בזווית פיה של שרה
סימנים של שחיקה.
ולא נעים לה אבל כבר
אחרי בלותה וכו'.
ואלוהים עדה שלא צחקה לא צחקה,
רק שחוק עשה לה אלוהים,
וכל רואיה כבר שחקו את השתתפותם החרוצה
קמטים בצערה.
כי כבר לא נעים לאמר, שמע ישראל,
אדוני זקן.
*
שרה יודעת שזה כבר לא מה שהיה בגיל
שבעים. ואברהם כבר לא רעב אליה,
היא כמו אחות
בשבילו.
(והוא כבר לא לוחש 'שרי',
לא שלו, בגוף ראשון)
גם לאבימלך אלוהים אמר
שהיא שייכת לאיש ואסור,
האל מקשיב לאברהם ושומע להגר,
כשאיתה הוא מתווכח על דברים שבינו לבינה.
היא יודעת שְׁחוק עשה לו אלוהים,
לקחת לה באמצע לילה את אברם ולהוסיף לו את ה
כוכבים והעפר
ואיך ייקרא לה ככה זרע
*
ואז צחוק שלה מתגלגל בין הרי מוריה,
שוחק יום אחרון.
ואברהם נזכר שפעם היא הייתה לו מלאך
ומשיב ידו מהנער.
ושרה נאנקת מצחוק
יודעת שלא תראה יותר את יצחק שלה,
וגם את בן תרח.
שואפת פעם אחרונה בשביל שניהם.
ואלה שני חיי שרה.