בנושא
בכרם
חדשות
 
שפה אחרת / עודלא
בביכורים מאז י´ טבת ה´תשע"ו

שמות שונים ומגוונים נתנו לדבר הזה שיש לי בראש. בעיה, קושי, שריטה, שגעון, ואפילו מחלה, תלוי את מי אתם שואלים. קצת מוזר שאם הדפקט שלי הוא כל כך חמור, גילו אותו רק בשלב מאוחר כל כך בחיי. אולי בגלל שהתופעה הזו נדירה כל כך.
הפעם הראשונה בה אני שמתי לב שמשהו אצלי יוצא דופן ושונה משאר האנשים בעולם, היתה קצת אחרי גיל שש. אבא ראה חדשות בטלוויזיה, ואני שיחקתי ליד. לא יודע כמה דקות עברו לפני ששמתי לב לכך שאני לא מבין מילה מכל מה שבוקע מהמרקע. כשהבחנתי בכך, פשוט בהיתי במסך זמן ממושך. המילים נשמעו הגיוניות ומסודרות, הקריין היה אותו קריין, והשפה לפי ההגיה, התחביר והצלילים היתה אמורה להיות עברית, הייתי בטוח בכך. ולמרות זאת, לא הבנתי מילה מכל מה שנאמר. לא אמרתי על כך מילה לאבא, או לאף אחד אחר, וגם לא כשהתופעה חזרה על עצמה כששמענו רדיו בנסיעה, או שנואם דיבר בטקס כלשהו.
בילדותי לא היינו רואים הרבה טלוויזיה בבית, ולא שומעים רדיו. לכן עברו עוד הרבה שנים עד שמישהו מלבדי שם לב לבעיה שלי, מה גם שבלימודים הצטיינתי, הייתי טיפוס מאוד חברתי, וגם בתחומים אחרים הייתי מעל הממוצע. אך כבר לפני הבר מצוה, אי אפשר היה להתעלם יותר מהבעיה שלי, ועם הזמן, ככל שהייתי שותף יותר בשיחות של ´הגדולים´ זה הלך והפך בולט יותר ויותר. כשאנשים היו מדברים על נושאים מסוימים, הייתי מטה ראש, המבט בעיניים שלי הפך מבולבל, ופתאום הייתי מתנתק. לא הצלחתי להבין מה הם מדברים, והם לא הצליחו להבין אותי. הם דיברו עברית, ככל הנראה. אני, בוודאי שדברתי עברית, ובכל זאת, לא דברנו באותה שפה.
בשנות התיכון זה התגבר. מיום ליום יותר חברים היו מאבדים אותי באמצע שיחה, לפעמים כבר באמצע משפט, וכך גם להיפך, היינו דנים על משהו ולפתע הייתי חדל להבינם. השיא היה כשהגיע תורי להרצות לפני הכיתה בשיעור חברה. עבדתי קשה בבית על חיפוש מקורות ועל בניית הנושא בדרך שתהיה מעניינת, אבל מיד לאחר הצגת הנושא והקדמה קצרה, לא יכלתי להמשיך. החברים התחילו להסתכל אחד על השני במבטים שניסו להעלים ממני, אך די מהר זה הפך להיות בולט. ראיתי שגם המורה שעמד מאחור ולא העיר כלום כיון שידע שהשקעתי מאוד בשיעור הזה, לא מבין מילה מדברי. הוא רק הביט לכיווני, וניסה להבין, אבל זה היה אבוד. אני מלמלתי כמה דברים על כך ששכחתי את החומר הנכון בבית ואעביר כבר בשבוע אחר, ומיהרתי למקומי. וזה היה השלב בו למדתי להסתיר.
למדתי לדבר כמו השאר, לחייך, להשתמש בשפתם למרות שכלל לא הבנתי אותה, בקיצור, הייתי "נורמלי". אבל רק כלפי חוץ. בפנים היה תסכול גדול, כשל כל אדם שאינו מצליח לתקשר ולקשר בין עולמו הפנימי הרחב והמלא, לבין הסובב בחוץ. מדי פעם לא יכולתי להמשיך ולהכיל לבד, הייתי חייב לפרוק ולהוציא. ועיתים אף היו רגעי נחת ושלוה כאשר נחָתִּי במקרה על אדם שדיבר בשפתי, שהבין באמת את מה שאני אומר. אך רגעים שכאלו הפכו נדירים יותר ויותר. והתגובות הפכו ממרגיזות למייאשות, מבט של רחמים בעיני המקשיב, כעל ילד קטן שבהחלט היית רוצה לעזור לו ולתמוך, לו רק היית מבין מה הוא דורש בין יללותיו. הרגשתי שאני מתדרדר לטירוף מוחלט, והשתדלתי להתרחק ככל האפשר מחברת בני אדם.
הקש שכפף את גב המטורף יותר מכל, היה אמא. האחרונה שבאמת הבינה, שבאמת הקשיבה, וכאשר הייתי נואם ולא מבין כיצד אין כל העולם מבין את דברי הפשוטים, היתה נאנחת ´לא כולם חונכו ולמדו כראוי.. והעולם ההפוך.. והמציאות.. לא כולם מבינים´, ונחמה מעט היתה לי ממנה. אך הגיע היום ובא הזמן שבאתי נסער כרגיל אחרי אסון מצוי, ושפכתי לבי בפני אמא, אך אחרי עשר דקות כבר הבנתי שהיא לא איתי. שטף דברי החל להתגמגם ומהרה נעצר. ואמא התחילה לומר לי שאולי.. ואני צודק.. אבל צריך להבין ש.. וכאן הגיע רצף משפטים בו אני לא הצלחתי להבין אותה.
התחלתי לבכות. אמא אימצה אותי אליה בחיבוק עוטף, כפי שתמיד עשתה מאז נולדתי. אולם, הפעם היה הדבר שונה. עם כל האהבה והקרבה, גם כאן נכנס הנתק שאינו ניתן לגישור וידעתי שלמרות הרצון הטוב והדמעות, לא יחזור המצב להיות כפי שהיה.
יאוש. ואין מוצא כי אם לעשות מעשה. ואולי מישהו יבין. ואולי מישהו יפקח את עיניו. ואולי אני.
------------------------------------
במחלקה הסגורה בקומה הרביעית, ניבטים דרך חלון הזכוכית הענק הרי ירושלים גשומים של טבת. שעות אפשר לבהות במילוני מחטי האורנים נוטפי הטיפות שבחוץ, ובהרי ירושלים הכבירים הקוראים תיגר על צבאות עננים כהים הצרים עליהם. וכאן אין רע בלבהות סתם, ושלוה. וגם אם לא מבינים אותך אין מתקלקלת הרגשתך כיון שאתה בחברה טובה, אין מבינים אף אחד. וכשברמקולים המובנים בתקרה מתנגנת מוזיקה שקטה, ואך שומע אתה בקושי את המילים "..לא, אני לא בוכה.. זה רק חלון זכוכית עליו טיפות יורדות" אתה מוזמן להמשיך לבהות דרך, להתעלם מההשתקפות, ולנסות לשכנע את עצמך שגם אתה לא.



חברה שגעון שפה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לעודלא
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד