בנושא
בכרם
חדשות
 
ברכה ויפה מחפשות שידוך / א ב י ח י
בביכורים מאז י"ט טבת ה´תשע"ו

"הוא [רבי אליעזר הקפר] היה אומר...
על כרחך אתה נוצר,
ועל כרחך אתה נולד,
ועל כרחך אתה חי,
ועל כרחך אתה מת,
ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון
לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"
(אבות ד', כב).

מעשה שהיה (או לפחות כך מספרים),
על אדמו"ר מבוגר וקבוצת חסידים,
שישבו יחד סביב שולחן תחת כיפת השמיים,
זימרו ניגונים והרימו כוסית לחיים.
ובאותה חסידות היה נהוג, כמו בחלק מהקהילות,
שאחרי כמה ניגונים, שואלים את הרב שאלות.
אחד החסידים היסס, התלבט וחכך בדעתו,
עד שהרב בו הבחין, ונתן לו את רשותו,
"במחילה מכבוד הרב, אני מבקש סליחה,
אך יש לי קושייה שלא נותנת לי מנוחה.
שלשום למדתי עם בֶּערל מסכת אבות,
(אפשר ללמוד ממנה הרבה מידות טובות),
עד שהגענו לאימרה אחת, ולא ברור לי הדבר –
מילא זה שעל כורחי אני נוצר,
וזה שעל כורחי אני נולד – נניח,
ועל כורחי אני חי – טוב, לא אתווכח.
בסופו של דבר, גם על כורחי אמות,
וגם על זה מבטיח שאין לי תלונות.
הבעיה שלי היא עם הדבר האחרון,
שעל כורחי אני עתיד ליתן דין וחשבון,
הרי להיווצר לא בחרתי, וגם לא להיוולד,
ולחיות ולמות – ככה העולם עובד,
לא רציתי בכל זה, אז מדוע שאחויב
לשלם את החשבון על כל מה שנכתב?"

שתיקה השתררה, והחסידים פנו אל הרב,
שגירד בזקנו חרישית וחשב,
עד שפצה את פיו והשיב לאותו בחור,
את התשובה האהובה על כולם – "אענה לך בסיפור".

"מעשה שהיה (או לפחות כך מספרים),
בעיירה יהודית רחוקה לפני הרבה שנים,"
(אם אתם מספיק חכמים ולא בעלי הצתה מאוחרת,
בטח כבר הבנתם שהרב והחסידים היו סיפור מסגרת,
ושהמעשה הזה הוא בעצם העיקר,
שמסייע למסר להיות מועבר),
"היה סוחר עשיר בעל ממון רב,
בעל נכסים שהצליח בכל מעשי ידיו,
אך צרה אחת טרדה את מנוחתו,
וליתר דיוק, שתיים – בתו, ועוד בתו.
שתי בנות היו לו לסוחר, ושמותיהן יפה וברכה,
הגיעו לפרקן מזמן, וניסו למצוא חתן – ללא הצלחה.
כמה השתדל וחיפש עבורן,
ועדיין לא מצא להן את זיווגן.
למען האמת, הוא לא התפלא כלל,
כי ידע היטב שלכל אחת מהן יהיה בעל אומלל –
ליפה הבכורה, לא נעים להודות,
לא היה הרבה חן שניתן היה לראות;
כל מי שהתבונן בה מיד הסב את מבטו,
כי כיעורה היה רב משיוכל לשאתו,
'היא נראית כמו הלילה', כך הפטירו עליה אנשים,
'בעצם הלילה עדיף, כי אותו אין רואים'.
ולשנייה, זוהי ברכה, זה סיפור די מביך,
פה 'מפיק מרגליות' – היה לה איזה תסביך;
כל מי שעל פניה חלף בימים או בלילות,
היה מיד זוכה למטר של קללות,
'גם ללא שום סיבה את פיה מטנפת', כך אנשי העיירה,
'אי אפשר אותה לשמוע או להיות במחיצתה'.
אביהן הסוחר כבר כמעט התייאש,
להשיא את שתיהן – זה כל מה שביקש,
כי גם הוא כבר לא יכל עוד לסבול
את השתיים בבית, רבות על הכול,
ברכה את יפה מקניטה ומקלסת,
יפה בתגובה חובטת לה בלסת,
ברכה על יפה בקושי מסתכלת,
יפה את אוזניה סותמת וסובלת.

עד שיום אחד, לכאורה ככל הימים,
הגיע לעיירה אדם מאוד מרשים,
שמו יצא למרחוק כשדכן מנוסה,
לא היה סיר שעבורו לא מצא מכסה.
הסוחר ניגש אליו לבוש בחליפה,
סיפר לו על בנותיו – ברכה ויפה,
לא החסיר שום פרט, כי היה איש ישר,
מה גם שידע שלהסתיר במקרה הזה, אי אפשר.
השדכן הקשיב והנהן בהבנה,
הודה לו על הכנות וגם על היושרה,
ולאחר מכן הבטיח בביטחון גמור
שימצא להן חתנים ויסגור את הסיפור.
הסוחר עדיין לא יצא מהדכדוך,
הוא לא באמת האמין שלבנותיו יימצא שידוך,
התפלל לריבונו של עולם המזווג זיווגים
שאת ים סוף יקרע, וימצא שני דגים.
עברה איזו תקופה, עד שחזר השדכן עם בשורה –
'מצאתי חתן לבתך הבכורה!
בחור ירא שמיים ולמדן רציני,
לשקדנותו בתורה בישיבתו אין שני.
בעל משפחה מיוחסת ונפש בריאה
רק דבר פעוט חסר לו – חוש הראיה'.
'ואת בתי יפה מוכן הוא לשאת?'
הסוחר לא האמין שזה קורה באמת;
חיש מהר בין השניים הם הפגישו,
את הבחור ששמו ראובן, עם יפה שרק רצתה מישהו,
תוך כדי שלראובן מסביר השדכן,
'הנערה כאן מקסימה שחבל על הזמן,
כשמה כן היא, יפה מבפנים ומבחוץ,
תאמין לי, להתלבט פה לא נחוץ.
בעיני כל רואיה מיד נושאת חן,
לפני שיחטפו אותה – מהר להתחתן'.
(את ברכה כמובן דאגו מראש להחביא בחדר נפרד,
כדי שלא תפתח פיה ותחריב את השידוך לעד),
וכך נישאו להם השניים, יפה וראובן,
כששניהם מרוצים – עד כמה שזה לא ייאמן,
הסוחר שילם לשדכן בעין יפה,
והזכיר שיש לו בת נוספת שאת דעתו מטריפה.
ואכן לא עברו ימים רבים בכלל,
עד ששב השדכן עם הפיתרון המיוחל,
'זהו החתן לברכה, שמו שמעון,
הוא תלמיד חכם, בתורה הוא גאון.
יפה תואר ועניו, ממש כליל השלמות,
מרבה חסדים, שאפשר למות!
יש רק פרט שולי שחשוב שאומַר –
למעשה, הוא אינו יכול לשמוע דבר'.
'הוא חירש?' שאל הסוחר,
אך כלל לא הצטער,
האמת שגם לא הפריע לו שראובן עיוור,
העיקר שהסיוט ששמו ברכה ייגמר.
השניים הופגשו, ומובן שברכה כהרגלה
שיחררה לשונה ברינה ובצהלה,
'מה היא אומרת?' שאל שמעון התמה,
והשדכן מיד הסביר לו (בשפת הסימנים, כי אינו שומע),
'היא מברכת אותך ומשבחת דמותך,
בעצם, כדאי שתדע זאת על ברכה –
שפתיה נוטפות מור ופיה מלא ברכות,
לא סתם קראו לה כך, היא נעימת הליכות,
מדברת לא מעט, אך דבריה – כמו שירים,
מציע שתינשא לה, לפני שייקחוה אחרים'.
ושוב התקיימה חתונה מפוארת,
כל העיירה דיברה על אחותה של המכוערת,
שהתמזל מזלה על אף אופייה הרע,
למצוא חתן בן טובים לא רחוק מהעיירה.
שמעון עצמו לא שמע דבר מהריכולים,
הוא הודה לכולם על הברכות והאיחולים,
הסוחר שוב שילם היטב לשדכן ששמח
ועזב את העיירה עם מוניטין מנופח.

כאן סיפורנו יכל להסתיים בסגירה הולמת,
כששני הזוגות חיים בהרמוניה מושלמת,
ראובן משוכנע שיפה היא היפה בנשים,
הוא פשוט לא שם לב מה אומרים האנשים,
וברכה גרמה לשמעון להיות המאושר בגברים,
כי הוא היה בטוח שמאחלת לו בריאות עד מאה ועשרים.

אבל יום אחד, לכאורה ככל הימים,
הגיע לעיירה אדם מאוד מרשים,
שמו יצא למרחוק כרופא מומחה
שיכול לרפא בקלות כל נכה,
התהדר במקרים סבוכים שפתר,
ואילולא הוא – זה היה נגמר רע ומר.
ראובן ושמעון שמעו במקרה את הבשורה
(כלומר, ראובן שמע, ושמעון קרא),
וכל אחד מהם בתורו רץ אליו במהירות,
(כלומר, שמעון רץ, ראובן התקדם בזהירות),
שאלו האם יש אפשרות אותם לרפא
(תודה לאל, לשניהם היה פה),
לראובן להשיב את מאור העיניים
ולשמעון להעניק שמיעה לאוזניים.
'זה ניתוח די פשוט', השיב לשניהם,
'אך עליו תצטרכו הרבה לשלם'.
'נשלם כל מחיר', התחייבו מיידית,
'רק ודא שתעשה עבודה יסודית'.
כבר באותו יום ביצע הרופא את הניתוחים,
ושני החתנים יצאו לביתם מחייכים,
ראובן רואה, זהו פלא ממש!
ושמעון שומע, הלב כה נרגש!
לא יכלו עוד רגע אחד לחכות ולהתאפק,
להיפגש עם נשותיהם ליבם השתוקק,
איש איש לביתו הגיעו ופתחו את הדלת,
לראות ולשמוע סוף סוף את האישה שלמענם משתדלת.
אך אבוי, חשכו עיניו של ראובן,
לרגע קיווה שנכנס בטעות לבית השכן,
יפה אשתו לא נראתה כפי שציפה,
הפילו אותו בפח, זו בושה וחרפה!
וכשברכה את פיה פתחה על שמעון,
צרמו אוזניו כששמע איזו לשון!
המטירה גידופים על ראשו מיד כשנכנס,
צעקה עליו שהוא חתיכת אפס מאופס.
ראובן ושמעון, בעודם כואבים והמומים,
מיד נדרו שלרופא ההוא הם לא משלמים.
השמועה הגיעה די מהר אל הרופא,
(בכל זאת עיירה יהודית, יפה או לא יפה),
והוא בלי היסוסים וללא כל מורא
את השניים תבע לבית דין תורה.
מול הרב השופט התייצבו השניים,
הרופא סיפר כיצד הזהיר אותם שהמחיר בשמיים,
אך שניהם בכל זאת התחננו על הרצפה,
וכעת לא משלמים, זו ממש חוצפה.
פנה אליהם השופט, 'נכונים הדברים?'
והשיבו, 'ידענו שהניתוחים יהיו יקרים,
אך לא ידענו שמחירם יעלה פי חמש,
כי שנינו כעת מעוניינים להתגרש,
יש מזונות שאנחנו צריכים לשלם,
ומהמחיר הנפשי – אי אפשר להתעלם.
במבט לאחור, אם היינו יודעים
שאת חיינו יהרסו אותם ניתוחים,
לא היה הדבר בעינינו רצוי,
שיגיד תודה שלא ביקשנו פיצוי'.
פנה השופט לרופא, 'האם ביכולתו
של אדוני להשיב את המצב לקדמותו?
את עולמו של ראובן בשנית להחשיך,
ולשמעון את כל הצלילים להנמיך?'
השיב הרופא, 'אפשרי ועוד איך.
זה ניתוח פשוט שאת המצב ייהפך'.
פסק השופט, 'אם כך - זאת עשה,'
והשניים קפצו מיד מהכיסא,
ראובן לא הסכים לחזור לעיוורונו בעד כל הון בעולם,
ושמעון טען שמאז שהוא שומע העולם נהייה מושלם.
השופט סיכם, 'כעת הוכחתם שנוח לכם במצב זה,
לכן אל נא תתנהגו באופן מבזה,
שלמו לרופא את הראוי לו לקבל,
ונתפלל כולנו שיבוא לציון גואל'."

האדמו"ר סיים את הסיפור והתבונן בחסידיו ארוכות,
"כעת תבינו את הנאמר בפרקי אבות.
על כורחנו נוצרנו ועל כורחנו ניוולד,
לא שאלו אותנו אם נחיה או נמות ובאיזה מועד,
אך כאשר מחלה אותנו תוקפת,
ובכל תזוזה אנו מרגישים כאבי תופת,
מיד נרוץ לרופאים המומחים,
ניטול תרופותיהם ונעבור ניתוחים,
נעשה הכל כדי לחיות כמה שיותר
בזה העולם, עוד קצת להישאר.
ועל ערש דווי, כשכל גופנו לאה,
נתלונן שלא הספקנו לעשות כאן הרבה,
והייתה פעם מלכה אחת שאמרה לפני מותה,
שבשביל עוד רגע של חיים מוכנה הייתה
לוותר על כל מה שהיה לה בעולם –
תארו לעצמכם: ממלכה, משרתים, ייחוס ומעמד רם,
כל זה בשביל לחיות רק עוד רגע אחד,
כנראה שבכל זאת העולם הזה די נחמד...
רבים מפחדים מהמוות וסוברים שהוא מעיק,
אולי מפני שמבינים הם שהוא מגיע עם תיק,
לתת דין וחשבון, על כל מעשה שעשינו –
אם היה צודק או לא, ואם לשם שמיים התכוונו,
ועלול לבוא האדם ולטעון, 'הרי זאת לא ביקשתי!
אולי היה מוטב אילו כלל לא נולדתי!
מי ביקש בכלל לחיות? זו גזירה משמיים!
והמוות? הרי הוא גרוע שבעתיים!'
אך אם ריבונו של עולם אותו אז ישאל,
'אם אחזיר הגלגל לאחור, תעדיף שלא לחיות כלל?'
מיד יזדעק בבהלה ויסרב נחרצות,
הרי בכל זאת היה לו נעים כאן לחיות...
אם כן, מסתבר שנוח לו הדבר,
שעל כורחו נולד ועל כורחו נוצר,
הוא אהב את החיים, ועם המוות עוד ישלים,
שהרי כמה ערך כבר היה לחיי נצחים?
לכן אם נהנה – עליו לשלם,
לא ייתכן שממעשיו כאן יתעלם,
ובין אם נוח לו לאדם שנברא, או שלא –
יפשפש במעשיו, וימתיק גזר דינו".

אחר דברי האדמו"ר דממה כבדה השתררה,
אף חסיד לא העז להוסיף אחר הדרשה האדירה.
והאדמו"ר חייך חיוך צופן סוד לכל קהל החסידים,
והפטיר, "טוב, תשירו איזה ניגון, מה נהייתם כבדים."



זיווג חרוזים מעשה חסידי סיפור בחרוזים שידוך

© כל הזכויות ליצירה שמורות לא ב י ח י
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
א´ שבט ה´תשע"ו  
אני אוהב את הסיפור המקורי, אף שלא מצאתי איך החרוזים תורמים לו הלאה, אבל נו, זה חמוד, ואין צורך להיות כבד.
ד´ שבט ה´תשע"ו  
זה ממש יפה להעביר מסרים רציניים בצורה משעשעת.. תודה!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד