בנושא
בכרם
חדשות
 
יוסף / עודלא
בביכורים מאז ג´ שבט ה´תשע"ו

בערך בגיל חודשיים ראייתו של תינוק מתעצבת ומתמקדת סופית והוא מתחיל לראות באופן ברור את החפצים והדמויות שמולו. אצל יוסף, ההורים יודעים לומר שזה קרה בגיל חודשיים ויומיים בדיוק. הם לא שוכחים זאת, ובטח שהוא עצמו לא ישכח. באותו יום יוסף הקטן התחיל ליילל ולצרוח כמטורף, והמשיך בכך כמעט שלושה ימים ברצף למעט עתות שינה טרופות וקצרות.
פגם גנטי? יותר סבירה האפשרות שהמלאך הממונה על כך פשוט שכח לעשות את תפקידו כראוי, ולא הכניס את הגדרות המערכת הנכונות. כך או אחרת, באותו יום התברר ליוסף מה שהוא היה יכול להגדיר בצורה ברורה בראשו ולבטא במילים רק שנתיים מאוחר יותר: הוא ראה שדים.
רק אחרי שלוש יממות, לאחר שריאותיו הקטנות התעייפו ופיו התייבש, וכיון שגם במוחו הקטן התגבשה מחשבה שככל הנראה לא נשקפת לו סכנה ממשית ומיידית מאותם יצורים נתעבים ומזיקים, הצרחות גוועו לאיטם ליבבות שנוקות, ולבסוף לשתיקה שבהשלמה עם המצב. 
שתיקה, כיון ששדים אלה סבבו אותו הרבה יותר מבני מינו, ויוסף בהחלט לא היה מעוניין לדבר עם טיפוסים מרושעים שכאלה. 
הוא היה מסתכל על פרצופיהם השעירים והמכוערים, ונחרד למראה תעלוליהם שהיו אך לעיתים רחוקות משעשעים, ולעיתים מאוד קרובות מרושעים, מקלקלים והרסניים. יוסף התקשה להבין מה תכליתם וייעודם של יצורים אלו.
עברו שנתיים נוספות לפני שיוסף החל לדבר עמם. לא בגלל שהם לא היו מעוניינים, אדרבה, היה נראה שישמחו אם יצטרף אליהם, והם אף פנו אליו מדי פעם, אך לקח לו זמן להתגבר על הבהלה הראשונית ועל הרתיעה הטבעית מאותם שדים. 
בניגוד לחששו, החיבור אם יצורים אלה לא היה נוראי כמו שחשב. לפחות בתחילתו, היה נראה שאפשר למצוא שפה משותפת, שיש אפילו תחומי עניין משותפים. אפילו הצטרף מדי פעם למעשי משובתם. הנה, חשב, כל יצירי כפיו של הבורא יכולים למצוא שיח ביניהם, הבנה וקרבה, צריך רק להכיר.
לקח ליוסף קצת זמן להבין שהוא טועה. בתחילה היה משווה בין עצמו אליהם וכשהיתה עולה בו מחשבה רעה עליהם, או שהיה מתרעם על פשעיהם והצקותיהם, היה מרגיש קצת מתחסד. והכי טוב הוא מהם? וכי אין הוא חוטא מדי פעם במעשים דומים במידה כזו או אחרת?
אך ההבנה וההבחנה הגיעו ככל שהיטיב להכירם. לא. לא דומים בכלל. בשום פנים ואופן אי אפשר להשוות את הבילוי אם חברים שלו לזמן שבילה עם יצורים אלה. גם כשהיה מעולל תעלולים, מציק לחלשים ממנו לבדו או יחד עם אחרים, ואפילו מזיק לרכוש לעיתים, מעולם לא מצא אצלו או אצל מי מחבריו רוע שכזה ואכזריות שכזו. נכון, צעירים ונעורים וחמימות מוח ושטויות ואלכוהול ולא לחשוב ולעשות דברים שתתחרט עליהם.. כן, קורה. אבל אכזריות לשם האכזריות? רוע שנראה שאין לו תכלית, ואין בו הנאה ורווח אלא רק לגרום צער למישהו אחר? להזיק לא מתוך רוגז רגעי וללא סיבה נראית לעין? לא. בזה הוא נבדל מיצורים אלו. 
אומנם, כבר בינקותו בכה ונבהל כשראה אותם, אך רק לאחר שנים של הכרה ומפגש מקרוב חש באמת צער וכאב לב גדול על כך שבכלל פגש בהם. מיום ליום הזכות המפוקפקת שבראייתו המופלאה נראתה לו יותר ויותר כקללה. הכי כאב לו דווקא ברגעים שנהנה והרגיש קרוב אליהם. הוא חשש שהוא מתחיל להידמות להם, ולהיות מושפע ממעשיהם. יוסף חיפש כל דרך לסיים את הקשר הזה, שלית חתולה שחורה שרופה בעיניים, שיני שום, תרדים קנובים, מרה של דיה לבנה, וטחולים צלויים בחרס אומן, הוא החל לשנן לחשים על ´הוית דפקיק.. בר טינא כשמגז´ ו´על קרקפתו של ארי וחטמה של לביאה´, אך נראה שכל מעשיו אך גרמו לשעשוע מצד השדים, והם התחילו להטפל אליו ולחקות את מעשיו בתנועות והעוויות מוגזמות.
בצר לו, פנה יוסף אל בוראו ובוראם של כל יצורי עולם, כולל יצורים אלו שעדיין לא השכיל להבין מדוע בכלל נבראו: "אנא אל רחום וחנון, גלוי וידוע לפניך מר לבבי וצקון לבי על כל אשר אני רואה וסובל. אני מאמין שכל אחד נברא עם התכונות שיועילו לו למלא את תפקידו בעולם בצורה הטובה ביותר והרצויה מלפניך. אך כבד ממני הדבר. בוראי ואלוקי, איני מסוגל עוד להמשיך כך. כשל כח הסבל. אנא אל המרחם על כל בריותיו, הסר ממני את ראייתי זו. שלא אראה עוד באותם יצורים רשעים ומזיקים, ואוכל לעבודך ביתר שאת, ובנחת, כי בעוונותי, חלש אני מלהתמודד עם בריות אלה שיצרת". יוסף בכה כשעה תמימה, וידע שתפילתו התקבלה. השמים לא נפתחו, וברק לא ירד, אך הוא שמע קול בתוכו, ונרדם בחיוך.

למחרת היום יוסף קם, נזכר כעבור רגע בתפילתו, ורץ אל החלון. האושר איים לפרוץ מחזהו, מליבו ומכל איבריו. הוא לא ראה אותם! לא ברחוב, לא בבית, ולא בשום מקום! לא העיבה כהוא זה הידיעה שהם עדיין קיימים בכל מקום סביב, וממשיכים במעשיהם הרעים והנפשעים ורומסים אחד את השני ברגל גסה בין אם הוא ממינם ובין אם לא. יוסף הסתפק בכך שלא יראה אותם יותר, וממילא לא יהיה בשום קשר עמם. יוסף פתח את החלון לרווחה וקפץ החוצה כדי לשחק עם חבריו ולטוס עמם לחורבה הקרובה. מאחוריו הותיר שובל רענן של שמחה ואביב, ושביל עקבות כשל תרנגולת...





© כל הזכויות ליצירה שמורות לעודלא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד