בנושא
בכרם
חדשות
 
זיהוי שגוי / הקבצן הגידם
בביכורים מאז ל´ חשון ה´תשע"ו

מיזנטרופיה חסרת גבולות. תוקפת אותך על הבוקר. על הבוקר, תוקפת אותך. זה כואב בכל הגוף. מיזנטרופיה זה לא מקום טוב. זה לא מקום לחלשים. אתה אינך יודע מאיפה לתת לזה לפרוץ. אתה אינך יודע מהם הסדקים הקלים ביותר לביקוע. אתה מוצא עצמך שוקע אחורה. בראשך רק ענן לבן, הכול עובר הזרה. אתה אינך יודע מאילו מילים לדבר. הכול זיוף, הכול זיוף. אלו מילים של אחרים. אתה מחפש את המילים הריקות, שאינן מוכרות לאף-אחד. אתה מחפש לדוגמה: ציפורן, עצמות, פינות החדר. אלו מילים לא-הגיוניות והרְאוּת סביבן חלשה. הן יוכלו להיות לך מחסה מכל הדיבורים. הכול אינו אלא זיהוי שגוי. זיהוי שגוי. זה מהבהב בך שוב ושוב: זיהוי שגוי. גישוי זהוי. מיזנטרופיה חסרת גבולות.

אתה אינך יודע מאיפה להיוולד. הרי זו טעות אחת גדולה. כל זה. אינך הסכמת לזה מעולם, אתה רוצה לצעוק. להרעיד את הסיבוב התמידי של היקום. להרעיד את המילים, את ההגיון העקום. להרעיד את הכניעות שלך כל פעם מחדש. את הנסיגות הפשוטות-מכל אל המילים. אבל אינך עושה זאת. שהרי הינך יודע. תהום במעגל סגור. ואין לה טענה, ואין בה בית-אחיזת-יד לטענה. הרי הצעקה תהיה שנייה למכה. למכה אין קול. היא נשמעת רק כחבטה חיוורת ורחוקה. הנִמְצַאוּת הזאת, של העולם.

לו ידעת למצוא את המילים הפרטיות שלך. לו ידעת להוליד את עצמך: אומניפוטנטי ומלא רחמים. לו ידעת להוליד את עצמך ולא לרשת אותך. ולא לרשת אותך: מגלגולים קודמים, מהחלטות שהתייבשו זה מכבר, משפה שנולדת אליה. לו ידעת להטביע בנמצאות ידיים אחרות. ידיים שלך, זיהויים נכונים. לו ידעת להוליד מהשמיים הרחוקים מעט קרבה. ודאי היית רואה אותם סגולים. ודאי היו הרים כהים באופק. עץ אחד ירוק, מים נוטפים בתוכו, נשימותיו רכות, היה ניצב שקט בתוך משטחי הדשא הארוכים.

מיזנטרופיה חסרת גבולות היא צליל ההתנפצות. כשלא ידעת מאיפה להוליד, מאיזה אדמה, מאילו אותיות. מיזנטרופיה חסרת קולות, עיוורת, טובעת בשפה הישנה. היום ממשיך הלאה. בוקר מיזנטרופי נמשך לצהריים אילמים, בערב ישבת מול הרוח ואפילו נחמה נתגלתה בה. ואפילו נחמה משמיים אחרים, סגולים, נפתחה בה. לא היה זה נכון מצידה, היה עליה להישאר. החיצוניים, את מבינה. הם בכל מקום. (אפילו פה?) את מבינה, זה לא את, זה אני. פשוט היו דברים שהתגלגלו בי פעם. היו הדים שהתפרקו מקיר אל קיר. פעם ביקשתי משהו אחר. היה אִיווּי קדום. ביקשו הדברים להתערות זה אל זה. להשאיר את הבגדים בחוץ. להתעבר פנימה.

בזמנים לא-רחוקים ביקשה המילה 'תיקון' להניע אותי. למצוא בי אדמה ממנה תוכל להינטע. למצוא בי רשת אחרונה עליה נוכל לחיות. ביקשה ממני להתעורר אל השפה הישנה, החיצונית. ביקשה ממני להשאיר אותי בפנים ולצאת החוצה. האנשים בחוץ היו היכן שהיו. הם לא ביקשו דבר. חלקם חזרו על דברים של אנשים אחרים. חיפשו במבטם (נואשות) אחרי הערכה. היו אחרים שיצאו גם הם לחפש מישהו אחר (במעט יותר הגינות). התיקון הוא נפלא, גם אם חסר את ההצדקה שלו. זאת תובנה שלקח לי זמן להבין.

יום אחד, אנו נאלצים לקוות. יום אחד משהו אחר יתעורר בנו. לא תהיה זו מיזנטרופיה ולא תהיה זו עייפות. יום אחד הקיום עצמו ירפה לרגע. מים כבדים יפרצו מן הסכר הגדול. הם היו שם כל הזמן. הטרידו את מנוחתינו. עכשיו. מה נותר. אלא לפרוש כנפיים.





© כל הזכויות ליצירה שמורות להקבצן הגידם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ כסליו ה´תשע"ו  
קריפי משהו.
בייחוד היחס לאנשים שבחוץ.

אבל כתוב יפיפה והניסוחים כהרגלך מדויקים להפליא. התחושות החזקות הם תוצאה ישירה של זה.

תיאור של "פינות החד" והמילים הריקות שבה אותי.
י"ב כסליו ה´תשע"ו  
מעבר למה שאני מסוגלת להבין
אבל הקיום החונק והמילים והמחשבות המהירות ממש מורגשות כאן.
שכבר ייפתח הסכר.
ט"ז כסליו ה´תשע"ו  
כל פעם מחדש

 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד