בנושא
בכרם
חדשות
 
מיוחד. בפועל. / 48תשע"ו
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשע"ו

אני בחור מיוחד. לא בשם עצם, אומרת אמא שלי שהיא מורה, בפועל. אני מיוחד שאני קם בבוקר ומיוחד שאני הולך לישון ואני הכי מיוחד שאמא שלי מחבקת אותי או שאבא שלי מלטף לי את הראש ושואל אותי שאלות. אבל לא תמיד אני מרגיש מיוחד. לפעמים צוחקים עלי ברחוב או שאני נופל בבית ספר או שאני קורא לחתולה מתחת לבית והיא לא מוכנה לבוא אלי. גם זה חלק מלהיות מיוחד אמרה לי אמא שאמרתי לה את זה אבל אני לא מבין את זה, אין בזה שום דבר מיוחד. זה ממש לא דומה לחיבוק של אמא.

בגלל שאמא יודעת שאני מיוחד ואוהב דברים מיוחדים היא מנסה להיות גם מיוחדת. אני אוהב את זה מאוד. תמיד שאני יורד מההסעה והנהג הנחמד עוזר לי לעלות במדרגות אני יודע שאמא ניסתה היום להיות מיוחדת ועשתה אוכל מיוחד או שהיא סדרה את המשחקים כי היא יודעת שאני תמיד משחק במשחק שנמצא בדיוק באמצע כי הוא מול העיניים שלי בדיוק ובגלל שקצת משעמם לשחק כל פעם את אותו המשחק היא מסדרת את זה וככה המשחק באמצע תמיד משתנה וזה כיף

והיום חיכיתי להסעה אחרי בית הספר וחשבתי שאני אגיע הביתה ואני אוכל לשמוע את הדבר המצחיק הזה שאחותי השמיע לי שיש בו איש עם קול כמו של רדיו שאומר המון מוצרי חשמל ממש מצחיקים כמו "טוסטר משולשים" או "פלטת מוצ"ש" ולמרות ששתיהם קיימים ואני יודע את זה כי אני אוכל טוסטים ומחזיר את הפלטה למקום בכל מוצאי שבת זה עדיין מצחיק אותי מאוד. ואז ההסעה הגיעה והיה נהג אחר שבכלל לא עזר לי לעלות וככה היה לי לא כיף כל הנסיעה וכבר רציתי להגיע הביתה ולספר על זה לאמא. וכשהתקרבנו הביתה התרגשתי כי אמא בטח ניסתה להיות מיוחדת ואני ממש רוצה שזה יהיה משהו מיוחד יותר מיוחד ממיוחד רגיל. וגם כאן הנהג לא עזר לי אבל עליתי בכל הכוח כי ממש רציתי לראות מה מיוחד היום והגעתי למעלה שאני נושם בקול ובטח גם ממש אדום והייתי צריך לעמוד ולנשום חמש דקות ואז לא הצלחתי להכניס את המפתח. אבל לא היה אכפת לי כי הגעתי. ובסוף הצלחתי להכניס את המפתח לסובב ולהיכנס. ולא היה שום דבר מיוחד. כולם היו עסוקים נורא כי איזו אשה מגיע הערב ואמא דחפה אותי מהר לאכול סנדוויץ' ואמרה לי ללכת לשחק יפה עכשיו בחדר ושאני אצטרך ללכת לישון מוקדם. אוף! אני לא אוהב לישון מוקדם. וגם אותו משחק שהיה אתמול היה גם היום. וכל היום הזה היה ממש מעצבן אז ישבתי על הרצפה וכעסתי וחיכיתי שאבא או אמא ישימו לב ויבואו לדבר איתי על זה אבל הם לא באו ואני סתם ישבתי וכעסתי עד שנמאס לי.

ובערב אמא קילחה אותי מהר והכניסה אותי למיטה ובכלל לא הייתי עייף. אז שכבתי וחשבתי שיהיה ממש מצחיק לשמוע את האיש עם הקול מהרדיו אומר מכשירי חשמל וחבל שזה לא בחדר. ואז שמעתי דיבורים מבחוץ והקשבתי ממש חזק ואני חושב שהאישה הזו הגיע. היא באמת הגיע ובגלל שהקשבתי ממש חזק עד שהאוזניים שלי כמעט התפוצצו שמעתי שיש לה שם מצחיק שלא הצלחתי לומר. ושאבא מדבר אליה מאוד יפה וגם אמא ואז אחותי צחקה ממשהו ואני מאוד הסתקרנתי ובכלל אני בחור סקרן. מלמדים אותנו בבית הספר איך לעשות את זה. זה קל, צריך רק לשים לב אם משהו מסקרן אותך ואז ללכת ולהסתקרן שזה אומר להקשיב או להסתכל או לשאול שאלות על זה. ובגלל שהייתי מסוקרן הלכתי לדלת וניסיתי להקשיב הכי חזק שאני יכול. ושמעתי שהאישה מדברת על איזה בחור ועל זה שהוא ואחותי ילכו ביחד לפרק. יא! היא בטח אחותי צריכה חבר והאישה הזו תתן לה אחד! והם ישחקו ביחד בדיוק כמו שאני ומנדי משחקים בבית הספר. ואולי אם הם יהיו חברים טובין היא תסכים להשאיל לי אותו קצת והוא ישחק איתי כדורגל? ומרוב שהתרגשתי לא התאפקתי ופרצתי לסלון וצעקתי יש! יש! יש! אני רוצה מישהו שישחק איתי כדורגל! איזה כיף לי! וכולם הסתכלו עלי בפרצוף מוזר ואני עמדתי שם מזיע ועדיין שמחתי נורא. ואז האישה ההיא שהיית קצת שמנה ועם הרבה צבע מכל העיניים שאלה מי אני ומה אני עושה פה וכשהסתכלתי עליה ראיתי שהיא לא מחייכת בכלל ונראית כאילו היא בלעה לימון.פעם אחותי בלעה לימון וזה נראה בדיוק ככה. זה היה מאוד מצחיק. אז שאלתי אותה ואמא צעקה את השם שלי ואבא הרביץ לי וצעק שאני לא אדבר ככה לזילפה לייבוביץ'.

זה היה ממש כואב.

והיה לי חושך בעיניים בשנייה הראשונה ואז אמא צעקה את השם של אבא שלי ועדיין היה לי נורא כואב. ומצאתי את עצמי במיטה ובכיתי הרבה ואמא אמרה שהתנהגתי לא יפה ושהיא מבקשת שאני אלך לישון ושנדבר על זה בבוקר. ועדיין נורא כאב לי. בלחי ליד הפה. ומרוב שכאב לי ניסיתי לחשוב מתי כאב לי ככה ואז בטח נרדמתי כי אני לא זוכר שום דבר אחרי זה.

הכל היה שקט אחר כך כמה ימים. אבא היה שקט אמא היית שקטה וגם בית ספר היה שקט. ואז היה יום ששוב חזרתי והייתי במצב רוח רע והכל בבית שוב היה רועש ומאוד מרוגש ואחותי היית עם חברה שלה וכל הזמן נכנסה ויצאה מהחדר ומדדה בגדים ושאלה את אמא שלי שאלות. וחברה שלה הצביעה על העגילים שביד שלה ואמרה "תתחילי עם הבלונים אחר כך נראה איך להמשיך" ואלו בכלל לא היו בלונים סתם עגילים גדולים ועגולים ובכלל לא הבנתי מה קורה ואף אחד לא הקשיב לי.

וסתם שתדעו שבנות זה עם מאוד מוזר והיום בבית הספר ילדה אחת שלומדת איתי ואפילו היא לובשת מידי פעם מכנסיים אבל מותר לה כי היא מיוחדת בכתה לידי היום ואמרה לי שהיא ראתה את החבר של אחות שלה מרביץ לה והיא לא מבינה למה ואני ניסיתי להתחמק כי הרגשתי ממש רע והיא בכל זאת המשיכה לדבר אבל לא יכולתי כי אסור לזוז בשעת יצירה. אז שמעתי את זה למרות שלא רציתי. ולא הבנתי שום דבר. ואז הבנתי. אחותי הולכת לפגוש את החבר הזה שלה היום וזה אומר שהוא בטח ירביץ לה כמו שהילדה הזו סיפרה לי. זה לא טוב. כי אני אוהב את אחותי ולא רוצה שהיא תקבל מכות. זה כואב אני יודע, עדיין כואב לי לפעמים בלחי.

וניסיתי לומר לאמא אבל זה לא עבד ולא ידעתי מה לעשות והתמלאתי מלא זעה כי ככה קורה שאני לא יודע מה לעשות ומנסה לחשוב בכל הכוח. ואז חשבתי שאני יכול ללכת אחרי אחותי ולראות אם הבחור ההוא מנסה לעשות לה משהו ואז להגן עליה. כי זה מה שהטובים עושים בספרים, ואני מהטובים. מיוחדים הם תמיד טובים. ככה אמא אמרה לי פעם.

אז חיכיתי שאחותי תצא ואחרי שאבא ואמא נכנסו לדבר במטבח והיו בטוחים שאני ישן בכלל פתחתי את הדלת בשקט בשקט וסגרתי אותה בשקט בשקט והתפלאתי שזה היה כל כך קל אבל לא היה לי זמן להסתקרן לגבי זה והייתי צריך לרוץ אחרי אחותי. ופחדתי שהיא תיקח אוטובוס אבל היא לא והיא הלכה מלא מלא זמן. ואני הלכתי אחרי והיו מלא בתים שעברנו לידם והרבה אנשים וכבר ממש לא היה לי כוח כשהגענו בסוף לפרק. ועצרתי לנוח קצת ואני בטוח הייתי אדום ממש. אחותי המשיכה ללכת בדרך ואיזה בחור שלבוש כמו אבא קם ואמר לה משהו והם הלכו ביחד. וידעתי שזה חבר הזה. ובטח עוד מעט הוא ירביץ לה ושוב התמלאתי זעה אבל לא היה לי זמן כי הם כבר הלכו. והכלתי אחריהם עוד קצת וזה היה מצחיק שהם בכלל לא שמו לב אלי אבל זה היה טוב בשבילי. ואז הבחור הרים את היד תוך כדי דיבור וידעתי שעכשיו הוא הולך להרביץ לה. אז רצתי לכיוונם בכל הכוח שהיה לי וצעקתי שאני לא מוכן שירביץ לה זה אסור. ושניהם הסתכלו עלי בפרצוף נורא מוזר ואני פרצתי בבכי מרוב שהייתי עייף ואמרתי לאחותי שאני לא מוכן שירביצו לה וזה רע מאוד שמרביצים. ואחותי חיבקה אותי ופתאום בכתה גם היא ושאלה מה חשבתי לעצמי. ולבחור היה פרצוף נורא מוזר והוא ליטף את הידיים של עצמו ונראה כאילו מאוד לא נוח לו. ואחותי הסתכלה עליו ואמרה שאני אחיה ושאני, אני לא יודע מה היא אמרה אבל זה לא היה מיוחד, ושהיא חייבת להחזיר אותי הביתה. והבחור הסתובב והלך וגירד בראש לו. ואנחנו הלכנו הביתה.

ואיזה בלגן היה בבית. הייתי נורא עייף ונרדמתי באוטובוס ואני חושב שגם כשטיפסתי במדרגות אבל כשאבא עמד מולי הייתי ער לגמרי ופחדתי שהוא ירביץ לי שוב אבל הוא רק הסתובב ונתן מכה לקיר. ואמא גם היא בכתה ושאלה שוב ושוב את אחותי מה קרה בדיוק. ולפני שהבנתי מה קורה הכניסו אותי לחדר ואמרו לי בקול כועס מאוד, אבל לא בצעקה, שאני לעולם לא יעשה דבר כזה שוב ושסיבכתי את אחותי וכל מיני דברים שלא הבנתי כי הייתי עייף. אבל שנכנסתי למיטה חשבתי דבר אחד, אני כן יעשה את זה שוב, כי אני לא אתן שירביצו לאחותי. וכי אני מיוחד לא בשם. בפועל. אני חושב שאני מבין את זה סוף סוף.



הגנה כאב תחרות48

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48תשע"ו
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ שבט ה´תשע"ו  
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
אויש. זה עצוב. וכואב.
מאתגר לכתוב סיפור שלם מנקודת מבטו של ילד "מיוחד".
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד