בנושא
בכרם
חדשות
 
עתידות / 48תשע"ו
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשע"ו

אם הייתה מהדורה מיוחדת של בזוקה לשכונה שלנו, היו כותבים בעתידות: "עד גיל 21 תמות!" הסיכוי לזה גדול הרבה יותר מלהגיע לירח, לזכות בלוטו או לסיים תיכון וללמוד בקולג'. האפשרויות העיקריות אצלנו בגיל 15-16 הן להצטרף לאחת הכנופיות או להשתדל להיות שקוף, שזה אומר לא להסתובב אחרי הלימודים מחוץ לבית, וכשחייבים לצאת מהבית לעשות זאת במהירות. מין שכונה כזאת.

אני מהשקופים, לא בגלל שיש לי בעיה עם עולם הכנופיות, אלא בגלל שלדעתי הסיכוי הריאלי להשרד יותר גדול בתור עצמאי. כשאתה בכנופיה, אם אתה חייל פשוט יש לך סיכוי לגמור בקרב נגד יריבים, ואם אתה מהמנהיגים, אז חוץ מהסיכון בקרבות אתה צריך גם להזהר שלא להראות מאיים על זה שמעליך, ולהזהר מזה שחותר מתחתיך.

מידי פעם כל השכונה מתלהטת, לפעמים במלחמת עולם של כנופיה נגד כנופיה, ולפעמים כל השכונה נלחמת נגד כל העולם בחוץ. בקרבות מהסוג האחרון השכונה מתמלאת בעשן של צמיגים וחנויות בוערות, ובענני גז מדמיע של המשטרה. בדרך כלל פחות או יותר אחרי שלושה ימים העסק נרגע. בתקופות האלה אני נוהג לחמוק דרך מעברים מוסתרים המוכרים רק לי, כדי לא לחטוף בטעות או שלא בטעות מהמשטרה או מהמתפרעים. תקופות כאלה הן גם הזדמנות להרוויח משהו, אני מצטרף להמון ומנסה לחטוף משהו מהחנויות הנבזזות לפני שמישהו מדליק אותן באש. הפעם לא הצלחתי במיוחד, הייתי בדרך חזרה הביתה כשכל השלל שלי מחנות החשמל הפרוצה הוא טוסטר משולשים עלוב. ידעתי שאני הולך לחטוף מאבא ואמא שלי, מאבא כי הבאתי רק טוסטר, ומאמא כי גנבתי. לא ממש התחשק לי להזדרז הביתה. אם סבתא עוד היתה הייתי הולך אליה, היתה לה סבלנות אלי, והיו לה משפטים חכמים שלמדתי מהם משהו. אבל סבתא כבר איננה.

טיפסתי במדרגות בנין דירות מתפורר כדי לצאת ממנו לסמטה אחורית שקטה, זו היתה אחת הדרכים הסודיות שלי. באמצע הדרך מהקומה השלישית לרביעית, שם נמצאה הדירה הפרוצה ממנה הייתי יוצא למדרגות החירום, שמעתי קול שיעול עז, עצרתי. בדרך כלל בשכונה אתה לא עוצר לבדוק אם מישהו צריך עזרה, רק מסתלק כמה שיותר מהר, אבל השיעול הזה הזכיר לי את השיעולים של סבתא, לא יכולתי להמשיך כאילו כלום.

הדלת היתה חצי פתוחה, נכנסתי, דלתות נעולות לא עוצרות אותי, בטח לא דלתות חצי פתוחות. פנים הדירה נראה כמו מחסן עתיקות, על הקירות היו תמונות בשחור לבן עם אנשים בבגדים ישנים לצד רקמות ממוסגרות עם ציורי נוף. על הרצפה שטיח כבד, ומאחורי דלתות זכוכית של הארונות הכהים הסתתרו דמויות חרס קטנות על מפיות לבנות רקומות, וכלים מזכוכית וכסף. האויר בבית היה כבד, ריח של זקנה ותרופות מילא את החלל. קול השיעול עלה מאחד החדרים. המשכתי להתקדם בזהירות.

הצתי לחדר, דמות קטנה שכבה במיטה. ניגשתי אליה, היא דיברה בשפה לא מובנת, זה נשמע משהו כמו: "ברינגן מיט ווסאייר", לא הבנתי, שאלתי אותה מה היא רוצה, היא עברה לאנגלית עם שרידי מבטא כלשהו, "תביא לי מים בבקשה." הלכתי למטבח ומלאתי לה כוס מים. עזרתי לה להתיישב, היא שתתה לאט וביקשה את המשקפים שלה. הדלקתי את האור וחיפשתי את המשקפיים. כשהסתובבתי אליה עם המשקפים בידי, ראיתי שהפנים שלה הם מסכת-בהלה. "תיקח מה שאתה רוצה ולך" אמרה. "תרגעי גברת, אני רק אעזור לך קצת." ראיתי שהיא חושדת, היא שתקה. "להביא לך עוד משהו גברת?" שאלתי. היא לא ענתה. הלכתי למטבח וחיפשתי משהו אכיל, היה שם קוואקר, החלטתי להכין דייסה. בישלתי במהירות תוך כדי שאני מדליק את הטלוויזיה הקטנה ומכוון לערוץ ספורט. כשהדייסה היתה מוכנה חזרתי אליה, היא כמובן לא הלכה לשום מקום. האכלתי אותה לאט בסבלנות, כמו שהייתי מאכיל את סבתא בשנה האחרונה שלה. כשסיימה לאכול הודתה לי. שאלתי אותה אם אין לה אף אחד שעוזר לה, היא אמרה שהבת שלה שולחת לה מישהי שעוזרת לה, אבל בגלל המהומות הגברת לא הגיע כבר כמה ימים. לא ידעתי מה לעשות עוד והתכוונתי ללכת, אבל אז הזקנה שאלה לשמי, עניתי לה ששמי הוא אשר, היא גיחכה ואמרה שאני יכול להיות בנה, כי קוראים לה זילפה, לא הבנתי מה היא רוצה ממני. היא התחילה לחקור מה אני עושה, מהתשובות המתחמקות שלי הבינה די. עזרת לי מאד אמרה, תבוא גם מחר בבקשה.

למחרת חזרתי, המהומות עדיין נמשכו והיא עדיין היתה לבד. שוב בישלתי לה משהו ועזרתי לה לאכול. היא היתה דברנית גדולה, תוך דקות התחילה לספר לי את כל תולדות חייה מאז הגיע לאמריקה ממזרח אירופה לשכונה שלנו שאז היתה מלאה ביהודים, לפני שה'שוורצס' כלשונה באו והיהודים הסתלקו. שמה המלא היה זילפה לייבוביץ´ ומסיפוריה הבנתי שהיא עבדה כ-'שאַדכן' רק אחרי שיחות נוספות הבנתי שהיא היתה שדכנית, כמו שהיא אמרה: "העבודה שלי היתה לצייר את הטוב כטוב יותר, ואת הפחות טוב להקטין ולטשטש". מהכרותי איתה יכלתי להבין כיצד היא הצליחה בעבודתה, היתה לה לשון חריפה ומחשבה מהירה. אם כשדכנית היא טשטשה חסרונות, אצלי היא מצאה אין סוף פגמים וסיפרה לי עליהם בלשונה מושחזת. משום מה אהבתי לבוא אליה. הרבה אחרי שהמהומות שכחו והבחורה שהבת שלה שלחה חזרה לעבוד אצלה המשכתי לבקר אצלה.

כשפלטתי פעם בטעות ליד בריידי, החבר היחיד שלי, על הקשר שלי עם הזקנה אורו עיניו. בריידי אמר  שלכל היהודים יש מלא כסף, ולכן אני צריך מידי פעם להעלים לה משהו בלי שהיא תשים לב, והכי חשוב, לגלות איפה היא מחביאה את הכסף הגדול. אמרתי לו שאם לזקנה היה מלא כסף, היא כבר מזמן לא היתה פה. הוא התעקש שאני טועה ואני התעקשתי שהוא.

בביקורים שלי אצל זילפה למדתי על היהודים, על הארץ הנבחרת ועל העם הנבחר, על התורה ועל מה שהיהודים הנחילו לעולם. חלק מהדברים הכרתי קצת עוד מהימים בהם הייתי מבקר בכנסיה, אבל אצל זילפה הדברים היו עשירים יותר וצבעונים יותר מאצל הכומר הזקן. בהתחלה הייתי מתעצבן, מתווכח איתה, אבל היא ענתה בחריפות. בהמשך הפסקתי להתווכח והקשבתי. חוץ מזה היא אהבה גם לדבר רעות על הבת שלה, ובמיוחד על בעלה הגוי אותו שנאה שנאת מוות. כשהייתה פותחת בנאומים כנגד בתה ובעלה, היתה מתגלגלת עד מהרה לנאומים את כל ה'גויים' כמו שכינתה אותם בעברית, החל באוקראינים בקרבם גרה עד שהגרה לאמריקה, שזמן לא רב אחרי שעזבה טבחו את בני משפחתה, עבור בגרמנים, בערבים, וגם מהאמריקאים לא חסכה ביקורתה.

 

בריידי ארגן מסיבה אצלו בבית. בדרך כלל לא הייתי מתקרב למסיבות הללו, היתה להן נטיה להגמר בקרב בין אלו שהוזמנו לאלו שלא, שבדרך כלל היו שייכים לכנופיה יריבה, לא פעם סכינים נשלפו. בריידי שכנע אותי לבוא לעזור לו בהתארגנות, אחר כך אוכל להסתלק ולא להשאר למסיבה. בריידי שלח אותי להדביק קישוטים, תתחיל עם בלונים, אחר כך כבר נראה איך להמשיך" אמר. ההמשך היה גזירת ניירות לקונפטי, קביעת רשימת המוזיקה וכן הלאה. בכל פעם שעמדתי לצאת, הוא ביקש עוד משהו. כששעת המסיבה התקרבה הסתלקתי. לא רציתי להיות בבית הורי, שכן הוא צמוד לבית של בריידי, וחששתי שהוא יזמין אותי להצטרף, ואז לא אוכל לסרב. הלכתי לבית של זילפה.

טיפסתי במדרגות המוכרות ונקשתי על הדלת. לא היתה תשובה. נקשתי שוב ושוב, קראתי לה מעבר לדלת, שתיקה. פתאום הבחנתי באפלולית בסימני סריטה ליד המנעול. לחצתי קלות על הידית, הדלת לבהלתי נפתחה. הבית היה חרב, הכל הפוך, שבור ומנותץ. רצתי לחדר של זילפה, היא היתה מוטלת על הרצפה. ניגשתי אליה, לא היה צריך להיות רופא כדי להבין שהיא גוססת. היא זיהתה אותי. היא השביע אותי לזכור את מה שלמדתי ממנה, נשבעתי כמובן. רציתי להיות לידה עד הסוף, אבל היא ביקשה שאלך, שלא יחשדו בי שאני עשיתי זו. לא הייתי מסוגל ללכת אבל היא הכריחה אותי, לפני שיצאתי היא סיפרה לי היכן מוחבא סכום כסף וציוותה אותי לקחת אותו ולהשתמש בו בתבונה לדברים טובים.

יצאתי מביתה בפעם האחרונה. בדרך כשאני בוכה וזועם הבנתי את ההתנהגות המשונה של בריידי, הוא עיכב אותי אצלו בכוונה. בזמן הזה חבריו שדדו את היהודיה הזקנה ש"בטוח יש לה המון כסף". הלכתי לבית של בריידי כשאני לא יודע מה לעשות, מצד אחד רציתי בכל מאודי לפוצץ אותו במכות, מצד שני ידעתי שזה יגמר רע מבחינתי, וחוץ מזה רק לפני כמה רגעים הבטחתי לזילפה.

כשהגעתי לבית של בריידי שמעתי את המסיבה בעיצומה. דמעות זלגו מעיני ורקותי בערו מזעם, פתחתי את הדלת, החברה של דוני מלאו את הדירה. נפנפתי בחבילת הדולרים של זילפה וצעקתי לבריידי: "הי בריידי, מלקולם מודה לך על  המידע, הוא הביא לי קצת מהשטרות שהוא מצא." סגרתי את הדלת וברחתי. הספקתי לשמוע את דוני צורח על בריידי, ידעתי שאחרי שהם יטפלו בבריידי הם ילכו להתווכח עם מלקולם. הכנופיה של מלקולם הכי חזקה באזור, אבל דוני לא יוותר על כבודו. מבחינתי הנושא סגור.

 

היום, חמש עשרה שנה אחרי אני יהודי בארץ הקודש. השדכנית זילפה ליבוביץ' ז"ל שידכה בחייה גם ביני ובין אבי שבשמים וביני ובין עמי. רעיתי הסכימה שלבתנו נקרא בשמה.

אף אחד לא היה חושב לכתוב על בעתידות בבזוקה שלי: עד גיל 21 תהיה יהודי.



אפרו-אמריקאי תחרות 48

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48תשע"ו
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ שבט ה´תשע"ו  
שזה סיפור מעניין מאד!
השילוב של האלמנטים מעניין, והעלילה הרחוקה מאיתנו יוצרת עוד עניין. לא יודע מי כתב/ה, אבל היכולת ליצור עלילה רחוקה היא יכולת מיוחדת מאד! =)
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
לקחת את הסיפור למחוזות מעניינים.
התהליך שהגיבור עבר לא היה מנומק מספיק בעיני, אבל מניחה שקשה לתאר כזה תהליך לעומק במסגרת הז'אנר והזמן...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד