק נקי וחי וחם. חוץ מזה יש לה שיער בלונדיני קצר וקופצני, עיניים ענקיות, ג'ינסים באינספור צבעים משוגעים ואנרגיה בלתי נדלית. כשאנחנו הולכות יחד בקמפוס, כל מבט שני מסתובב אחריה, וזה עוד לפני שהם ראו אותה רוקדת. לפני אלף שנה, בתחילת שנה א', היא התיישבה לידי בשיעור הראשון של משפט עברי. מאז היא הסיבה המרכזית בעולם לשפיות דעתי, חוץ מהימים בהם היא הסיבה המרכזית לאבדן שפיות דעתי.
"מה היא רוצה?" היא שואלת.
"כנראה להכיר לי את אחד התלמידים של בעלה."
"ואת לא בעניין?"
אני מרימה אליה מבט מיוסר.
"אז למה את לא אומרת לה?"
"לא יודעת. לא יודעת מה לומר לה."
"שאת לא בעניין?" היא מציעה. 
אני נאנחת. "את צריכה לדבר איתה פעם. באמת אי אפשר להגיד לה לא."
היא מושכת בכתפיה. מבט מהיר בשעון אומר לי שאנחנו שוב מאחרות לדיני משפחה. אנחנו חומקות פנימה ומתיישבות ביציע.

*

"איחרת." קולה החד של נורית תופס אותי כשאני חומקת אל הכיסא שלי במשרד. אני מביטה בשעון: חמש וחמש דקות. אני עובדת על העברת נתונים היום, מה זה משנה מתי אני מגיעה?
"אני - -"
"אל תעני לי." היא קוטעת אותי. היא נועצת בי עיניים קשות מאחורי משקפי ה'אני-אשת קריירה-מצליחה' שלה. כהות וחסרות הבעה, כמו זכוכית בלתי-עבירה. אני שונאת אותה. "לא קיבלת את ההודעה שלי על המטלה המיוחדת להיום?"
"אמרת שזה בשבע! ומה המטל- -"
"אז בשבע בדיוק אני רוצה אותך אחרי כל שאר המשימות שלך להיום. זה ברור?"
אלפי מילים מתרוצצות בי, מחפשות יציאה, מבקשות ולו את האישור הקלוש ביותר לענות לה, להישפך כמו מפצע על הזחיחות המהוקצעת, הפוגענית שלה. נאומים רהוטים נכתבים בראשי, מהירים כמו נשימה, על חוסר כשירותה וכלביוּתה הכללית, ומגישים את עצמם אל משרד ראש האגף. אני דורשת העברה, אני דורשת בוסית שפויה, אני רוצה הביתה אני
"אני אסיים עד שבע את כל שאר המשימות שלי, נורית."
היא משחררת צליל שיכול היה להתפרש כאישור ומועכת בעקבים נוקשים את הדרך אל השולחן שלה. אני פותחת את קבצי הword והאקסל שלי ומתחילה בעבודה המשמימה שלי להערב. הפרקליטות עושה דברים חשובים, אני אומרת לעצמי. היא תובעת אנסים ורוצחים היא שומרת עלינו כמדינת חוק היא מגינה על אנשים חסרי ישע. אני מאמינה בזה, כמובן, אבל כשאני רואה את ההשתקפות העמומה שלי במסך המחשב החלק, עם העיניים העייפות והכתפיים הכפופות, אני תוהה מי כאן בעצם חסר הישע.

בשבע אני ניגשת אליה. היא יושבת ליד השולחן שלה ומתקנת את האיפור בעזרת מראה עגולה, קטנטונת. אני מגייסת את קול המלצרית הכנועה שלי. "איך אפשר לעזור לך, נורית?"
היא מסתכלת עלי כאילו היא מנסה להיזכר מי אני. "אה, כן. תקשיבי, צריך לקשט את החדר של ראש האגף, הוא חוזר מהכנס מאוחר יותר הערב. אני בטוחה שהוא ישמח לקבלת פנים חמה."
אני מדברת בלי לחשוב. "את רוצה שאני אעשה מה?"
"להזכירך, ענבר," יש לה דרך ייחודית לבטא את השם שלי כאילו הוא מילה מגונה, "האגף כולו עומד מאחורי ראש האגף כאשר הוא מייצג אותנו בכנסים בארץ ובעולם. לא יזיק שנמצא דרכים להזכיר לו את זה." הקול המתחנחן שלה כשהיא מדברת עליו מדליק את כל נורות העצבים בתוכי, מרתיח. אני באה לעבוד בפרקליטות כדי ללמוד דברים שישרתו אותי בהמשך, ואז מוצאת את עצמי כלי משחק בקראש הפתטי שיש לבוסית השנואה בעולם על ראש האגף שלא היה מביט בה כך גם אם היו מצמידים לו אקדח לרקה. שלא להזכיר נשוי.
"אז," היא אומרת כאילו הסכמנו על זה יחד שנים מראש, "תתחילי עם בלונים, ותראי כבר איך להמשיך?"
אני מביטה בה. אני בטוחה שזה לא חוקי אפילו. לא שהיה אכפת לי לנפח כמה בלונים אם היא היתה אפילו קצת נחמדה. אין סיכוי שבעולם שאני אעשה את זה אין אדם בעולם שאני שונאת יותר ממנה ברגע זה אין 
"אין בעיה."

אני נושפת אל תוך הבלונים את כל המילים האסורות, העצורות שלי. חדר ראש האגף גדול ומרווח ואני ממלאת אותו בנאומים שתוקים. אני דוחפת אל תוך הגומי הצבעוני את הכעס ואת ההשפלה, את התקווה למשהו גדול יותר. אני דוחפת פנימה את המילים היפות לאיש היפה ממבוא למחשבת ואת התעזבי אותי בשקט לדודה זילפה. הגרון שלי מתחיל לכאוב ואני לא שמה לב כמה זמן אני כבר מנפחת ככה כשאני קולטת שקשה לי לזוז בחדר ושהפכתי אותו לבריכת כדורים. לא אכפת לי, אני חושבת. ביקשה בלונים, קיבלה בלונים. אני מחתימה כרטיס והולכת.

*

אני ואוליביה יושבות בדשא רוח ואוכלות סלט. היא מקשקשת על משהו שקשור לנשף משפטים ואני מסתכלת על המתולתל ירוק-העיניים שלי שיושב במרחק של אולי עשרה מטרים ונוגס בטוסט ביתי. "מי משתמש היום בטוסטר משולשים?" אני ממלמלת. 
"מה?" אולביה פונה אלי, מופתעת.
אני מצביעה עם הסנטר. "תראי, טוסט משולשים. מי משתמש בזה היום? לכולם יש טוסטר פסים בבית."
היא לרגע המומה מלהגיב, ואז הפנים שלה לובשות החלטיות נחושה והיא תופסת את הלחיים שלי בשתי ידיים. "תקשיבי לי, ענבר לרר. את שמה לב מה את עושה? את עכשיו מסתכלת על הפסים החרוכים על הלחם שהבחור מחזיק. את הופכת לסטוקרית מוזרה, ואת לא סטוקרית מוזרה. את החברה המוכשרת שלי. אז באמא שלך, קומי ותגידי לו משהו, או שתישבעי לי שאת לא מסתכלת עליו יותר בחיים!"
אני משתחררת לאט ממגעה למרות שהוא נעים. "בסדר, בסדר," אני ממלמלת.
"אז את קמה עכשיו?" היא מביטה בי כאילו היא לא בטוחה שאני מסוגלת לזה. "או שאת שוכחת ממנו?"
"בסך הכל ציינתי שטוסטר פסים הוא נפוץ יותר," אני אומרת בקול העובדות הקר שלי, מיתממת.
אוליביה טומנת את פניה בכפות ידיה. "אני מרימה ידיים, אוקיי? אל תדברי בחיים יותר אם את לא רוצה."

כשאנחנו בדרך לשיעור זילפה שוב מתקשרת. אני מביטה בפלאפון ותוהה אם לענות אז אני לא מספיקה לראות את אולביה דוחפת אותי בכח רב קדימה. בחלקיק השניה לפני שאני נופלת ולפני שאני תוהה למה לעזאזל שהיא תעשה דבר כזה אני מספיקה לדמיין את הכאב הרך של השפשוף בזרעותי ואת הפלאפון שלי שוודאי ישבר.
הוא לא. אז ידיים גדולות, חמימות, אוחזות בזרועותי ומייצבות אותי. אני מרימה מבט. 
עיניים ירוקות מביטות בי חזרה. כמובן.
"היי, את בסדר?" הוא שואל בקול רך. יש לו מבטא צרפתי קל מאד, כמעט בלתי מורגש, שצובע את המילים שלו בגוון יפיפה.
אני בסדר, יותר מבסדר, אני רוצה ש- - 
"כן," אני אומרת בשפל קול.
הוא מוודא שאני יציבה ומשחרר אותי, נעמד מולי במרחק הולם. אוליביה נעלמה. 
חיוך נפרש על פניו, עם הבוהק ההוא. "את גם לוקחת את מבוא למחשבת, נכון? את מוכרת לי מהשיעור."
הוא הסתכל עלי גם הוא הסתכל עלי גם! אני שותקת.
"אז מה כל כך עצבן אותך בשיעור אתמול?" הוא שואל.
האילמות המטריפה הזו, חוסר היכולת, חוסר העונים. המילים האלה שעל סף, תמיד רק על סף ואתה, במרחק נשימה אבל בעצם במרחק החוסר היכולת שלי לפתוח את הפה. "סתם, אני - -" אני נעצרת.
הוא עדיין מחייך. "אני רפאל," הוא אומר.
ענבר. "תודה," יוצא לי, בקול חצוי ומבולבל, ואני בורחת משם בלי להסתכל עליו.

כשאני נכנסת לדיני נזיקין אני מתעלמת מהכיסא הריק ליד אוליביה ומתיישבת במקום אחר. עם כל הכבוד לחברוּת, את לא יכולה לדחוף אותי, מילולית, על בחור. הודעות נזעמות מתנסחות לי בראש אבל אני לא מוציאה את הפלאפון. אני משחזרת שוב ושוב את הסצנה המביכה בדשא ובחצי אוזן מקשיבה לפרופ' הרשקוביץ, יודעת שכדאי לי מאד להיות מוכנה אם הוא יפנה אלי שאלה. הוא מתאר פסק דין שמעניין לי כרגע את קצה המקלדת. "אז מה אתם אומרים," השפם האימתני שלו בולע את שפתיו, רוקד עם המילים. "מדובר כאן במקרה של גולגולת דקה או גולגולת דקיקה?"
שקט רך משתרר. בדרך כלל סטודנטים למשפטים אוהבים להביע את דעתם, אבל הרשקוביץ נכנס בכל מי שעונה לו. "מישהו?" הוא שואל. כולנו משתדלים מאד לא ליצור איתו קשר עין.
הוא מביט ברשימת הנוכחות על השולחן שלו ובוחר שם אקראית. שזה לא יהיה אני לא אני לא אני
"העלמה לרר," הוא מרים עיניים לכיתה לראות למי הוא קרא, "תרצי להאיר את עיננו?"
השאלה כאן צריכה להיות אחרת. גולגולת דקה או דקיקה זו שאלה שבוחנת את הנטיות של הקרבן אבל במקרה הזה צריך, לדעתי, לבחון את הנטיות של התוקף. גם להן יש השפעות על נסיבות מקילות. ניתן לראות דוגמא לזה בפסק הדין שקראנו בשבוע שעבר, בו השופט
"אני לא יודעת, אדוני."
הגבות שלו, עבותות לא פחות מהשפם, מתרוממות אל מצחו בתמיהה. אני משערת שהוא מעולם לא קיבל את התשובה הזו. "העלמה לרר, האם קראת את חומר הקריאה לשיעור?"
"כן, אדוני."
"אם כך, האם תואילי בטובך להסביר לחבריך לכיתה את ההבדל בין גולגולת דקה לגולגולת דקיקה?"
אתה מפספס לגמרי את הנקודה, אתה צריך להסתכל כאן על נסיבות, ולראות ש
"אני מעדיפה שלא, אדוני."
"מה אמרת?"
אנחנו לעזאזל במדינה חופשית ואם מישהו לא רוצה לדבר מותר לו לא לדבר! אתה לא יכול להכריח כאן מישהי או לדחוף אותה על מישהו אני בטוחה שזה לא חוקי ובכלל
"אני מתנצלת."
"העלמה לרר, אנא עזבי את הכיתה שלי כרגע ובמטותא, לקראת השיעור הבא, הטריחי את עצמך בקריאת פסקי הדין והמאמרים שאני בוחר עבורכם."
רחש תמיהה עובר בכיתה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי מרצה שהוציא תלמיד משיעור. אני נושכת שפתיים, דוחפת את הלפטופ לתיק ויוצאת. הצעדים שלי מהדהדים בכיתה הדוממת ואני מנסה למצמץ את הדמעות שלי בחזרה פנימה. אולביה מביטה בי בדאגה וכותבת עם שפתיה "למה שתקת?" אני מנשקת את המזוזה בהפגנתיות ביציאה אבל לא טורקת את הדלת. 

למחרת אני מתעוררת בלי קול.

*

אני אפילו לא שמה לב לזה בהתחלה. היתה לי משמרת לילה בער"ן ערב קודם, כך שאני מתעוררת אחרי שגאיה ושני כבר יצאו מהדירה. אני ממלמלת בלי קול את ברכות השחר תוך כדי התארגנות בזק ורצה ללימודים. אין לי מצב רוח, אז אני לא אומרת תודה לנהג האוטובוס או שרה לעצמי בקול את השירים באזניות כמו בדרך כלל. בשיעורים אני שקטה כתמיד ובעצם הפעם הראשונה שאני מנסה לדבר היא כבר בצהרים, כשאוליביה ניגשת אלי בסוף דיני תאגידים. 
במקום החיבוק הצמוד-צמוד הרגיל שלנו היא נעמדת במרחק צעד ממני. הפנים שלה הן חרטה וחשש.
"לא ענית לי אתמול," היא אומרת בשקט.
אני פותחת את הפה אבל היא עוצרת אותי. "היי, תקשיבי. אני ממש מצטערת. חשבתי שזה יכריח אותך סוף סוף לדבר, שיצא מזה משהו טוב. אבל לא היתה לי זכות. אני מצטערת."
אני לוקחת נשימה אבל היא שוב קוטעת אותי. "וממש הדאגת אותי בנזיקין! הרשקו הזה חתיכת אדיוט. יצאתי אחרייך ולא מצאתי אותך! התקשרתי אלייך! למה לא ענית? הודעה, משהו? ממש דאגתי!"
אולביה היא יפיפיה והכל ובאמת אי אפשר לעמוד בפניה אבל הסיבה האמיתית שאי אפשר לא לסלוח לה היא שהלב שלה כל כך גדול שהוא ממלא את כולה עד לקצות האצבעות. יש ימים שהיא לובשת אותו על הבגדים. אני מחבקת אותה.

זה בסדר מתוקה, אני אומרת, אבל לא שומעת כלום.
אני מנסה שוב, מעט בבהילות, ומלמול נמוך יותר מלחישה שורט את שפתי בדרך החוצה.
אני מתרחקת מעט מאוליביה, משתעלת ומנסה שוב. שום דבר.
היא מביטה בי בדאגה מחודשת. "את לא מצליחה לדבר?"
לא, אני מנסה להגיד ולא מצליחה. אני מנידה בראשי לשלילה.
"בואי," היא מושכת אותי אחריה לעמדת הקפה-אגודה. "נכין לך תה, הוא יעזור."

הוא לא. גם לא עם לימון. גם לא ג'ינג'ר ויין מבושלים יחד או בצל ודבש מומסים יחד או כל תרופת סבתא אחרת שאני מנסה במהלך הימים הבאים. בהיסטריה הולכת וגוברת אני מנסה את התרופה המובנת מאליה: פשוט לשתוק. אני מסתובבת עם לוח מחיק וטוש ומתבטאת בקצרה.

רוב האנשים לא יודעים להשתמש בזה, אבל יש אינספור סוגים של טונים שהקול האנושי יכול ליצור. אני כן. תמיד השתמשתי בהם. יש לי את קול האל-תתעסקו-איתי הקשוח למטרידים ברחוב. יש לי את הקול הרך, המתיילד, בו אני פונה ליצורים מתחת לגיל שש. יש לי את הקול השמח בו אני משתדלת להגיד תודה, את הקול העז בו אני מדברת על אמנות או על אלוהים, את קול הילדה הקטנה בו אני מדברת עם אבא בעיתות חסד ואת קול הבחורה הנחמדה, הבלתי-מזיקה, איתו אני יכולה להשיג הכל, מאישור להגיש באיחור את העבודה בעונשין עד גבר שיכנס במקומי עם הרכב לחניה מסובכת. יש לי את הקול שלי, שהוא כל אלה ביחד ועוד אינספור קולות נוספים.
היה לי, אני מתכוונת.

אחרי יותר משבוע בשתיקה אני חושבת שאאבד את שפיות דעתי. אולביה נצמדת אלי ומנסה למלא את החלל בהרבה מילים משלה. כשדודה זילפה מתקשרת היא עונה לה בזעם שאני לא יכולה לדבר.
"כן, כן, שמעתי על הצורעס שהיא עושה עכשיו." אני שומעת את הקול הרם-מידי, המוכר, בוקע מאזניית הפלאפון שלי. "תני לה את הטלפון, היא לא צריכה לדבר, רק להקשיב."
"אבל אמרתי לך - -" אוליביה מנסה.
"ילדונת, תני לאחיינית שלי את הטלפון," אומרת זילפה בקול שאינו משתמע לשתי פנים, ואוליביה נכנעת, כמו שאני תמיד נכנעת. היא מושיטה לי אותו.
"תקשיבי לי גברת לרר, או שאף פעם לא תקבלי את המתכון לממולאים שלי. את לא יכולה ככה להתעלם מהדודה שלך חודש ימים. לאיציק יש תלמיד מקסים, ואת חייבת לשמוע עליו. הוא פתוח, אל תדאגי, הוא גם לומד באוניברסיטה" היא מבטאת את המילה כמו יריקה "כמוך. מוצלח כזה ומתוק כזה לא ראית, תאמיני לי." היא עוצרת לרגע, נאנחת, ואז מתחילה בטון שקט יותר. "תאמיני לי, בתקופתי הכל היה הרבה יותר פשוט." היא ממשיכה משם לנאום ההיו ימים הרגיל שלה, אני מפסיקה להקשיב. אני כותבת על הלוח שלי "תגידי לה שזה לא רלוונטי אבל תודה" ומעבירה לאוליביה את הפלאפון בחזרה.

אני שותקת. אני שותקת כשאני אוכלת ואני שותקת כשאני הולכת. אני שותקת בשיעורים ובהפסקות. אני מבטלת את המשמרות בער"ן ועובדת במשרד על דברים שלא דורשים שיחה. אני בהתחלה חושבת שארגיש הקלה מהצורך לענות כל הזמן אבל לאט לאט אני מרגישה איך השתיקה הזו עוטפת אותי, מקיפה אותי כמו ענן עכור של כל מה שאני רוצה לומר ולא יכולה. העולם מרגיש כאילו הוא מתרחק ממני צעד, כאילו העובדה שאני לא יכולה להגיע אליו בקולי גורמת לי להיות קיימת פחות. 
אני מגלה שאנשים מתחילים לשתוק לידי. כמו שכשמישהו לוחש זה מדבק, גם הדממה הכפויה שלי מתפשטת. אני כותבת לחברות שלי על הלוח שעכשיו אני מקשיבה טוב מתמיד אז שידברו, אז הן מנסות קצת אבל השיחה גוועת. כשאני רואה את רפאל בקמפוס אני מתרחקת לפני שיבחין בי גם הוא. את הטלפונים הביתה אני עושה בהודעות וזה רחוק מלהיות מספק. אני שותקת שמונה ימים ואני מרגישה כאילו זה נצח, כאילו נולדתי ככה, כאילו זה לא יעבור לעולם. אני שוקלת ללמוד את שפת הסימנים, אבל אוליביה מרביצה לי, פיזית, כשאני כותבת לה את הרעיון, וקובעת לי תור לרופא.

*

על קיר החדר שלי יש ציור של ענבר. יפיפה, צבעוני ומפורט. שני ציירה לי אותו. כשאני עצובה או מהורהרת אני בוהה בו, מבחינה בכל פעם בפרטים שלא ראיתי קודם. גוש השרף החלק, המבריק, שעל שמו נקראתי מצוייר שם כגביש אמורפי בצבע דבש, ובתוכו קפואה שפירית צבעונית, מושלמת. היום כשאני מביטה בו אני לראשונה רואה איך כל הזמן הזה שהיא היתה נראית לי קפואה במעופה, משומרת, חנוטה, כאילו משהו טוב קרה לה, כל הזמן הזה שהסתכלתי עליה וחשבתי כמה היא יפה, לא ראיתי איך היא בעצם כלואה. 
פשוט כלואה.

*

לד"ר ווינר יש עיניים טובות, בלורית מאפירה ומבטא בריטי כבד. הוא בודק אותי במשך די הרבה זמן, מאיר אל תוך גרוני ומסתכל עליו עם כל מיני מראות ומכשירים, ואז מתיישב מולי. הפנים שלו הן הפתעה. אומרים שאתה לא רוצה לראות את הרופא שלך מופתע, אבל זה יושב עליו די טוב: מגדיל את העיניים ומטשטש את הקמטים.
"אז כמה ימים את כבר לא יכולה לדבר?" הוא שואל.
אני כותבת "10" על פתק ומגישה לו.
"תראי," הוא אומר. "צרידות זה לא, או שזה היה עובר כבר." הוא מקמט את גבותיו. "אין לך יבלות על מיתרי הקול, וגם לא, חס וחלילה, גידול." הוא עוצר ומחייך אלי. "אין לך כלום, למעשה. את אמורה להיות יכולה לדבר. תהיי מוכנה לנסות בשבילי?"
אני מחייכת. "מה להגיד?" אני כותבת לו.
"כל דבר שיעלה בדעתך."
כמובן שהמח שלי מתרוקן. היי, אני מנסה. כלום לא יוצא.
אני ענבר. יש לי הרבה מה לומר. זה חרוז גרוע אבל האמת. השפתיים שלי מציירות את המילים אבל שום קול לא ממלא אותן. 
הוא נאנח. "תראי. אל תיפגעי, אבל זה נראה לי אולי כמו מחסום פסיכולוגי. את חושבת שזה יכול להיות?"
אני כן נפגעת, אבל מהנהנת.
"קחי לך שבוע, תנסי לעשות דברים שאת אוהבת ולהיות סביב אנשים שאת מרגישה לידם בנח. אם זה לא יעבור, תחזרי אלי ואני אתן לך הפניה להדסה עין כרם, לבדיקות מקיפות יותר."
אני מהנהנת שוב.

*

אני נעמדת מול המראה בחדר ומנסה, ללא הצלחה, לדבר לעצמי. אף צליל אינו עוזב את שפתי אבל אני לא עוצרת. תראי, אני אומרת לי, זה בידיים שלך עכשיו. זה תמיד היה.
אני מכירה אותך, אני מישירה מבט אל עיני. אני יודעת איפה זה כואב. אבל את חייבת לדבר.
איך אפשר, אני מתווכחת איתי. המילים הללו חלולות, ואי אפשר להיות כל כך הרבה זמן בכמעט. כמעט וכמעט וכמעט. ולענות לאנשים שחותכים אותך במבט ואומרים לך אל תעני לי החרדה הזו הרגע לפני שפונים אל מישהו לפני שמכניסים מחשבות לקופסאות שפעם אנשים הרכיבו. זה הרי לא עשרה ימים זה כבר נצח שהדממה הזו בפנים כמו מסך בלתי עביר אז איך אפשר להתחיל עכשיו פתאום. מה אני אגיד לכולם?
אני מחייכת אלי. לא משנה, פשוט תגידי.
אני מבינה, אני אומרת לי, ואולי אני מדמיינת, אבל נראה לי שרבע קול ממלא את המילים הללו מבפנים.
זו התחלה.

*

אני חוצה את דשא רוח כשאני רואה אותו יושב לבד על אחד הכרים, אוכל טוסט. אני לא מספיקה להסיט את המבט בזמן והוא מחזיר לי מבט שלו.
אולי אני לא יכולה לדבר, אני חושבת לעצמי, אבל על הרגליים שלי אני עדיין בשליטה. אני מחייכת, צועדת אליו ומתיישבת לידו.
"היי," הוא אומר. אני מסמנת "שלום" עם היד.
"שמעתי על הגרון שלך.. את בסדר? זה לא כואב?"
אני מהנהנת ומנידה בראשי לשלילה, בהתאמה.
"תראי," הוא מתחיל. "פעם שעברה ש - -" הוא עוצר ומושך בכתפיו. "בעצם, גם אני לא אתנגד לשתוק קצת."
אנחנו שותקים. הוא נוגס בטוסט, אני מוציאה תפוח. בין נגיסה לנגיסה הוא מחייך אלי ואני אליו. אנחנו כמו סרט אילם. אנחנו כמו קומדיה רומנטית גרועה על מיוט. מאוחר יותר הסיטואציה תצחיק אותי עד דמעות כשאחשוב עליה, אבל ברגע ההוא זה נראה הדבר הטבעי, ההגיוני לעשות.
הוא שובר משולש מהטוסט ומושיט לי, חוטים של גבינה צהובה מומסת נפרשים בנינו.
"אין לי כח ליטול ידיים," אני אומרת לו. 
הוא מביט בי בהפתעה, ואני צוחקת צחוק מתענג. "אין לי כח ליטול ידיים!" אני צועקת, כל המדשאה יכולה לשמוע.
העיניים הירוקות שלו מחייכות אלי.
"תגיד," אני מתחילה מיד, בלי לאפשר לעצמי לחשוב ולהסתבך ולתכנן,  "אתה תרצה אולי - -"
הוא מביט בי ברצינות ומהנהן.



48 שעות

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48תשע"ו
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ח´ שבט ה´תשע"ו  
חמוד, וחינני, וקסום.
קצת הלך לי לאיבוד איפשהו. משהו היה ארוך לי מדי בהקדמה, ואז בקטע עם השתיקה, ואז הסוף. הרגיש כאילו היו כמה חלקים מיותרים. יפים, אך מיותרים.
בכל מקרה, ממש רוצה לדעת מי זה
ח´ שבט ה´תשע"ו  
א. רק בגלל שבמקרה עברתי בניהול הכרם כשהשיר עדיין היה עם השם לפני שהוא פורסם, ראיתי שזה שלך- אבל אחרי הקריאה אני נוטה לחשוב שהייתי מזהה בכל מקרה. בדיוק כמו סיפורים קודמים שפרסמת כאן, הסגנון הנהדר הזה, זה לגמרי שלך.

ב. אם זה אורך סיפור שהצלחת להוציא מ48 שעות, אני ממש מקנא.
לי זאת היתה יותר תחרות של 5 שעות ויצא לי ממש קצר..רק מהזמן שהצלחתי לפנות בתקופה שבטח מוכרת לך היטב היטב. אבל ברצינות, כל הכבוד. אם זה לא היה סיפור מוכן שרק דחפת לתוכו את האילוצים של התחרות- אז להוריד את הכובע. וגם אם כן.

ג. השפירית הכלואה היא אחד הקטעים הכי יפים פה..והיא רק ממחישה כמה הסיפור גאוני..מחכה לקרוא שהגעת למקום הראשון.
ט´ שבט ה´תשע"ו  
תעשי את הקטע הזה של מאיפה-אתה-אתה-מכיר-את." היא מנופפת בגבותיה בידענות, גאה בעצמה על הבקיאות במנהגי השבט הפגאני שאנחנו

הסוף פשוט מעולה עם ה"אין לי כוח ליטול ידיים"!
יש כמה קטעים קצת מיותרים בעיניי, אבל הכל כתוב מאוד מאוד טוב.

יודעת מי את, נדמה לי
ודשא רוח זה אחד המקומות למקרים שכאלה :)
ט´ שבט ה´תשע"ו  
באמת אולי טיפה ארוך. אבל זה טוב. פשוט טוב.
י"ד שבט ה´תשע"ו  
היו לי כמה דקות, אמרתי אני אכנס לכרם, אראה מה היה, על מה כולם מדברים... אז נכנסתי, בחרתי סיפור באקראי. איזה כיף שנפלתי על שלך :)

די ברור מי זאת... וזה מקסים. מסכימה עם אלגביש שקצת נמרח איפשהו. מקסים.
(העילגות; רציתי להסכים עם אלגביש אבל גם להבהיר שבאמת נהניתי ולסיים בטוב, אבל התגובות לא זורמות לי חלק וברור. אז באמת נהניתי.
)
י"ד שבט ה´תשע"ו  
חמוד מאוד.
חוטים של גבינה צהובה מותכת נפרשים בינינו זה נהדר, וכמה התיאורים היחפים של זרמי התודעה והמחשבות של ענבר נהדרים.
המעבר אל האילמות וההירפאות ממנה וההסבר הפסיכופיזי הזה יפים פוטנציאלית אבל הביצוע קצת לא משכנע לטעמי, כאילו - קצת חד מדי. וזה גם מבנה את הסוף באופן שהוא קצת קיטשי (כאילו - תהיי עם אנשים שטוב לך איתם והנה היא מתחילה איתו והופ, הכל מסתדר ואז הכל גם מסתדר ביניהם והם חיו באושר וגו').
וכמובן, מאוד מסקרן לדעת מי את. אבל בניגוד לכל אלה שמעליי, אין לי מושג.
י"ד שבט ה´תשע"ו  
כאילו, היה לי ניחוש, ואפילו מבוסס למדי, אבל הוא היה נראה לי ממש ממש משונה כאן, אז כבשתי נבואתי.
י"ד שבט ה´תשע"ו  
ממש נהניתי מהקריאה!
גם מהחלקים הארוכים מידי.
כתוב מצוין!
ט"ו שבט ה´תשע"ו  
אומרים שסיפור טוב זה דבר שמרגישים. אז הרשי לי לא לנתח... פשוט תודה
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
שוטף ככ נהדר, כרגיל אצלך, כפי שזכור לי ,יש מצב שקצת ארוך. בלי קשר לעלילה, הכתיבה, הרגשתי שמגלים לי סודות במתינות כזאת. גם אני רוצה
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
יקרה,
את מופלאה.
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
התענגתי על כל שורה. משוך כאן חוט של חן ושל חסד ונעם


(ויש כמובן גם ביקורת, כמו תמיד, אבל אם תרצי את תמיד יכולה לבקש)
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
כל כך מתוק וירושלמי וסטודנטיאלי ונוגה.
ב´ אדר א´ ה´תשע"ו  
כ´ ניסן ה´תשע"ו  
קצת כעסתי עליה, שהשיחה האחרונה שהיתה לה לפני השתיקה הזו היתה עם מרצה.
ושמחסום פסיכולוגי פותרים עם תלתלים שחורים יפים ומבטא צרפתי.
(אבל זו רק אני.)
וזה היה מקסים וחינני, והשפירית, והאהבה לאוליביה, שתיהן מציאותיות להחריד,
וכמה השתעשעתי מהרפרנסים למשפטים!
באמת, בקורסים של מרצה קשוח, שמפרק את המשתתפים, השקט שמשתרר כשהוא שואל שאלה - תקתוקי המקלדת שדועכים כמו גשם - השתיקה הפריכה הזאת.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד