בנושא
בכרם
חדשות
 
בלונים / 48תשע"ו
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשע"ו

 

תתחילי עם בלונים, הוא אומר לה, אחר כך כבר נראה איך להמשיך. היא מחייכת ומתכופפת לקשור את שרוכי המגפיים שלה. מפרקי הידיים שלה עדינות וכמעט-שבירות. המגפיים חומות ומשופשפות. מה זאת אומרת, היא שואלת. הוא מתכופף מעט, לא יודע למי לפנות. אני אחשוב על זה, אחזיר לך תשובה. שערה החלק והבהיר מהנהן לו. הוא מתרחק מעט, במבוכה. בלונים, הוא חוזר שוב, כמו מוודא. אחר כך כבר נראה.

הלקוח הבא הוא אמריקאי מבוגר. ברק זעה במצחו, הוא מתנשף. היא משחקת עם שני בטריות שעל השולחן, מבטה שקוע בשריטה דקה של הצבע. הוא נע מעט במקום, כמו ממתן הדף כלשהו שדחף אותו פנימה, מנסה להירגע ולנשום לאט יותר. סוקר את המדפים מסביבו. הוא לא מזהה את מה שהוא מחפש וכשנשימתו מתייצבת הוא מתקדם אליה. היא מרימה לפתע את ראשה. מה אתה מחפש? היא שואלת. הוא מופתע אבל משיב: מחמם. הוא אומר את המילה לאט, מבטא אמריקאי עולה ממנה. איזה מחמם, היא שואלת ויוצאת לעברו. לקור, הוא אומר, ממעט בדיבור. היא מהנהנת ובהשהיה של רגע פונה אל סולם הנשען על המדפים הגבוהים. משהו גדול, היא ספק שואלת - ספק קובעת. לא, לא, הוא אומר במהירות. קטן. דירה חדר וחצי, הוא אומר. היא מסתובבת אליו ומכווצת את מבטה. הוא מביט בשעונו. הנה, היא מושיטה לו קופסא. הוא מוציא ארנק מהכיס. רגע, היא אומרת, תסתכל. זה עם שלשה סלילים, מאתיים וואט.

כשהאמריקאי הזקן יוצא היא לא חוזרת לשולחן. היא ניגשת למפתח התלוי בחוט ורוד על הקיר, יוצאת ונועלת אחריה את החנות בשלושה תנועות מהירות. תנועת מכוניות קלה, נשים רצות בטיילת, רצועת דשא קצרה ומאחורי כל זה - הים. היא מתאפקת רגע. בלונים, עולה בה פתאום המחשבה והיא מחייכת. לא ידעה אם אהבה אותו או לא. ממילא זִילפַּה אמרה לה שהיא מפסיקה לנסות. כל יום אני חושבת עלייך מיידלע, היא תפסה אותה בכניסה לבניין. היא השתחררה מתפיסתה וצחקה. מי הפעם? שאלה, כמעט בהתגרות. קוראים לו זֶבִיק, ענתה השדכנית הזקנה לאט, מצחה נחרש קמטים וחביבותה נתחלפה ברצינות. זביק? היא הופתעה. זביק ארנסון, מרחוב מוֹל, ליד המסעדות, ענתה. זילפה לייבוביץ' התגוררה בקומה מעליה, וסירבה בקביעות להצעותיה לבוא אליה לכוס תה. אני בסדר, בסדר, הרימה הזקנה את קולה במפתיע, והיא הנהנה. בסוף דפקה אצלה ערב אחד, שאלה אם יש לה סוכר. היא הביאה לה, ורגע לפני שסגרה הזמינה אותה שוב, בחשש.

כמה רגעים היא עוד עומדת על סף הכביש, מתענגת על הרוח של סוף היום. אחר-כך פונה במהירות הבייתה. אסור לה לסגור ככה את החנות, היא יודעת, ריצ'רד יכול לפטר אותה על זה. היא הולכת במהירות ומנסה לשלוח את רגליה כמה שיותר רחוק. כשהיא מגיעה לרחוב היא עוצמת את עיניה ומנחשת את הדרך בעל-פה. עוקפת את הפח ומחליקה את אצבעותיה על השיח הגזום של בניין 4. את הסיבוב היא עושה מעט מוקדם מידי, וברכה נחבטת בגדר האבן. בלונים, היא עוצמת את עיניה, מדמיינת. חריקת המעלית המוכרת, מפתח נשלף, שני סיבובים חלקים וריח הדירה עוטף אותה בפתאומיות.

מול הדף הלבן היא עוצרת פתאום. מרימה את ראשה בבלבול, מנסה להיזכר. היא טובלת את המכחול שני טבילות מהירות ומרחפת מעל הצבעים. היא מתנשמת עמוקות, מוצצת את הטעם החמצמץ של המכחול. אוי, מה את עושה, צחק זביק כשראה אותה פעם אחת עושה את זה, זה לא רעיל? היא מחככת את המכחול בריבוע התכלת, מרטיבה אותו שוב ומחככת אותו בצבע. שלושה בלונים תכולים, מרחפים ברעננות במרכז הדף, והנה, היא נזכרת.

לאחר שהשתכנעה פעם אחת, השדכנית הזקנה החלה להופיע עוד והן היו יושבות במרפסת מול הים. זילפה שמחה באפשרות לספר למישהו את כל הסיפורים שלה, והיא מצדה נהנתה להקשיב לה. פעם אחת, באמצע סיפור, היא התעוררה לפתע ושאלה אותה בת כמה היא. זילפה נעצרה, הביטה אליה וצמצמה את עיניה. ואת? בת כמה את? שאלה פתאום בסקרנות ילדותית. אני? צחקה, בת שלושים ואחת. זילפה הרימה את גבותיה בפליאה. אני בת שבעים ושלוש, לחשה כממתיקה סוד. זילפה לא הסירה את עיניה ממנה, והיא הנהנה.

ביום שלישי, יומיים אחרי שקפץ אליה לחנות, היא מתקשרת לפַאִינָה. אני צריכה שתחליפי אותי, היא אומרת. פאינה שומעת בקולה התנשמות לא-מוכרת. מה? פאינה שואלת, מתי. היא אוחזת בטלפון ופותחת מעט את רווחי-התריסים, דוחפת אותם בעדינות על צירם. למטה, בכביש הלוהט מהשמש, חבורה של ילדים משחקת כדורגל. מתי, שואלת פאינה. עכשיו, היא מתנשמת מצידה השני של הפלאפון. פאינה סוגרת את התריסים, אני באה, היא נאנחת. עוד חצי שעה אני בחנות.

זביק מחכה לה מחוץ למסעדה. היא מתקדמת אליו במהירות ומחייכת. רק כשהיא מתקרבת אליו, היא מהססת פתאום. ציירתי, היא אומרת ושמץ התנצלות מצטרד בגרונה. צווארה דק וחיוור. היא לובשת את חולצת העובד שלה, חולצת פולו חומה עם צווארון מכופתר. בלונים, היא אומרת כשהוא שותק. הוא מחייך: בלונים?

זילפה אמרה שארנסון הגיעו לנתניה בשנות השישים. ההורים כמובן, היא חייכה והביטה רחוק. הכרתי אותם עוד לפני-כן, והם שאלו אותי על דירה. בן כמה הוא? היא התעניינה, קוטעת את זילפה. השדכנית הזקנה קמטה את מצחה. אני חושבת בגילך, אמרה זילפה. היא הנהנה והביטה אל הרחוב. זילפה נאנחה. מיידלע, אמרה, אני לא יכולה לראות אותך ככה. מה? מה קרה? היא צחקה. זילפה הביטה בה בשתיקה, כמו רואה בה מישהו אחר.

היא מהנהנת ולו נראה שהיא בוהה במשהו מאחוריו. זה היה סתם מחשבה-, הוא מגמגם, מופתע. לא יודע אם זה רעיון כל-כך - הוא תר אחרי המילה המתאימה - אומנותי. היא עדיין מרחפת, הוא מרגיש, ומילותיו מיותרות. הוא משתתק וזע באי-נוחות. הם עומדים באמצע הרחוב, והוא צריך לחזור עוד מעט פנימה. יש לו עשר דקות, ונראה שהם בסיומם. מבטם מתלכד לרגע, והיא ננערת פתאום. רוצה לבוא לראות? היא שואלת. הוא מהנהן וכבר מתחיל לרוץ אחריה.

פאינה מתיישבת על כיסא העץ בקופה. היא מבחינה על רגליו כתמים קטנים של צבע אפור וסיד. את הצבע האפור היא מזהה גם בקירות החנות. לשמע צליל הדלת היא מתרוממת בבהלה, ורואה איש מבוגר, מקריח מעט, עומד בפתח ומביט בה במבוכה. היא נאנחת בהקלה, משום מה חששה שזה ריצ'ארד. אם כי הוא דווקא דומה לו, היא מבחינה רגע לאחר מכן.

הם רצים ברחוב וחולפים על פני האנשים בטיילת. לקראת ערב הרחוב מתמלא יותר, והמכוניות מתמעטות. ילדים הולכים בגופיות לשחק כדורגל, איש יוצא לטיול עם כלב, חבורה של מבוגרים צרפתים מתווכחים תוך-כדי הליכה. והם רצים. ידה מלפניו מושכת אותו קדימה, מפלסת נתיב בין האנשים. רוח-בריזה קרירה עוטפת אותם, והאוויר ערפילי ולח מעט.  הוא מרגיש את אצבעותיה העדינות אוחזות בו חזק.

טוסטר משולשים? פאינה מגרדת בשערה. היא מתלבטת אם זה ליד התנורים או בכלי המטבח, ומגניבה מבט אל האיש. הוא בן חמישים, היא מנחשת, לפי המבטא נשמע שהוא אמריקאי. היא עומדת עוד רגע במקום ואז מחליטה לבדוק ליד התנורים. עוד כמה זמן השעה חמש? היא תוהה. אין לה כוח לעבודה היום, זו הרי לא המשמרת שלה. במדפים מעל התנורים יש רק כירות ומכשירי גז. בסוף השורה היא רואה גם טוסטר-אובן. מאחורי התנורים יש עוד מדפים, חסומים, והיא מתלבטת איך להגיע אליהם.

מיד כשהוא מביט הוא אוהב את זה. שלושה בלונים בהירים מרחפים בשמי לילה כחולים-כהים. הייתה דמות כהה למטה, אולי ילדה, הוא מחליט לאחר התלבטות קלה. הילדה קופצת ושולחת את ידיה למעלה, אל הבלונים שבורחים אל השמיים. בשמיים זרועים אינסוף כוכבים זעירים וירח דק מתחבא בפינת הדף. כן, זה ממש מעולה, הוא אומר ומתחרט על הניסוח. כלומר, הוא מוחה את הזיעה ממצחו, זה יפהפה. הוא מביט בה, גבותיה הבהירות מתקשתות בפליאה. אתה חושב? היא שואלת. כן, מאוד, הוא מהנהן, מה השאלה.

כשפאינה מוצאת את הטוסטר משולשים, היא נאנחת בהקלה. כבר חשבה לומר לו שאין להם, ושיחפש אצל ישפאר במרכז העיר. מזל, היא חושבת, ממילא לא מגיעים מספיק אנשים לחנות. האמריקאי יושב על הארגז הסגור של המשלוחים כשהיא באה, והוא מתרומם מיד. אני פשוט, הוא מגמגם בהתנצלות, דיבורו איטי ועמוק, התעייפתי. הוא נאבק במבטא והיא מהנהנת בחיוך: לא, זה בסדר גמור, זה בסדר גמור. תרגיש בנוח, היא מוסיפה. היא מושיטה לו את הטוסטר והוא בוחן בעיון את אריזת המוצר. אפשר גם לפתוח אם רוצים, פאינה אומרת. והוא מניד בראשו לשלילה. לא, זה בסדר גמור, הוא אומר, מאמץ את מילותיה.

זילפה, היא שאלה אותה לפני שבועיים, מתי הגעת לנתניה? השדכנית הזקנה הביטה אליה בחשש. היא הביטה מעבר לחלון דירתה. בחמישים ושבע, אמרה בסוף. חמישים ושבע? היא הופתעה. חשבתי שהיית פה לפני קום המדינה, אמרה. זילפה לכסנה אליה מבט ולא ענתה. אחר-כך סיפרה לה שפגשה את זביק. השדכנית הזקנה השתתקה בהפתעה וחיוך ילדותי הציף את פניה. נו? שאלה בסקרנות. היא צחקה. הוא דווקא חמוד, מוצא חן בעיני. השדכנית פלטה קריאת שמחה. אמרתי לך, מיידלע, אמרה בסיפוק. אני מכירה את ארנסון. את ההורים כמובן, היא אמרה ודוק כיסה את פניה. היא שתקה, הרגישה שהיא צריכה לתת לשדכנית הזקנה לספר. את מבינה, היא אמרה, אבא שלו ואני ברחנו ביחד מהכפר בהונגריה.

הוא מוציא את הארנק לשלם לה ולפתע נעצר. הייתה בחורה אחת-, הוא שואל את פאינה. בלונד, קטנה, הוא כמו נאבק בדחף פנימי. פאינה מהנהנת בהפתעה: כן, זאת המוכרת השנייה, למה? האמריקאי מוחה את מצחו, ומעביר את משקלו מרגל לרגל במבוכה. זה-, האמריקאי מתחיל. לא משנה. פאינה מניחה את ידה על זרועו ומבטם נפגש. היא מחייכת בהבנה ומהנהנת. היא לא מבינה מה הוא רוצה, אבל היא מרגישה את מצוקתו, את חוסר המילים שלו. הוא מביא לה את הכסף ומהנהן, רגוע יותר.

תתחילי עם בלונים, הוא אומר לה, אחר כך כבר נראה איך להמשיך. היא מחייכת. מגפיה משוחררים מעט והיא רוכנת לחזק את הקשרים. עוד מעט יתחתנו, היא חושבת פתאום ונבהלת. אצבעותיה הדקות לבנות מהידוק השרוכים. היא קושרת אותם מהר ודמעה קלה חומקת-פתע מעיניה. שערה הבהיר גולש משני צדי ראשה ומסוכך עליה. מה זאת אומרת? היא שואלת, ונדמה לה שקולה חנוק. אני אחשוב על זה, אחזיר לך תשובה, זביק עונה. קולו חם ונוסך בה ביטחון. היא מדמיינת בלונים על נייר ההזמנות האיכותי, ומהנהנת בבלבול. בלונים, הוא אומר שוב. אחר כך כבר נראה. הוא יוצא מהחנות והיא מרימה את מבטה ומספיקה לראות את צילו דרך חזית הזכוכית. קרן שמש מסנוורת אותה. אחר כך כבר נראה.



48 שעות תחרות 48

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48תשע"ו
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד שבט ה´תשע"ו  
מרחף. כמו בלוני הליום.
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
כתוב טוב.
אהבתי את התיאורים ואת הדמויות.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד