בנושא
בכרם
חדשות
 
שדה קר / 48תשע"ו
בביכורים מאז ז´ שבט ה´תשע"ו

עוד מוצ"ש מבאס, אני חורש את היוטיוב בנסיון למצוא משהו שיעביר את הבאסה. זרחוביץ וטייכר עם טוסטר משולשים שוב מפוצצים אותי מצחוק, לא שהמערכון הדבילי שלהם כל כך מצחיק, "כבל-מאריך, כבל-מקצר, טוסטר משולשים, טוסטר מעוינים", אבל במצבי הוא סוחט ממני נחרות צחוק. ירמי מציץ לחדרי, הוא יודע היכן אני נמצא ולכן הקולות שאני משמיע מפתיעים אותו.

- "הכל בסדר אחי" הוא שואל.

- "סבבה, אתה יודע"

- "אני יוצא עוד מעט"

"כן גם אני יצאתי פעם" אני מלמל.

ירמי ממשיך לחדר שלו, בחור טוב, לא פעם ולא פעמים מאז הפרידה הכואבת מנעמה הקשיב בסבלנות ללב השבור שלי, בהמשך ניסה לשכנע אותי לעבור הלאה, אבל אני מתבוסס בכאב, ובכל מוצאי שבת הכאב מתגבר.

נעמה, נעמה, נעמה, למה?

הנפש התאומה שלי. עדינה, ביישנית, רוחנית, אומנית, מה עוד יכלתי לבקש.

זה התחיל בגישושים מגושמים מצידי, לא מסיבות עמוקות במיוחד, פשוט היא היתה יפה ודתיה. נפגשנו אקראית כמה פעמים ליד הירקון, היא ישבה מול כן-ציור ואני הסדרתי נשימה ושחררתי שרירים אחרי ריצות 12 קילומטר. בפעם הראשונה הגנבתי מבטים לעברה. בפעם השנייה הופתעתי לראות אותה שוב באותו מקום. בפעם השלישית אמרתי לה משהו, וקיוויתי שהיא תופיע שוב. בפעם הרביעית  והחמישית ניסיתי לדבר איתה יותר ממשפט או שניים. בפעם השישית כבר ניהלנו שיחה.

 אם הייתי השדה הקודם, לפני השדה של לפני החזרה בתשובה, היה לי יותר קל, אבל בגלל שכבר הייתי שדה בן זאב הדוס, לא היה לי מושג מה לעשות. אני לא מכיר את הקודים הפנימיים את השפה הנכונה בין בנים ובנות במגזר, שנתיים בישיבת 'פתחי ציון' ושנה ב'מכון מאיר' בנו לי בנין רוחני שלם, אבל בפתחי ציון החרדית בודאי לא למדתי את הקוד של הציונות הדתית אליה בחרתי בלסוף להשתייך, ובמכון מאיר קלטתי משהו, אבל לא מספיק. ירמי התחיל ללמד אותי את קוד ההתנהגות המקובל, אבל לנושא שעמד מולי – "איך מתחילים עם בת דתיה" לא הגענו עדין, וכשהבעיה עמד לפתחי, התבישתי להעלות אותה בפניו. כך או כך, השיחה עם נעמה התנהלה בכיף, מה שהוביל להחלפת טלפונים, ואז לפגישה פה ופגישה שם, ופתאום הבנתי מירמי שיש לי חברה.

בשלב מסוים התחלתי לדמיין את הבית שנקים יחד, את חללי האור, פינות הקריאה, ציורים שלה על הקירות, סעודות הטבעוניות שאכין, עץ התאנה שאשתול... תכננתי לשאול את ירמי איך מציעים נישואין, ואז הטלפון צלצל. נעמה הסבירה לי ארוכות שזהו. כן אני מדהים, ועמוק, ונפלא והכל אבל... אבל אני צריך מישהי כמוני, שמגיע מרקע רוחני כמו שלי, וכו'.

באחת השיחות עם ירמי שאחרי שיחת הטלפון הנוראה ההיא הוא הסביר לי שאולי לא הייתי צריך לחשוף הכל, שיש פרקים בעברו של בעל תשובה כמוני שבחורה דתיה צנועה וחסודה שגדלה בבני עקיבא ואולפנה תתקשה להכיל, ושבכלל נראה לו שבגילי, עדיף לי לצאת עם בחורות מעט יותר מבוגרות.

מוצאי שבת, ירמי יצא לפגישה, ואני תקוע בדירה מול יוטיוב. אמא שלי התקשרה לברך אותי ליום ההולדת, אחרי עשר דקות היא העבירה את אבא שניסה למלמל כמה מילים, הוא מתקשה עוד יותר מאמא להשלים עם החזרה בתשובה שלי.

-         "נו איך להיות בן עשרים ושמונה, בן?"

-         " מתרגלים, אתה יודע, זה עובר מהר תוך שנה או משהו כזה."

-         "אז מה אחרי חמש שנים בסיירת ושלוש שנים שבזבזת בישיבות, איך הולך עם העבודה סוציאלית?"

מעבר לעצם החזרה בתשובה, לאבא הריאליסט שלי קשה להשלים עם העובדה שבנו הכישרוני (לטעמו) "בזבז" את זמנו בישיבות, לכן עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב היא רק חצי צרה בשבילו. אני מניח שלולי הישיבות הוא היה נלחם בבחירה שלי בתחום הזה, היום הוא מסתפק בעקיצות קטנות פה ושם. השיחה עם אבא מסתיימת מהר ואמא שוב מנסה לשכנע אותי לקפוץ אליהם לחגוג ביחד, אני מסרב בנימוס, אין לי מצב רוח לויכוחי - " אבל למסעדה הזו יש תעודה של הרבנות, אני לא מבינה למה אתה לא יכול לאכול בה."

אחרי שהשיחה מסתיימת השקט חוזר לעטוף אותי בדירה. אני מתלבט מה לעשות עכשיו כשצלילי "למדני א-לוהי" במנגינה של משפחת ואך מטלפון הסלולרי מכריזים על שיחה נכנסת. שלא כהרגלי אני עונה לשיחה ממספר לא מוכר.

-         "שלום מדברת  זילפה לייבוביץ´"

-         "שלום"

-         "הרב דויטש נתן לי את הטלפון שלך."

שמו של הרב דויטש מפתיע אותי, הוא לימד אותי ב'פתחי ציון', מאד אהבתי אותו, הוא היה תלמיד חכם מפולפל עם מחשבה עמוקה ולב רחב, כשעזבתי הוא חשב שאני עושה טעות מרה והולך בדרך לא נכונה. והדגיש זאת בפני כמה פעמים.

-         "כן, במה אוכל לעזור לך?"

-         "הרב דויטש מאד מעריך אותך, ואומר בזהירות, למרות שהוא חושב שקצת טעית בדרך, בכל אופן מידי פעם אני מתקשרת לרב דויטש לבירורים כאלה ואחרים, אתה מבין, אני שדכנית ובישיבה של הרב דוטש יש בחורים מצוינים, ואני מכירה בנות שמתאימות לבחורים הללו, אז כשדיברתי עם הרב דויטש הוא אמר לי, 'זלפה, תשמיעי, את עושה עבודת קודש', ובינינו אני אומרת לך, זה לא שאני חושבת שאני עושה משהו מיוחד..."

היא מדברת במהירות מדהימה זילפה הזו, אני מקשיב לה בסבלנות, לא שהיה לי סיכוי לקטוע אותה, כי נראה שהיא אפילו לא נושמת כשהיא מדברת. אחרי עשרים דקות מתישות אני מצליח לנתק סוף סוף את הטלפון מבלי להתחייב לה שום התחיבות ברורה. נראה לי שבסדרת השבי שעברתי בצבא החקירות היו קלות יותר מהשיחה הזו.

כשיצאה השבת ונכנס הדכאון, לא העליתי בדעתי שיש לו עוד לאן להעמיק, שתי שיחות הטלפון הביאו אותי לתהומות חדשים.

אני חייב לצאת, אולי אויר הלילה הקפוא יעודד אותי מעט. אני לובש פליז ויוצא. הרוח מעיפה עלים וניירות ברחוב הצדדי בו נמצאת הדירה שלי. אין לי מטרה מוגדרת, אז אני יוצא לרחוב הראשי ובמקום לבחור יעד אני בוחר ללכת פשוט אל מול הרוח כמו שאני רגיל.

השמים כהים, עוד מעט ירד גשם, אולי העולם יטהר לו מעט מזוהמתו, קולו של  הרב דויטש בשיעור על פרשת נח, מתנגן בראשי: "ארבעים יום כנגד ארבעים סאה שבמקווה". הרוח נוהמת "נעמה, נעמה" אני שומע. אני מתחיל לנהל את הויכוח שלי עם הקב"ה, כבר אמרתי לו את זה כמה פעמים אבל שוב זה קופץ "מילא אם לא היית נותן לי אותה, אבל למה נתת ולקחת לעזאזל" אני עוצר את שטף המחשבות ומזדעזע מהבוטות שהמחשבות שלי מובילות אותי כלפי מעלה, אבל אין לי מילה אחרת עדינה יותר לבטא את הזעם שלי. "הרי אתה יודע שהיא בדיוק מתאימה לי, מה אתה רוצה שאני אכיר את אלו שאבא שלי היה רוצה שאתחתן איתן, או אולי שאכיר את הבנות שיש לזילפה להציע – 'בחורה טהורה, אני אומרת לך, נכון שהיו לה כמה שנים לא משהו, טיול בתילנד וכאלו, אבל גם אתה היית במקומות כאלו ואחרים ובסוף זכית ללמוד תורה, אז הבחורה היום רוצה רק בית של תורה...' אני רוצה אותה, למה אתה לא נותן לי את מה שמגיע לי, נכון יש לי לא מעט עבירות בתרמיל, אבל זהו, אין סליחה אצלך, אין תשובה?"

צפירת רכב מקפיצה אותי, כמה ערסים מתפוצצים מצחוק ברכב שעבר.

אני נוטה לבחור ללכת לדירה של נעמה, אולי גם היא יושבת בבית במוצ"ש דכאוני, ופשוט אדפוק בדלתה ואציע לה לצאת. אני יוצא בצעדים מהוססים לכיוון הדירה שלה, ברגל אם לא ירד גשם זה ייקח לי לפחות שלושים וחמש דקות, בדרך אחליט אם ללכת לשם, ואם כן מה להגיד.

כעבור רבע שעה הטפטוף שהתחיל הופך לגשם סוחף. מערכות הניקוז בכבישי העיר כרגיל כושלות, בעל כרחי אני נדחף לפתח חדר מדרגות חשוך. עשר דקות חולפות והגשם לא מראה סימני החלשות, רעם וברק מרעידים את השמים מעלי. הם מתרחקים מעט, אך הגשם לא נחלש, אני שומע את הרעם הבא מרוחק מעט במערב מבשר על התקרבות מוקד סופה נוסף. רכב עוצר בחנית הבנין מאחור. בחורה בחצאית ממהרת, רטובה מהגשם וחבילות בידיה עוברת על ידי. היא נבהלת לרגע מנוכחותי שם, אני מתנצל בשפה רפה, "בגלל הגשם" היא נעלמת ועולה. דלת נפתח שתי קומות מעלי, קולות צהלה של כמה בנות נשמעות לשניה והדלת נסגרת. אני רועד ורטוב באמצע שיחה קטועה עם ריבונו של עולם, עדיין לא סיימתי את טענותי.

אני שומע את הדלת למעלה נפתחת שוב, צעדים יורדים במדרגות, "אתה יכול לבוא לעזור רגע?" הקול שלה צרוד, לא צרידות של כאב גרון או אחרי צעקות אלא צרידות קבוע, כמו של מעשן ותיק, כרמלה מנשה אני מכנה אותה בליבי. אני עולה אחריה. דירה באמצע תליית קישוטים, מולל הכניסה שלט גדול תלוי על הקיר – "מזל טוב לנעמי ליום ההולדת", בשניה הראשונה הלב שלי החסיר פעימה, כן, תאריך יום ההולדת של נעמה זהה לתאריך יום ההולדת שלי, כלומר עכשיו, אבל שנייה אחר כך אני מבחין שכתוב נעמי ולא נעמה ונרגע מעט. "מה אני יכול לעזור?" בדירה חם ונעים ולא אכפת לי להשתהות שם עוד כמה דקות.  "כרמלה מנשה" עונה לי, "יש יום הולדת ואנחנו מקשטות," כאילו לא הבחנתי בעובדות הללו לבד, "אבל אנחנו פשוט נמוכות מידי" – גם בעובדה הזו כבר הבחנתי, "אז אולי תוכל לתלות עבורנו כמה קישוטים, תתחיל עם בלונים, אחר כך כבר נראה איך להמשיך", אני מתחיל עם שרשרת הבלונים שהן הכינו, תולה עוד כמה בלונים בודדים, שהן מנהלות ויכוח עמוק על מיקומו המדויק של כל אחד מהם. "כרמלה" היא הרוח החיה במהומה הזו, בקולה המחוספס היא מחלקת הוראות ונוזפת בשאר הבנות. כשהן דנות במרץ אני מסתכל עליהן מעל השולחן עליו אני עומד כשקצה חוט של כרזה כלשהי בידי. "כרמלה" היא בחורה מעט מלאה, דברנית נמרצת, ולא רק הקול שלה מחוספס אלא כל התנהגותה אומרת חספוס. לאחר הויכוח שהן מנהלות היא פונה אלי "הי תיאו ג'יימס, תגיד איפה יותר מתאים לתלות את ה..."

-         "שדה" אני קוטע אותה

-         "מה...?

-         "שדה, קוראים לי שדה"

-         "אמרתי לך שהוא חוזר בתשובה" היא אומרת לאחת הבנות בלי לשאול אותי.

-         "שדה" היא מחספסת את השם שלי בקול שלה, "איפה יותר יפה לתלות את הכרזה"

יותר ויותר מתחשק לי לעוף משם, השתי דקות שחשבתי שאהיה שם הפכו כבר לעשרים דקות.

-         "וקוראים לי אורטל"

-         "נעים מאד" אני מלמל

-         "שקרן" היא עונה ומוציאה לשון.

אני תולה עבורן עוד כמה פריטים, ומקבל שחרור. אורטל מלווה אותי לפתח,

-         "מקווה שהחברה שלך עוד מחכה לך".

-         "היא כבר מזמן לא מחכה"

-          "קר בחוץ אביא לך תה לפני שאתה הולך לפחות תתחמם"

היא מביא לי תה בכוס קרטון עם מכסה, אני מודה לה והולך. הגשם הפסיק בינתיים, הכבישים עדיין זורמים מים, גגות ועצים מטפטפים, מרזבים נוזלים, אורות העיר משתקפים הכביש הרטוב. התה מחמם מעט, אני שותה אותו לאט מנשיפותי עולים ענני אדים קטנים. ההפסקה בדירת הבנות מעט עודדה אותי, לא שהיה שם משהו מיוחד, פשוט בעצם הפעלתנות והחברה היה משהו מנחם.

אני מתקדם לאט בדרך חזרה לדירה, שותה את התה בלגימות קטנות, אולי החום שבו ישמור את מעט החום שחצי השעה האחרונה העלו בליבי. אי אפשר למשוך את התה לנצח. הוא נגמר. אני מקמט את הכוס ביד ומחפש פח להשליך אותה. שנייה לפני הזריקה אני מבחין שעל הכוס כתוב משהו בטוש.

"אני יודעת שתתקשר, זה המספר..."



זוגיות חזורים בתשובה תחרות 48

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל48תשע"ו
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ז´ שבט ה´תשע"ו  
של חורף, פרידות וימי הולדת.

בהצלחה.
ז´ שבט ה´תשע"ו  
אין מילים
או שיש יותר מדי.
ממש להתהלך איתך שם.
שה' ישלח ברכה ושמחה.
ז´ שבט ה´תשע"ו  
אז זהו טוסטר משולשים:

https://www.youtube.com/watch?v=0YdMEl2liAA
ט´ שבט ה´תשע"ו  
"מילא אם לא היית נותן לי אותה, אבל למה נתת ולקחת לעזאזל"

ולא אהבתי את האורטל הזאת.
כתוב מעולה. תודה!
ט´ שבט ה´תשע"ו  
בדיוק כמו שסיפור טוב צריך להיות.
ט"ז שבט ה´תשע"ו  
נוגע ללב.
איזה חלום יפה זה, פינות קריאה, סעודות טבעוניות ועץ תאנה...
היה לי קשה עם הסוף. הוא מתגעגע לנעמה, אורטל בכלל לא מצאה חן בעיניו... מה יש לו לעשות עם המספר?
י"ח שבט ה´תשע"ו  
מזהים אצלי את הכותב עם היצירה, כך לפחות התרשמתי מחלק מהתגובות, אז רק לומר - שדה ואני לא דומים במיוחד.

היה נחמד לכתוב לתחרות והיה נחמד להוסיף אנונימיות לאנונימיות בניק לא מזוהה.

תודה למגיבים על התגובות החמות.
י"ח שבט ה´תשע"ו  
לגבי שדה ואורטל -
1. קודם כל היא נתנה לו את המספר, כמו שודאי שמת לב היא די אסטרטיבית, זה לא אומר שהוא באמת יתקשר כמו שהיא בטוחה.

2. לפעמים אסטרטיביות יתר, רעשנות ופעלתנות הם גם כסות לכאב, בדידות וצעקה. אחת המגיבות כתבה שהיא לא אהבה אותה, וזו התחושה הראשונית שרציתי ליצור כלפיה, אבל בסוף, בנתינת המספר, פתאום הבנתי כמה היא לבד וכמה היא צועקת לקשר.

3. ומה יש לו לעשות עם המספר? הפעלתנות, החום וכו' הביאו לו מעט נחמה, אולי החום שהוא מצא יעזרו לו להפתח לכיוון אחר שמלכתחילה הוא לא היה מוכן לו, מי יודע...
י"ח שבט ה´תשע"ו  

(ממש לא ניחשתי שזה אתה).

הבנתי את זה, לכן הסוף ביאס אותי.
כי זו פשרה כזאת, כי המספר בסוף - זו הנחמה שהסיפור מציע לו, והיא מבאסת.
לא בטוחה שזו ביקורת "ספרותית", סתם תחושה.

ברמה הספרותית - אולי כן הייתי רוצה להרגיש קצת יותר את הנחמה שהוא חש שם, כדי להאמין שיש לזה סיכוי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד