בנושא
בכרם
חדשות
 
חריצה / 48תשע"ו
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשע"ו

זילפה ליבוביץ', שדכנית, ישבה בחדר העבודה הקר שלה, נסערת מן היום שחלף. פתע עברה אותה מחשבה משונה: "תתחילי עם הבלונים, אחר כך כבר נראה איך להמשיך".

עוד חמש דקות מושב הכיסא יהיה מחומם די הצורך לעבודה, שיננה לעצמה. הבידוד הארור של הבית. טוב, לעבודה. רשימות, רשימות. אין, זה כמו אינסטלציה, לא צריך השראה. בהחלט לא עניין למשוררים או רבנים. גם את המשפט הזה היא שיננה לעצמה אינספור פעמים, אבל עוד רחשה בה אמונה לא מעורערת בהבזקי המחשבה התמירים, הסודיים, שבאים בפתאום מאי אן. הם מנסים לאמר לה משהו, תמיד הרגישה. במידת מה היתה גאה באותו חוש נשי נסתר, באינטואיציה המפורסמת.

בלונים?

אז. יש את ליאורה, דוידי, נחמה, רינת, שירה ושלומציון, חדוה ומאור. מאור הבת. מי קורא לבנות מאור? מין עידן שכזה. אבל הזוג ההוא, שירה ושלומציון, הן שהכי הרגיזו אותה. כי למרות כשרונה הטבעי לעמוד על טיבם של אנשים בזמן קצר, במקרה הזה היה עליה לחרוג מן הנורמה המקצועית ולבקש מהן שתרחבנה יותר על עצמן, שכן כמה שלא ניסתה לא הצליחה לזכור מי זו מי, ומה בדיוק הן מחפשות, לבד מהדברים הנורמטיביים.

דברים נורמטיבים, היינו, בחור ישיבה, כיפה במרכז סימטרי, מבט תכול תכול וכשרון מולד לרצח ג'וקים. לא שהן ממש אמרו את זה, הניסוח שלהן היה משהו בסגנון, בחור רציני אבל עם חוש הומור, לא שחום מידי, שיהיה גבוה מהן, עם מחויבות ברורה להלכה. ולא מעשן. אחת מהן אפילו הוסיפה שאם אפשר, מוטב אחד עם רקע מוכח בבניין ושיפוצים.

אבל מה בלונים עכשיו?

לרון היה בלון. כן, נכון, והיה את זאב הקבלן, עם החיוך העקום והזקן המוגזם. החוצפן פוצץ את הבלון ועל הדרך גם הרס טוסט מוצלח. אבל זה לא יכול להיות קשור, לא. והכיסא המקולל לא מתחמם. משהו דפוק בבידוד של החדר, היא הרגישה את זה. אמנם זאב הקבלן התחייב בסוף ללבנים ההן הלבנות, אלו שיודעות איך על לבנים לבניין קן משפחה חמים ואוהב להתנהג, אבל יש עוד זמן עד שתסיים עם ההרחבה. מה גם שהיה לה חשד שזאביק חסר את החוש לחום, היא ראתה את זה בעיניו כשהסבירה לו כמה חשוב החום לילדים.

זאביק הנהן ופטר את העניין במשיכת כתפיו, שחולצה מכופתרת בכחול גואש דבקה בהם בתערובת זיעה וצבע קרוש. לו היה מכיר את רון שלה. כמה חום הילד הזה תובע, מן ההנקה הראשונה ועד היום. וזה רק הולך ומתגבר. מה יהא עליו? בלילה הקירות מדברים, אומר רון. משהו מפריע לרון. יש לו סיוטים. הוא מרגיש שבלילה הקיר מתרחק ממנו, מתרחק מהמיטה, והמיטה גובהת, ובחלון צל עובר, חודר, אפלולי ושותק, עומד ומביט בו ומעשן סיגריה. וכבר לעולם לא יהיה ממש עם מישהו, הוא אומר ברגעי החסד שהביישנות הקיצונית שלו מתירה, לעולם יהיה לבד. ובעת שהוא מספר רון נשמט ממנה, ומשחרר אותה אגב כך מרגשות האשמה הקבועים, באשר קשה לה המגע הפיזי, קשה, ושאיש מלבד יחיאל לא ידע, שאיש לא ידע. הוא נשמט ונסגר בשמיכותיו, במעיליו, בחדריו הסודיים, נשמט ונסגר בין זרועותיו של יחיאל, בשפה הטקסית הייחודית לו, שרק בה מדברים בממלכותיו הסודיות.

לא. את התהום הזו זילפה מכירה. היא לא רוצה ללכת בדרך הזו. היא בסדר, הכל בסדר. סתם יום מחורבן. לא מחורבן, משהו אחר. מוזר, אולי? מוזר. אולי. להתחיל, להתחיל, הכיסא הארור לא מתחמם.

טוב, אז ליאורה. אוהבת לטייל, להיות מוקפת בחברות, לשוחח על נושאים רציניים. אוהבת נורא לשיר. מה היא סיפרה שהיא אוהבת לשיר? אה, כן. שירים של דיסני ומחזות זמר. אבל ביקשה לא לכתוב את זה. לא כתבתי. חה, נשמה, חושבת שאשכח את הפרטים שלא כותבים? אלו הכי חשובים. מחפשת בחור רציני, חם, לא מתוסבך, סביבתי אבל לא אורנגוטן, כלשונה.

בלונים.

מה איתם לעזאזל? רון, הבלון של רון, זאביק מפוצץ את הבלון. מה גורם לזאביק הקבלן לפוצץ בלון של ילד רגיש ופגיע עם נפש של משורר ונטיה להסתגרות? חצוף, פשוט חצוף. חצוף וזול. קיבינימט. בחור משונה זאביק, איכשהו חמק לה מתחת לרדאר, הרווק תכול העיניים עם החיוך הציני והנטייה הבולטת לווכחנות. אוקי, אולי באמת. חושבים שהם חכמים, החבר'ה האלה עם המשפחות שאינן לוחצות די הצורך, או כאלו שלמדו בישיבה התיכונית הנכונה. מתייחסים אלייך גרוע מלפסיכולוגים, משל כל מהותך הוא איכונם על המפה הפנים מגזרית, שיוף הפינות של התמונות-בפוזה-אופיינית שנשלחו אלייך, וההדבקה הנחרצת של בת הזוג. הא, נגזר: בת פלוני לפלוני. סבבה, אז זאביק, בוא ונראה. ליאורה? יש בך מן המאצ'ו, ברור, אתה קבלן, אבל ליאורה לא. מריחים ממך את ההשכלה כבר מעזרת הנשים. העמידה הזקופה באופן לא טבעי, מתוך מאבק מודע בכפיפות. החיוכים המרחיקים. הטפיחות המוגזמות על שכם. אין, מריחים.

גם לא נחמה. נחמה צריכה בחור ישיבה בלי עתיד. היא אומרת את זה במפורש. ובניסוחים קרובים מאוד. חוץ מזה שאין לה טעם בחצאיות. רינת, אולי?

אולי רינת. צוחקת, בהירה, טיילנית אמיתית. בחורה מוצלחת שכזו, ממש נאבקת על תג ההצלחה. גם נאה מאוד. עינים ירוקות, שיער חום וחלק. בהחלט בחורה נאה. אולי. אבל למעשה רינת בחורה פשוטה מדי, ואילו זאביק... זאביק.

חולשת פתאום תקפה את זילפה. היא מכירה את התחושה הזו. משהו חסר לה בזאביק הזה, משהו לא מתיישב לה. הכעס עליו אמנם חלף, עתה זה משהו אחר. בעל כורחה הניחה לקלסר והצמידה את אצבעותיה הקרות עדיין לעיניה. אוקי, מה הלך שם לעזאזל.

 

זה היה בערך ככה. היא בדיוק ארגנה לרון ארוחת ערב חפוזה, טוסט עם סלט חסה. בעת שעסקה בהכנתה נשאה לפני זאביק הרצאה ארוכה - במהלכה יחיאל המלאך שלה ישב בחוץ ועישן את אחת מהסיגריות הזולות של זאביק – וסיימה בבקשה פסקנית באותן לבנות בידוד לבנות להרחבה הגדולה שהיא מתעדת לעשות. "את יודעת", אמר לה זאב, "הלבנים האלו מאוד יקרות, ועדיין לא הוכח שהבידוד שלהן באמת מצדיק את הטרררם. חוצמזה, זה ממש לא אחראי פתאום להתחרט אחרי שהמשאית כבר פרקה את מלאי הבלוקים-עם-קלקר שיושבות לך בחוץ וגולשות למדרכה". – "הוכח גם הוכח, כל השכונה הרחיבה בעזרתן. ועל הילדים שלי אני לא מתפשרת, אתה מבין? ילדים תמיד צריכים את הטוב ביותר. והכל, אתה מבין, מתחיל בבית, כמו שהסברתי לך עכשיו, איך הוא בנוי, איזו תחושה הכניסה מקנה, מה בדיוק אופי החלל של הסלון, אתה מבין, האם המטבח דיי מרווח ונעים וכאלה. ומטבח, הו מטבח, מטבח צריך להיות לבן, לא כמו המטבחים בבתים האמריקאים ההרוסים האלה, שאתה יכול לראות כבר בגוון הארונות את האופי המתוסבך של האשה. במטבח חובה ציוד א' א', אתה מבין, א' א'. ושיהיה כל מה שצריך, עד הפרטים הקטנים. מתנור בוש ומקרר סאב-זירו, עד לסלייסר ובלנדר, מטוסטר אובן עד טוסטר משולשים – מה יש לך?"

שאלה, כי לשמע המילים 'טוסטר משולשים' פצח זאביק בפרץ צחקוקים, כמו היה זה שם קוד למשהו סודי. הוא הרצין באחת ואמר, "לא, סליחה, סתם, נזכרתי בבדיחה. אוקי, זילפה, אז –" - "איזו בדיחה? לא משנה. שניה זאביק, לא סיימתי, איפה הייתי? אה, טוסטר אובן, רק אובן, אגב, אצלי לא נכנס מיקרו. מה שתרבות האינסטנט הזו עשתה לנו, ה' ישמור. בקיצור, מאוד חשוב לי העניין של הבידוד הזה, אתה מבין?"

"לא כל כך", חייך זאבי בתכלת, "אבל אין בעיה. מה שתרצי. רק אומר, שאם אתם עדיין בעניין לחסוך כדי לחשוב פעמיים. ההובלה החוזרת תעלה גם תעלה, והלבנים הלבנות הרבה יותר יקרות." -  "לא", פתחה זילפה בשנית והציבה ברעש את מכשיר הטוסטר על השיש, מפעילה אותו על החום הגבוה ביותר ותוחבת את פרוסות הטוסט בין שני פיסות נייר אפייה, "אבל זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר לך! על זה לא חושבים פעמיים. זה כמו שפעם באה אלי איזו אחת, לא אומר את שמה כמובן, שחיפשה חתן. אמרה שזה בסדר מבחינתה אם הוא מתנדנד מבחינה דתית, אם הוא לא סגור על עצמו, אם לא ברור לו שילדים עומדים על הפרק כבר בתחילת הנישואים. אני חשוב לי הלב, היתה אומרת. ונחש מה? עד היום הבחורה מחפשת. בעזרת ה' בסוף תמצא, אבל הנקודה שאני מנסה להסביר היא שבסוף, יש דברים שלא מתפשרים עליהם, גם אם קצת קשה לי להסביר למה."

"קשה לך להסביר?" מחייך זאבי.

ואז רון נכנס. בצעד חשדני, בידו בלון כחול וגדול, הוא בחן את זאביק רגעים ממושכים והחל לטפס על זילפה. "אתה קטן מידי לידיים", הפצירה בו זילפה, אך רון לא נענה. ממקום המבטחים בין ידיה, בידו הבלון הכחול, שאל אותה, "אמא, זה הקבלן?"

"כן", השיבה זילפה. – "החבר של אבא?" – "כן, החבר מהתיכון." – "מה הוא רוצה?" – "שניה רונרון, בסדר? אז זאביק, אני מבינה שאנחנו סגורים, נכון?" – "כמובן, זילפה. איך קוראים לך?" אמר זאב, ופנה אל רון במופגן. זילפה הצמידה אליה את רון ותכננה לפתוח בהסבר על כך שהילד ביישן מאוד וגם קצת רגיש ושלא כדי לפנות אליו בכזו ישירות, אך להפתעתה בנה הישיר מבט אל זאביק וענה בטון נחרץ ומאוד לא אופייני, "רון". - "אהלן, לי קוראים זאב". - "אני יודע. זאביק. אתה קבלן זול". –  "רון!"  קראה זילפה. לשמע המילים האלו הרגישה זילפה שמשהו עובר את רון, וקומתו כמו שחה. אך אם אכן היה הדבר לא היה זה יותר מהבזק, צל הרפיה של השריר, שכן רגע לאחר מכן החיוך שב ולבש את פניו של זאב, שענה ב"כן" רחב ושלח מבט של מבין דבר בזילפה. זילפה הרגישה שהיא מסמיקה. זילפה מעולם לא היתה מהנשים שמסמיקות, היא היתה מאלו שמחוללות הסמקות. היה משונה פתאום לראות את רון נוהג באופן שכל כך דמה לה ובמקביל, באיזו גרסא אחרת, מעוותת, רצינית וכנה יתר על המידה. היא הציצה בין שתי הלסתות של טוסטר המשולשים שלה. עוד רגע ויהיה מוכן. מהר, יחסית, הטוסטר מאוד חם.

לאחר שתיקה ממושכת, בה ניכר היה שלראשונה משהו בביטחון העצמי של זאביק קצת נפגם, שאל את רון בטון, שאדם רגיש היה מבחין בו זהירות משונה, "אז, רון, קיבלת בלון בגן?" – "לא", השיב רון. הביישנות כמו שבה אליו באחת, הוא החל מתנועע בחוסר נוחות בזרועותיה של אימו. זילפה הורידה אותו, ניגבה את ידיה אל הטוניקה שלה, ובטון ענייני, שזכר המבוכה עוד עומד בו, אמרה, "אז, סגרנו את הפינה של הבידוד?" – "אה?" שאל זאבי, שהופרע באמצע מחשבה, "כן, אני מניח שכן... סגור. רוצה שנקרא ליחיאל או שאת עדיין הסמכות בעניינים האלו?" שאל, וצל חיוכו הישן הפציע שוב בפניו התכולות. "כן", ענתה זילפה, ולראשונה חשה ברצון מפורש שהבחור הזה יצא לה מהבית.

"קיבלתי אותו בבית הספר", פתח פתאום רון בקול רם. "וואלה", השיב זאב במהוסס. "יש לך יומולדת?" שאל. – "לא", ענה רון. ואחר השתהות ארוכה המשיך, "לאמא יש בלון ירוק בבית, בלון שעולה למעלה, וחשבתי. הוא נהיה קצת בודד לאחרונה. בהתחלה הוא היה ירוק וגדול ומנופח וגבוה וכולנו הקפנו אותו ושיחקנו איתו, ואז עבר יום וכבר קצת נמאס לנו ממנו, ועבר עוד יום ועוד יום ובסוף הוא נשאר לו תקוע בודד בפינה בסלון וכבר אף אחד לא התעניין בו. הרגשתי שמרגיז אותי לראות אותו, אז ביקשתי מאמא לפוצץ אותו. אמא אמרה שחבל עליו ושהוא יפה ושאם הוא בודד כל כך אפשר פשוט לשדך לו בלון אחר, כמו שהיא עושה תמיד בעבודה. אבא גם חשב שצריך לפוצץ אותו אבל אני כבר לא הייתי בטוח. והיום בבית הספר היה ליצן רפואי, הם מביאים לנו את הליצנים האלו כדי לרפא לפחות את המחלות שעדיין לא הגיעו, וביקשתי מהליצן שינפח לי בלון כזה." רון התנשם והתיישב על הרצפה. זילפה בהתה בבן שלה בהלם. מעולם לא ראתה את רון במצב רוח דברני כל כך בנוכחותו של זר.

זאביק התכופף והישיר מבט אל רון. "אבל למה בצבע כחול?" שאל, ופתאום הקול שלו דמה במידה מטרידה לקול הילד של רון. רון הישיר מבט אל זאביק ולא ענה. זילפה הבחינה בצווארו של זאביק בעורק פועם. התחושה המטרידה שזחלה אליה קודם לכן, שהיא לא רוצה את הבחור הזה בבית שלה, הלכה וגדלה. "בסדר, זאב, אם העניין סגור אז סיימנו פה, נכון?" שאלה במופגן. זאביק בהה בה רגע וניכר שלא שמע את השאלה. הוא השיב מבט אל רון, שישב על הריצפה. דומה שהילד חש קרוע בין הביישנות הטבעית לו לבין פרץ האומץ הזר שגאה בו.

ריח טוסט שרוף עלה באפיהם והיא מיהרה לפעור את לסתות המכשיר, כשרון אמר לפתע, "אתה בודד מאוד, נכון, זאביק?" זילפה הניחה את הטוסטר מידיה והביטה בהלם בבנה. "יש לי ציורים על הבלון", הוסיף לאחר רגע של שקט, במאמץ ניכר, "תרצה להסתכל?" - "כן", ענה זאביק, מושך את ההברה. רון נתן לזאב את הבלון שלו. זילפה זיהתה את הרעד הבולט של רון בעת המסירה.

הילד ידע מה הולך לקרות.

פעם אמר לה יחיאל בדרכו המגומגמת, אשר בנדיר מוצאת את המילים, שיש ילדים שנושאים בחובם מטען צרות גדול ורב שנים, גדול בהרבה משנות חייהם הם, גדול משנות החיים של הוריהם והורי הוריהם. ילדים שבעיניהם לא עוולת גננת אלא צל פוגרומים, רדיפות, נטישות שונות ומשונות. זכרון המחשבה המשונה הוצת בה כשראתה את זאבי בוחן את הבלון מקרוב. "מה ציירת פה?" שאל באותו טון עשוי, ששמץ של ילדותיות נעלבת בהק דרכו.

"חיות בר טורפות וחופשיות", ענה רון, וקולו העמיק.

לאחר רגע של שתיקה הוסיף, "אתה יודע שאמא שלי שדכנית, נכון?"

קול הפיצוץ לא החריד את יחיאל ממקומו במבואה של בית משפחת ליבוביץ'. הוא העביר יד על עיניו ומילים עתיקות וסתומות עלו מנבכי ילדותו, "ולבני ישראל לא יחרץ כלב את לשונו".

 

"סגור זלפה סגור, כמו שתרצי, ושוב סליחה, סליחה סליחה, אני לא יודע מה עבר עלי, אבל, היי, כולה בלון, על מה ההיסטריה? לא משנה, לא משנה, מחילה מחילה, כן, אני יוצא, אני יוצא!" מלמל זאבי כשנדחף בכוח סערת רוחה המתפרצת אל מחוץ לבית. הוא עצר בכניסה, כבודו המושפל מעכיר את פניו, ובאקט של מלחמת מאסף הציע ליחיאל סיגריה נוספת, במקום זו שאמור היה לעשן איתו רבע שעה קודם לכן. בחמתה עוד שמעה זלפה איך הוא מפטיר ליחיאל בנמיכות רוח, "הן תמיד כאלה?" את התשובה של יחיאל לא שמעה, אבל הניחה שהנהן, סידר את חגורת האקדח, ומזג לזאביק את הקולה הארורה שלו לכוס פלסטיק זולה.

אחר שתיקה קצרה יחיאל הדליק את הסיגריה והפטיר בשקט, "אז, פוצצת את הבלון של הבן שלי". – "לא, יחיאל, גם אתה? שוב, מתנצל. לא יודע מה קרה לי".

במבואת בית משפחת ליבוביץ' ישבו זאביק ויחיאל, ועישנו בדממה. אחר שתיקה ארוכה אמר יחיאל, "לא".

"לא מה?" שאל זאביק.

יחיאל דמם ובדיוק כשזאביק נואש מתשובה מהבחור השתקן, שמע אותו אומר באיטיות, באותה הקצבה חסכנית במילים, "הן לא כאלה. לא ברגעים החשובים. יש את הבין לבין, אבל על הבין לבין מי מסתכל. בין לבין זה לרווקים".

זאביק נאנח ושפשף את אפו. "אולי אתה צודק".

שתיקה ארוכה השתררה.

או אז הרים יחיאל את עיניו, ואמר, "אנחנו הולכים על הלבנים הלבנות. ואחי, נדמה לי שיש לי בחורה להציע לך. ביקרה פה פעם. רינת. עינים ירוקות, שיער חום. בחורה סך הכל פשוטה, למען האמת. נראה לי תתאים לך".



48 שעות תחרות 48

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48תשע"ו
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ שבט ה´תשע"ו  
מזמן לא ראיתי כתיבה מופלאה ככ.
בעיקר ברגישות שלה. מדוייקת עד העצם.
תודה לך
י"ד שבט ה´תשע"ו  
הסיפור נוגע ממש. רגיש ומדוייק.
אישית, אהבתי יותר את הקטעים הציניים שעוסקים ב"מועמדים לשידוך" מאשר את הקטעים הכבדים יותר. אבל כזה אני, קצת שטחי;-).
אם נעזוב אותי נעבור לדון בסיפור אין ספק שהחלקים האלו כתובים היטב, רואים שהשקעת בהם וזה עובד.

במשפט: "ואז רון נכנס. בצעד חשדני, בידו בלון כחול וגדול, הוא בחן את זאביק רגעים ממושכים והחל לטפס על זילפה. "אתה קטן מידי לידיים", הפצירה בו זילפה" אני מניח שיש טעות וזה אמור להיות אתה *גדול* מדי לידיים. נכון?

תודה!
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
נהדר.
אוהבת סיפורים כאלה, שדורשים קצת מאמץ כדי להבין, שלא נותנים את כל הפרטים מיד. אוהבת איך שזה כמו ספירלה, מסתובב במעגלים, וחוזר לנקודות החשובות שוב ושוב, כל פעם מרחיב את המבט, מוסיף רבדים.

("וכשרון מולד לרצח ג'וקים" - צחקתי).
כ"ה ניסן ה´תשע"ו  
לדעת מי כתב את זה...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד