זה נותן לי כח

לראות, לשמוע צעירים.

אמיצים, בועטים, נועזים.

מנסים, מתחצפים.

כאילו כל העולם פרוש לפניהם

ומזמין.

אני לא מבינה מאיפה זה בא להם.

איך הם מרגישים כמו בני בית.

כמו עפרה שיודעת את כור מחצבתה.

כמו היונה שידעה לחזור עם עלה הזית

בשלום עם עצמה.

גם אני רוצה לנסות,

להעיז, להרגיש, לדעת,

ליצור בלי חשבון, בלי לבדוק.

שאפשר את הכל בכל מכל (כל).

לדעת לבטוח.

בי ובך ובהם.

ומי אני בכלל.

כמו תינוק הצועד

ונופל וקם ונכווה ושמח

וחוקר כל דבר ומנסה 

(בחיוך) וממשיך לו הלאה.

כי איך מטפסים לפסגות של הרים

בלי ציוד אבטחה, בלי רתמה

כרוכה אל לב ונשמה ורצון.

בלי לחשוב רק לגעת.

בלי שביל של לחזור

אל מבצר עם חומה 

שסוגרת עליך, עלי, עליהם.

זה נותן לי כח.

תקוות ורצונות.

כמו יד הנוגעת במכונת זמן קסומה

כמו אלבום צרוב זכרונות ורגעים.

להצליח.

זה מחזיר אותי

להיות צעירה.