בנושא
בכרם
חדשות
 
טוסט עם ממרח כבד / 48תשע"ו
בביכורים מאז ח´ שבט ה´תשע"ו

"אימא, את בבית? אני מת מרעב, יש משהו לאכול?"

"הסירים על השיש, אבל תדאג לשמור גם לאבא שלך ולאחים שלך, בסדר?".

היא נכנסה למטבח בדיוק כשאדם עמד לסיים את הצלחת.

"אתה זוכר שהיום בערב זה יום הולדת 10 לאחיך הקטן, כן אדם?"

הוא הביט עליה במבט עקום. "כן, זוכר, בטח זוכר".

"יופי. אז קדימה לעבודה. כל החברים שלו מגיעים היום לכאן וצריך לקשט, לעשות לו כבוד, העוגה כבר בתנור".

"כאילו, מסיבה מסיבה אתם עושים?" שאל אדם והפרצוף העקום שלו איים עוד רגע לשלוח אותו עם נקע לבית החולים.

"מה אתה כזה מתפלא? בטח מסיבה"

"מתפלא. יסמין בבית חולים בסכנת חיים ולכם יש זמן לעשות כאן מסיבות?"

"אדם, אתה לא תדבר ככה אל האימא שלך, שמעת?" הפרצוף שלה האדים והוא כבר הצליח לראות את וריד הכעס שלה בולט, כמו תמיד כשהיא מתרגזת.

"יסמין חולה, וכולם דואגים לה ועושים משמרות אצלה, אבל היא בתור להשתלה וכשיכניסו לה את הכבד החדש שלה היא תהיה כמו חדשה, אבל עד אז אנחנו לא יכולים לעצור את החיים שלנו בגלל המחלה הזאת. לאחיך יש יום הולדת ומגיע לו יום אחד להיות במרכז. לתת לו כבוד"

"תהיה כמו חדשה? כמו חדשה? השתלות יש פעם ב... וכולנו יודעים שאף אחד מאיתנו לא מתאים לתרומה בחיים, אז עכשיו נחכה כמו ילדים טובים עד שמישהו יואיל בטובו למות וג-ם לתרום לנו כבד? אימא, כבר אמרתי לכם, חבר שלי בחו"ל יכול לסדר לנו השתלת כבד בתשלום במדינה שמתירה את זה, למה לא ללכת על הרעיון הזה? סתם, מקובעות. שחלילה לא יגידו בשכונה שאנחנו בעד ניצול אנשים בכסף".

"מקובעות, בדיוק. וניצול. וגם בעיקר חוסר של 200 אלף דולר שעולה הכבד הזה שם בחו"ל, ואתה סתם אוהב לצער את האימא שלך". עכשיו היו לה כבר דמעות בצידי העיניים.

"בסדר, בסדר, לא אמרתי כלום.." רטן אדם. "מה צריך לעשות"?

"צריך לקשט את כל הסלון. תתחיל עם בלונים, אחר כך כבר נראה איך להמשיך"

הקיר בחדרו של אמיר, הבכור, היה צמוד למטבח (ככה זה כשמסיבים מרפסת שירות לחדר). ככה שהוא הצליח לשמוע כל מילה מהדו שיח.

200 אלף דולר. יסמין. לעזאזל.

כמה זה כבר קשה למצוא דרך להשיג את הסכום הזה. כמה? חשב בייאוש.

מה לא הייתי מוכן לעשות בשביל לדאוג לזה. רגע, בעצם, מה לא? הוא חשב כשנזכר בשיחה ההזויה שקיים עם אחד מהחבר'ה בלימודים שלו לפני שבוע. באותו זמן הוא הסכל עליו כאילו הוא מטורף.

 

"תגיד לי אתה נורמאלי, אין שום סיכוי. לא בא בחשבון!"

"תחשוב על זה, אמיר, תחשוב על זה. תקבלו הרבה כסף, תחשוב איך תסדר את המשפחה שלך טוב, ואיזה כבוד יכבדו את המשפחה..."

"עזוב אותי, בחיים לא!"

 

זה היה אז. עכשיו הוא כבר לא היה בטוח זה.

מה כבר שווה לי ככה אם יסמין גוססת לי מול העיניים, מה? שאל את עצמו בפעם המי יודע כמה, ודמעות הציפו את עיניו.

האחות הקטנה שלו. האחות הכי יפה שלו, הכי מאירה. הלב של המשפחה היא הייתה. וההרגשה, שאין כלום, דבר שהוא יכול לעשות למענה, שבר אותו.

כמה שזה הזוי, אני מרים אליו עכשיו טלפון.  שייהפך העולם, שתי ציפורים במכה ועוד כל מיני קלישאות כאלו, אבל אני אציל את יסמין. היא תחייה.

"כן, שלום, זה אמיר, חשבתי שוב על מה שהצעת לי שבוע שעבר... כן... לא, לא זה... כן, יש מצב בהחלט... רק תזכיר לי כמה כסף מדובר?... 180 אלף דולר? ... שליש בהעברה לפני? אוקיי... מה אתה אומר? זה לא לטלפון? אוקיי. אה, במקום הקבוע? מחר? בתשע? ואז אקבל פרטים? אוקיי... אבל תזכור, 180 אלף... טוב, נדבר, שלום, חביבי"

***

עוד חצי שעה הוא יוצא. התיק מסודר. הכול בפנים. חוץ מדבר אחד.

"אימא, אני יכול את טוסטר המשולשים? אתם במילא לא משתמשים בו. אני צריך לדירה"

"בשביל מה אתה צריך טוסטר", פרחיה נכנסה עם הטוסטר ביד, " רק בתחילת שנה קנינו לכם טוסטר יפה"

"כן אימא, רק שדוד ואבישי, חרשו עליו אפילו יותר ממני והוא כבר הרוס לגמרי. אנחנו בערך חיים על טוסטים. טוב, ועל פתיתים". הוא לא סיפר לה אבל אפילו הפתיתים די ירדו מהתפריט בזמן האחרון, לוקח להם הרבה יותר זמן להתבשל מאשר לטוסט להיות מוכן.

"זה כל מה שאתם אוכלים? ומה עם הקפיטריה באוניברסיטה? אין איזה משהו נורמאלי?"

בטח נורמאלי, אם היו משלמים לו בעבודה יותר ממינימום של סטודנטים, אולי היה יכול להרשות לעצמו כל יום לאכול מהקפיטריה "אוכל בריא".

בינתיים הוא חי על טוסטים. ופתיתים, כמובן, אסור לשכוח.

"טוב, אז אני לוקח אותו אימא, חייב לזוז..". הוא הכניס את הטוסטר לתיק הטיולים שהוסב זמנית לתיק מסע בין כוכבים. כוכב הבית וכוכב ה"תלמד משהו טוב, שיצא ממך בן אדם רציני" בדירת הסטודנטים.

היא הסתכלה עליו בחיבה מהולה בייאוש.

"אתה חייב למצוא איזה אישה, תכין לך אוכל מזין, לא את השטויות האלה שאתה אוכל כל יום שם"

"מה אישה, אמא. אני רק בן 26, תעשי לי טובה, וגם אם תהיה לי חברה היא בחיים לא תהיה מוכנה לבשל בדירת סטודנטים שדוד ואבישי נמצאים בה, חחח" צחק מהבדיחה – הפרטית – של עצמו.

"רק בן 26. אתה יודע שאצל הדתיים בגיל הזה הם כבר עם ילד או שניים? ואתה? אפילו חברה אין לך. כל היום לימודים בראש החכם הזה שלך", אמרה בלי להסתכל אליו.

"בטח, אצל הדתיים. מזל שאני לא איזה דוס, אה?"

פרחיה שתקה.

"טוב, אימא, סליחה, נדבר כבר. עוד רגע אאחר את האוטובוס הבא לירושלים"

חיבוק, נשיקה (ושטר כסף שהיא מכניסה לו לכיס של הג'ינס, עושה את עצמה שהיא לא רואה שהוא ראה את זה), והוא בחוץ.

***

לאחר שעלה לאוטובוס בתחנה השנייה, והתמקם במושב נוח במרכז האוטובוס, הרשה לעצמו להרפות קצת את שרירי המוח.

זהו, הגיע הרגע.

הוא פתח את התיק קלות, רק חרך צר, והוציא מתוכו במהירות דף נייר. העט כבר היה בכיס. מונח על ברכיו, הוא כתב במהירות כמה מילים על הדף. שני קיפולים, ולהכניס את הדף לגליל המתכת הקטנטן שבתוך הכיס.

האוטובוס התחיל להתמלא.

עוד מעט מגיעים.

***

צלצול הפלאפון החריש את אוזניו.

אני חייב להחליף כבר את הצלצול המרגיז הזה. מה היה רע במנגינה הקלאסית הקודמת? חשב.

על הצג הופיעה "זילפה לייבוביץ, שדכנית".

הוא היה כל כך מופתע עד שבאינסטינקט של רגע, דחה את השיחה.

לא יכול כרגע לענות, אנא שלחי מסרון. שלח, ולא ידע אם הוא שמח או עצוב.

כמה שאימא לחצה עליו היא לא יכלה להעלות בדעתה שהוא יהיה אמיץ מספיק לפנות אל שדכנית. איזה אימא – אפילו החברים הכי טובים שלו לא היו מנחשים את זה, ואילולי סיפר לדוד, גם הוא היה עולה על זה רק לאחר הצלחה, אם בכלל (את אבישי אי אפשר לערב בשום דבר שדורש יותר מחמש דקות של רצינות. בטח לא בלבטים מהותיים כאלו).

"אתה רציני?" שאל אותו אז דוד.

"רציני בהחלט. אתה יודע שבדרכים הרגילות אין לי סיכוי"

"למה אין סיכוי? תבוא איתי פעם אחת לבר הקבוע של כל הסטודנטים. אני בטוח שתמצא שם מישהי חמודה ו..."

"דוד, אתה לומד איתי כבר שנתיים וחצי, כמה פעמים ראית אותי ניגש ביוזמתי לבחורה?"

"יש משהו במה שאתה אומר". נאנח דוד. "אז הזילפה הזאת, מאיפה שמעת עליה?"

"מודעה בעיתון, כמה נדוש שאפשר להיות. אם לא יועיל לא יזיק. והיא לוקחת בהתחלה רק מעט דמי הרשמה, ואם זה מצליח אז כבר זה הכסף הגדול. אז מה דעתך?"

"מה יש להגיד. אם לא תנסה לא תדע. שם מוזר יש לה לזילפה הזאת, אבל אם היא טוענת שהיא כבר הצליחה לשדך לא רק דתיים אלא גם ממגזרים אחרים, מי יודע. רק תזכור ששדכניות יכולות להיות עול. שלא תפיל עליך איזו תימהונית או משהו, כן? זה שאתה ביישן לא אומר לא איכותי"

יש לי מישהי מושלמת בשבילך. בול בראש שלך. עבודה מסודרת, משפחה איכותית ומהבירורים שעשיתי, את הלב שלה מודדים כולם בקראטים. מה אתה אומר? נשלחה כעבור דקה ההודעה למכשירו.

נשמע נחמד, יש מצב לא רע, אחזור אלייך בערב, תודה רבה זילפה.

הוא הרשה לעצמו חיוך קטן. ואז חיוך קצת יותר גדול. איזה מזל שדוד עולה רק עוד שלוש תחנות, ככה נחסכה לו הרצאה שלמה של "איך מתכוננים לדייט". דוד ישמע על זה רק כשזה יהיה בשלב מתקדם מספיק.

הוא עמד להוציא את הסנדביץ' מהתיק (טוסט, ואם הריח נכון, היה בו ממרח כבד. הבדיחות האלה של אימא, חשב לעצמו) כאשר מהירות הקול נכנסה לו לאוזן הימנית בבום מחריד.

הוא הספיק לשמוע את הצרחות, לראות את הכאוס ולהריח את הבשר החרוך לפני שהמשקולות על עיניו הכריעו אותו אל התהום החמימה כל כך של האפילה, והשקט.

***

כאשר פרחיה הגיעה לבית החולים כל המשפחה כבר הייתה שם.

"אוי, מתוק שלי, מתוק שלי, מה עשו לך". רק כאן, מול המיטה של הבן בחדר הטיפול הנמרץ, הרשתה לדמעות לפרוץ מעיניה.

"מה, מה מצבו, מה יהיה, הוא...?"

"עוד מעט הרופא מגיע, הוא יעדכן אותנו בכל הפרטים. רק עכשיו הוא יצא מהניתוח הראשון, נראה לי שמחזירים אותו בקרוב לניתוח נוסף" ענה בעלה, מנסה להיות חזק בשביל שניהם. בשביל כולם.

"אתם מר וגברת גורל?" נשמע קולו של הרופא שנכנס לחדר באותה שנייה.

ההתנפלות עליו מצד המשפחה הייתה מזכירה לצופה מן הצד מראות ממקומות מוכי גורל. תחינה של ילדים שמשוועים לכל פיסת לחם שתציל את גופם הכחוש, מהאדון הנכבד שהואיל בטובו לרדת מהמטוס, עטוף ארשת חשיבות עצמית של מציל עולם.

הוא בסדר? מה יהיה? מתי עוד ניתוח? מה קרה לו? מה מצבו? איפה הוא נפגע? מתי נדע אם

"שקט, בבקשה, משפחה, אני יודע שאתם בסערת רגשות וליבי איתכם אבל לא אוכל לענות לכם על שאלות ככה. תנו לי שנייה ואעדכן אתכם בכל הפרטים".

כעבור שניות ספורות הרעש שכך, והרופא, שהציג את עצמו כ"דוקטור דימיטרי פלוסקוב" התחיל שוב לדבר.

"כידוע לכם, בנכם נפצע, נפצע אנושות, ליתר דיוק, בפיגוע באוטובוס שלו. הוא הובהל לכאן תוך דקות מרגע הפיגוע, אך מצבו היה קריטי ביותר. בניתוחה ראשון עשינו את המאמצים הראשוניים להלחם על חייו, וכרגע הוא אומנם עדיין במצב אנוש אבל מצבו טיפה יותר טוב ממקודם. אבל, אדוני וגברתי", הוא פנה שוב להורים, "אני לא יכול להבטיח לכם דבר. אנחנו, צוות הרופאים והאחיות, עושים את כל המאמצים על מנת להציל את חייו, אבל תפקידי הוא לא תמיד רק לבשר בשורות טובות ונחמדות. פעמים רבות יצאתי מחדר הניתוח כאשר הייתי צריך לבשר לבני המשפחה את הבשורה הקשה מכל, ולכן רציתי מראש להכין אתכם לכך שבנכם נמצא במצב אנוש, ואנחנו מעריכים שסיכוייו לשרוד גם את הניתוח השני לא גבוהים. לכן היה חשוב שתגיעו כמה שיותר מהר, שתוכלו להיפרד ממנו אם לא ישרוד. אבל, גם.."

וכאן לראשונה, נראה היה שהרופא מאבד את הדיבור, נשנק מעט. הוא נשם שתי נשימות עמוקות והמשיך.

"כידוע לכם, במקרה של מוות, ניתן לפעמים להשתמש בחלק מאיבריו של הנפטר, כדי להציל חייהם של אחרים. מהמשטרה נמסר לנו כי בארנקו של בנכם נמצא גם כרטיס תורם אדי, אך אנו לא נוהגים להשתמש באיבריו של אדם אלא אם המשפחה מסכימה. כמובן, כעת בנכם עוד חי, ואנחנו נעשה כל מאמץ, אני חוזר, כל מאמץ, כדי להצילו. אבל בגלל שהעיתוי מאוד חשוב, ובמקרה של מוות, ההשתלה צריכה להיעשות בטווח זמן קרוב מאוד לזמן קביעת המוות, אני מבקש מכם, כמה שזה קשה, שתחשבו על השאלה הזאת כבר עכשיו, ובמקרה של אסון חס וחלילה, תוכלו להשיב לי במהרה מהי החלטתכם"

בשלב הזה כבר עיני כל הנוכחים בחדר – למעט הרופא – היו נפוחות מדמעות.

"בסדר, דוקטור, אנחנו נחשוב, אבל אתם תתרכזו עכשיו בניסיונות שלכם להציל את חייו. כל עוד הוא לא מת אסור להתייאש".

"בוודאי", ענה הדוקטור, "עכשיו ברשותכם נכניס אותו שנית לחדר הניתוח". המיטה הובלה לכיוון חדר הניתוחים כאשר כל אחד מבני המשפחה מלטף אותה במבטו.

***

לא כל דוקטור הוא איש בשורות טובות, את זה הוא כבר אמר להם.

כאשר הוא יצא שנית, שעות מספר לאחר מכן מחדר הניתוח, הם כבר הבינו ממבטו הכל.

פרחיה פרצה בבכי קורע לב. "ילד שלי, מתוק שלי. ילד שלי"

והבכי שלה סחף את כל המשפחה הנוכחת בחדר שגם ככה עמדה על סף ים הדמעות שסער ורגש, וכעת הפליגה  עמוק אל מצוקי השכול, וסלעי הבדידות.

"אני מצטער מאוד. ניסינו כל מה שידינו משגת, נלחמנו עד השנייה האחרונה, אבל פציעת הראש הייתה חמורה מידי. הנזק שנגרם היה רב מכדי שהרפואה של היום תצליח לתקן, ו...ו... אני אניח לכם להתייחד עם כאבכם. רק בבקשה, גברת גורל, אשמח לאחר מכן לשמוע את תשובתכם..."

"אל תצא, דוקטור", נשמע קולה של פרחיה מבין השתנקויות הבכי, " חשבנו על זה. מרגע ששאלת אותנו, מרגע שהבנו שהסיכויים אפסיים. התשובה היא כן. אני יודעת, אני באמת יודעת שזה מה שהוא היה רוצה, שהוא ישמח שם למעלה לדעת שלמרות שחייו ניטלו, הוא יעניק חיים לאנשים אחרים. אתם בטוחים שניתן להשתמש באיברים? אילו איברים?"

"כן, אנו בטוחים. מעיון בתיקיו הרפואיים של בנך עולה כי הוא היה במצב בריאות מצויין, ואין ספק שאיבריו יוכלו להיתרם לאנשים שזקוקים לכך. אנחנו עוד צריכים לערוך כמה בדיקות והתאמות כמובן, אבל בגדול האיברים שניתן להשתיל בגופם של חולים הזקוקים לכך, הם הלב, הכליות, הריאות, הלבלב, הקרניות, וכמו כן גם הכבד", אמר הדוקטור.

"כבד אמרת?" עצרה אותו האם בפתאומיות.

"כן, כבד, מדוע?"

האם פנתה לבעלה והם שוחחו בשקט כמה שניות.

"תגיד דוקטור דימיטרי, כבד של אדם בוגר, ניתן להשתיל גם בגופם של ילדים?"

"בהחלט, גברתי. אך בגלל הבדלי הגדלים, משתמשים רק בחלק מהכבד. למעשה, אם משתילים חלק מכבד של נפטר מסוים בילד, ניתן להשתיל את החלק השני בגופו של ילד אחר שזקוק כך גם כן. מדוע את שואלת?"

"זה בעלי. אחייניתו הקטנה, היא חולה וזקוקה להשתלת כבד. האם אין בעיה שנתרום גם במיוחד לה, ולא על פי סדר ההשתלות שברשימת בתי החולים?"

"כמובן, גברתי. כמובן שאם המשפחה מעוניינת לתרום לחולה מסוים זה אפשרי, רק צריך בוודאי לבדוק שקיימת התאמה בין התורם לנתרמת"

"בסדר. אז אנחנו ניתן לך את השם ומספר הפלאפון שלהם ואתה כבר תעדכן אותם ותוודא התאמה, אם זה מתאים אז כמובן שהיא תקבל את חלק הכבד שהיא צריכה. מעבר לכך זה בידיכם, אדוני הרופא" ענתה פרחיה, מתאפקת ככל יכולתה לכלוא את הדמעות לעוד כמה רגעים.

"בסדר גמור, ושוב, אני משתתף בצערכם"

הרופא עמד לצאת מן החדר, אך חכך בדעתו ולפני שיצא, החליט לפנות אליהם שוב.

"אממ... דבר נוסף. אני מרגיש שמחובתי האתית להודיע לכם, ולשאול את רשותכם. כבית חולים שפועל בירושלים יש ברשימות שלנו כמובן גם חולים ערביים רבים שמחכים להשתלה. אנחנו עובדים על פי סדר הרישום, אבל... הבן שלכם. הוא נהרג בפיגוע. זאת חובת בית החולים מבחינה אתית לוודא שאתם מוכנים לאפשרות שאיבר או שניים יתרמו גם לחולים ערביים. בגלל שהזמן דוחק אצטרך שתחזירו לי תשובה במהרה לגבי עמדתכם העקרונית".

פרחיה שקעה במחשבות. "דוקטור, אתה מוכן לחכות שלוש דקות בחוץ? אנחנו כבר נחזיר לך תשובה".

הרופא יצא, וסגר את הדלת. מאחורי הדלת נשמעו קולות נסערים. הדיון היה לוהט אך כעבור כמה דקות נפתחה הדלת, פרחיה יצאה ממנה ברגליים רועדות ובישרה לו "כן, דוקטור, אנחנו מוכנים לכך שאם החולה הבא ברשימה הוא ערבי, שהוא יקבל את האיבר של הבן שלי". ניכר היה שזה עולה לה במאמצים, אבל היא הוסיפה "זה רצון שמיים, מה שיהיה יהיה"

"תודה, גברתי, אדוני", פנה הדוקטור גם לאב שעמד בפתח החדר. "אני מודה לכם מאוד. בשעות הקרובות יבוצעו הניתוחים להסרת האיברים והשתלתם בחולים, ולאחר מכן נוכל להכין את הגופה לקבורה"

***

בזירת הפיגוע עוד עבדו השוטרים וצוותי ההצלה, כאשר השוטר כהנוביץ ראה את מפקד המחוז נכנס לזירה. הוא התקרב אליו במהירות.

"אדוני, יש משהו שאתה חייב לראות"

"דבר, רב סמל.. כהנוביץ", אמר במפקד תוך שהוא מציץ בתג השוטר כדי לזהות את שמו.

"ובכן, זה בנוגע למחבל המתאבד. גופתו הוכנסה על פי הנהלים לשקית המתים אך לפני כן ערכנו חיפוש על בגדיו כדי למצוא דבר כלשהוא שיעיד על זהותו. פניו הושחתו לחלוטין ככה שלא ניתן לערוך חיפוש ממוחשב. ובכן, מצאנו רק גליל מתכת קטן בתוך הכיס שלו, ובתוכו דף נייר, אבל.. אתה מבין המפקד, הוא כתוב בערבית, לא אני ולא אף שוטר אחר כאן מבין ערבית. התכוונתי כעת לשלוח צילום של זה לפיקוד שיתרגמו, אבל אם אתה כבר כאן אולי כדאי שתעיף מבט"

"תביא, נראה" אמר המפקד, ורב סמל כהנוביץ הוציא מקלסר התיוק המשטרתי את דף הנייר ששכן כעת בתוך ניילונית. 

"ממממ...." המהם מפקד המחוז קלות תוך שהוא סורק את הדף בעיניו. "מעניין, מעניין מאוד"

"אדוני, יש שם משהו שיכול לעזור לנו לפענח מיהו?"

"לא, זה רק שתי שורות קצרות. הוא כותב שם למשפחה, לאבא ואימא שלו, שהוא עשה הכול רק למענם, שהוא אוהב אותם".

"זה הכול המפקד?"

"לא, הוא גם ביקש שימסרו את אהבתו למישהי. בטח החברה של הטמבל הזה שרץ לפוצץ את עצמו בשם האסלאם. אחת בשם יסמין".

 

***

טוב, בדרך כלל אני לא נוהג להוסיף הסברים ו/או כל מלל נוסף "חיצוני" לסיפורים שלי. אני נותן להם לדבר בעד עצמם. אבל דווקא בסיפור הזה חשוב לי להוסיף כמה מילים, וזה משתי סיבות עיקריות:

  1. העיתוי. כן, אני מודע לכך שאנחנו בתוך תקופה סוערת, אינתיפאדה אפילו, והסיפור הזה יכול לגעת בנימים רגישים של כל אחד ואחת מאיתנו. התלבטתי הרבה אם לכתוב דווקא אותו, כי חששתי שאולי אני מתעסק פה בדברים שלא בטוח שצריך לגעת בהם. בכל זאת בחרתי לגעת בזה, גם בעיתוי כזה, וזה מתחבר לנקודה השנייה שלי:
  2. נהוג להגיד שהמציאות עולה על כל דימיון. גם במקרה כאן, אפשר להגיד שזה נכון או כמעט נכון. הסיפור שלי מבוסס על מקרה שבאמת קרה, לפני כעשור וחצי, של נרצח בפיגוע שהוריו (במציאות – מחו"ל. הוא ביקר בארץ באותו זמן...) תרמו את איבריו ובין היתר, האיברים סייעו להציל גם את חייה של ילדה ערבייה. אז אומנם אני הוספתי כאן את הטוויסט של המחבל, אבל אני מודה שמעצמי לא הייתי מצליח להעלות במחשבתי סיפור כזה, לולי הסיוע המציאותי.

ואחרי הכל, מהי מטרתו של סיפור אם לא לעורר מחשבה אצל הקורא, ולפעמים, כן, צריך לבעוט לו קצת בכבד ולהכאיב בשביל זה. אז תודה רבה למי שהצליח לצלוח את הסיפור עד כאן. זה לא מובן מאליו מבחינתי.



48 שעות תשע"ו השתלות פיגוע התאבדות

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48תשע"ו
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ט´ שבט ה´תשע"ו  
גאוני בעיניי השימוש בשמות שיכולים להיות גם ערבים וגם יהודים בקרב המשפחה של המחבל.

אולי צריך לעבוד קצת יותר על הצד היהודי בסיפור, בטח על הדו שיח עם הרופא, הוא פחות זורם ופחות אמין.

רק דבר קטן, כל התוספת אחרי הסיפור רק גורעת. אנחנו יודעים להבין מורכבות גם בלי שיתרגמו לנו אותה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד