בנושא
בכרם
חדשות
 
צפנת / 48תשע"ו
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשע"ו

 

האנשים התעוררו בחלל החדר בו שכבו, משפשפים את עיניהם.
היה נדמה להם כי זו רוח הפרצים מן החלון הפתוח שהעירה אותם מתרדמה ארוכה, אך משהו העיב על זכרונם.
בבית הזר שבו מצאו את עצמם עכשיו, שברי אגרטל ישן היו פזורים בכל עבר, ריח חריף של אלכוהול עמד באוויר, ורק קולות הצעדים הרמים שטיפסו במעלה המדרגות נשמעו כעת בבירור.
האיש המבוגר באפודה הכהה הביט סביבו. הוא היה חמור סבר בדיוק כמו התמונה שהצטיירה עכשיו בסלון הבית.
- ״יש לך בדיוק עשר שניות.״
הוא שמע את הקול מאחוריו,
- ״ארבע, שלוש, שתיים..״
השתררה דממה.

*

לפעמים אני מעודדת את עצמי שאולי בכל זאת ייצא ממני משהו בחיים האלה.
נניח, כשאני רכובה על האופנוע בדרך לעוד ראיון עבודה. או נניח כשאני חוזרת ממשמרת ערב מתישה היישר למיטה הגדולה והריקה שלי בתל-אביב. ("סליחה? ספרתי כבר שלוש שערות במרק שלי"). אגב, סליחה היא השם הפרטי שלי במשך חלק נכבד מהיום. בשאר הזמן קוראים לי צפנת, לא יותר טוב אם אתם שואלים אותי, סליחה.
כשמתעניינים, אני יודעת לענות משהו על זה שצפנת פענח היה הכינוי של יוסף כי הוא היה מאוד חכם וידע לפענח נסתרות. מה אתם יודעים? אני כבר פענחתי כמה וכמה תעלומות בעצמי: למשל, מהו השם הכי מונפץ כיום בארץ.
בואו נפתח את זה- צפנת זה לא שם, זו בקושי מילה.
אפילו זילפה לייבוביץ' שהיא אולי השדכנית הכי מצליחה במזרח התיכון וסביבותיו, כבר התייאשה ממני. ולא שיש מה להתייאש כל-כך מהר מרווקה בת 30 שקוראים לה צפנת.
-"אז איך את רוצה שנגיד לבחור שקוראים לך בתור התחלה? אני לדוגמא, כשיצאתי עם מנחם, לא גיליתי לו את השם האמיתי שלי עד הדייט הרביעי, את יודעת- שלא יברח."
-"זילפה, אני לא חוש..."
-"צליל, נסגור על צליל. את כבר תדעי איך להמשיך."

לא ידעתי.
מוטי היה בחור משכמו ומעלה, גבוה כזה ושרירי. למעשה, מבנה הגוף שלו לא יכל להזכיר לי יותר משולש אחד גדול, כאילו הרגע הוציאו אותו מטוסטר משולשים.
-"היי, נעים מאוד. אתה יכול לקרוא לי צליל."
-"קוראים לך צליל."
חייכתי, בשולחן משמאלנו ישב זוג ששינה את ההזמנה שלו כל תשע שניות בממוצע. אמרתי למוטי להסתכל איך המלצרית רושמת בריכוז רב את המנות, אך בתוך-תוכה כבר מתכננת להתעטש על הרוטב של רביולי הגבינות שלהם, יהיה אשר יהיה.

-"אז מה דפוק אצלך?" מוטי פתח, ואני חשבתי לעצמי כמה קיצ'ית יכולה להיות שאלת פתיחה, וכמה מדוייקת.
-"האמת היא שאני די מושלמת בסך הכל, רק ש...יש איזה עניין קטן עם השם."
-"ברור..למי לא? אבל תדעי לך שזה טבעי בגיל הזה. אחרי כל-כך הרבה שנים של רווקות, הכי פשוט שתגיע זריקה מסוימת על ההרגלים הדתיים."
- "לא הבנת אותי, התכוונתי שיש עניין קטן עם השם שלי."
-"אה. את לא אוהבת צליל, רוצה לשנות?"
-"זה פשוט לא השם שלי."

מאוד חיבבתי את מוטי. היה בו משהו מרתק, כלומר, הוא היה די חתיך ומצחיק וגם עבד בעבודה מאוד מסודרת, אבל הוא גם היה מרתק. והוא גם לא עשה מזה עניין אפילו קצת. אולי קצת בדייט החמישי.

-"אז בואי נגיד שאת תישארי צליל ואני אשאר מוטי".
-"לך באמת קוראים מוטי."
-"נו..את אף פעם לא יכולה לדעת". צחקתי.
-"אבל מה אם אני אגיד לך שגם לי יש סוד?" שאל מוטי. "כמה רחוק תלכי כדי לגלות אותו?"
-"זה מאוד תלוי באיזו מידה הסוד הזה ישפיע עליי." עניתי, וקימטתי את מצחי.
-"בואי נעשה עסק: אעשה כל מה שתבקשי לפני שתגלי לי את שמך, ואת מצדך תסכימי לדבר אחד שאבקש ממך בכדי שאגלה לך את הסוד."
אני יכולה לומר שזיהיתי זיק של שובבות בעיניו, והשבתי לו במבט מזדהה של זוג עיניים בורקות.
-"מממ..נשמע מעניין. בוא נראה, אני מנסה לחשוב על הדבר הכי הזוי שעולה לי בראש-
לביים חטיפה ניסית פעם?"
אבל לא באמת חשבתי שהוא יסכים.

מוטי בטוח לא התכוון ללכת עד כדי-כך רחוק, אבל כנראה שהייתי חשובה לו מדי מכדי שיאבד אותי. בטח לא בגלל איזו החלטה פעוטה שלי שלא לגלות לו את שמי.
-"בשלב הראשון תחשוב על דרך מספיק משכנעת כדי לגרום לקבוצה של אנשים להתכנס יחד במקום שהם לא מכירים. אתה יכול לשכנע את המשפחה שלי לחגוג לי יום הולדת, נניח, בבית שלך."
-"אני מניח שגם על התפאורה אני אחראי."
-"תתחיל עם בלונים. משם כבר תמצא איך להמשיך..אה, ועוד דבר קטן- הם קוראים לי צוּלר, אם שאלת."

הוא עשה הכל נכון. הוא הציג את עצמו למשפחה שלי בתור האחמ"ש במסעדה בה אני עובדת ועדכן אותם על הכתובת המדוייקת אליה עליהם להגיע בכדי לחגוג לי את מסיבת ההפתעה. רק לאבא שלי הרשיתי לו לספר על ה"קטע" הקטן שלנו. בכל זאת, אסור שכולם יקבלו התקף לב בבת אחת.
כולם התכנסו ובאו ביום רביעי בשעה שמונה בדיוק. על דלת הכניסה היו תלויות כל הברכות שכתב בטושים הכי צבעוניים ובכתב הכי יפה שיכל להנפיק.
המסיבה התחילה.

*

אבא שלי הביט סביבו. הוא היה חמור סבר בדיוק כמו התמונה שהצטיירה עכשיו בסלון הבית.
- ״יש לך בדיוק עשר שניות.״ אמר לו מוטי.
- ״ארבע, שלוש, שתיים..״
כעת עמדתי מחוץ לחלון, סימנתי לו להפסיק עם המתיחה ונכנסתי פנימה,
לוחשת הבטחה באוזנו של אהוב ליבי.

בני המשפחה ההמומים שמעו מאבא שלי את הסיפור במלואו לפני שראו את מוטי מוליך אותי בבטחה אל הגינה המוארת והמקושטת, שם הרכיבו אותיות ענק את המשפט:
"צפנת, התינשאי לי?"

הבטתי בפניו החמימות והטובות של הגבר החסון שלי והגנבתי חיוך.
-"אני יודעת" אמרתי, "אני יודעת".



48 שעות

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48תשע"ו
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
טוב, את זה שחשפת את עצמך עם הפתיחה הזאת, אתה יודע...:)
סיפור קצת משוגע, אהבתי את הדיאלוגים של צפנת ומוטי (בעיות עם השם - מעולה:)) אבל תכלס - לא ממש הצלחתי להבין מה קרה שם בסוף...
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
חחח כבר חשבתי שאף אחד לעולם לא יקרא את הסיפור הזה..והשקעתי דווקא!
טוב אז כמו שאמרתי כבר לכמה אנשים..יותר משה תחרות הזאת היתה תחרות של 48 שעות..בשבילי היא היתה יותר תחרות 5 שעות! לגמרי לא היה לי יותר פנאי וזה קצת הלחיץ את הסוף להיות סוג של..טוב זה מה שיש לנו בתקציב.
אז את צודקת..חוץ מזה ממש שמח שנהנית מהשאר.

שוב תודה!!
כ"א שבט ה´תשע"ו  
"אגב, סליחה היא השם הפרטי שלי במשך חלק נכבד מהיום."
כ"א שבט ה´תשע"ו  
^ נטייה לצטט דברים שאני מסמפטת במיוחד :)
כ"א שבט ה´תשע"ו  
ט"ז ניסן ה´תשע"ו  
רק לא הבנתי איך ההתחלה באותיות אחרות קשורה..
ט"ז ניסן ה´תשע"ו  
וואו תודה רבה איזה כיף שאהבת.
ולשאלתך..הפסקה שפותחת את הסיפור היא בעצם אותה אחת שמסיימת אותו..רק שהיא מוצגת באור שונה.
החלק האחרון בסיפור באמת מציג את האיש המבוגר באפודה הכהה שמביט סביבו, רק שהפעם בעצם מבינים שזה אבא של צפנת.
שימחת!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד