בנושא
בכרם
חדשות
 
חיים בנאלים ואהבה פשוטה / ~עלמה~
בביכורים מאז י"ז חשון ה´תשע"ו

שב מולי רגע ותסתכל לי בעיניים, החיים הם בנאלים, ואהבה היא פשוטה.

הם אישה בגשם שמסדרת את הגרביים, הם לטיפה על הלחי בדרך לעבודה.

הם חיפושית שמטיילת על החולצה שלך, על כתף ימין בואכה הצוואר,

הם מרק מתבשל בבית מוגף, הבדין הכחול, ריח בושם מוכר.

 

השמיים לא הזדעזעו כשנולדתי, העולם לא נברא במיוחד בשבילי,

וכל העולם לא נוגע אלי, הוא רועש להחריד ואפור להפליא.

אבל אתה בשלך כל כך מיוחד לי, וצבעוני וחי באפור הגואה,

אבל גם אתה לא שלי, ועדיין, משום מה דווקא אתה לא דוהה.

 

אמרתי לך למה אני אוהבת חורף, כי מה שאני מרגישה בסודי סודות

משתקף בחוץ ואז זה בסדר, לזקוף בלי בושה זוג עיניים דומעות.

פה הוא אמר לי שהוא אוהב, ופה נתן לי שיר והסתכל לי בעיניים,

ופתאום אני מבינה שהשארתי פיסות של עצמי ברחובות אהובתי ירושלים.

 

ואני יודעת שאתה לא שייך לפה, לחדר החצי חשוך חצי מואר,

אבל אתה כבר כאן, אז אולי תישאר, תישאר רק עוד קצת אם אפשר, אם אפשר

אל תדליק את האור, אל תפרום את החוט, רק תמשיך בחיבוק האוהב המועך,

אך אפילו בראש שלי, היגע, הוא לא נשאר אלא קם והולך.

 

יש משהו עלוב בסבל שלי, קטן, קטנוני, יומיומי ומרופט,

יש משהו עלוב בסבל שלי, שהולך לו בעיר ונופל ונחבט

באספלט מהוה, מרים צווארון של מעיל מטולא באויר הפתוח,

יש משהו עלוב ועצל, גג דולף, פירה משקית, קפה סויה דלוח.

 

לפעמים כשזה מגיע למצב כזה, אני מאמינה שלכל גל יש תפקיד,

לכל עצב יש הצדקה, אם יוליד בי מילים מופלאות להחריד.

המילים שלי ישארו לנצח, ויום אחד הן יגעו בכולם.

המילים שלי יחיו לנצח, ואז אחיה גם אני לעולם.

 

מאה קילו כאב, שלושים קילו תכלית, עם עוד כמה רגעי אושר,

זה המתכון שמאפשר לי לקום מהמיטה כמעט, אבל בינינו, לא בכל בוקר.

העולם מתקדם, התכלית בוא תבוא, המכוון מכוון הרכבת דוהרת,

אבל מה אם הסבל שלנו מקרי, הכלבים נושכים והשיירה עוברת?

 

מה אם אין תכלית, ואין מירוק, והכאב הנורא הוא רק כאב,

וסרטן ריאות הוא רק סרטן ריאות, ושברון לב הוא רק שברון לב,

ושיא החורים השחורים בחיינו, הוא אוסף חרוזים נטולי חן,

לפעמים אחד מצליח לפרוש כנפיים, ואני מבקשת, מילים שלי, קחו אותי איתכן.

 

אי אפשר לחיות בצל הנשגב, הוא יאכזב אותך כמעט תמיד,

בסוף הוא יחשוף את כל השקרים שסיפרת לעצמך כדי לאזן בין כאב לתכלית.

הוא יטיח אותך בקירות ללא שם, הוא יראה צמא למים וישקה אותך בחומץ,

ובסוף הוא עוד יגיד לך שיכולת לעוף, אם רק, הו אם רק היה לך אומץ.

 

זה לא שאני לא מאמינה, אתה מבין, פשוט היום העצב מפריע לי לראות,

לפעמים כשירושלים לובשת חורף, הוודאות חומקת לי מבין האצבעות.

הנשגב הוא שקר, האהבה והחיים, שב רגע מולי ותסתכל לי בעיניים,

בסופו של דבר שניהם מורכבים מחיפושיות ומנשים שמסדרות את הגרביים.

 

 



אהבה החיים חורף ירושלים סבל

© כל הזכויות ליצירה שמורות ל~עלמה~
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"א חשון ה´תשע"ו  
כ"א חשון ה´תשע"ו  
משאיר אחרי הקריאה דוק של עצב. עצב מהסוג המודע, שהוא חד משמעי אבל חלק מאיתך. ואין יותר מידי מה לעשות אתו כי אם לחיות עמו.

קצת התפזרתי בשיר אבל תפסה אותי הנקודה של החורף

כי מה שאני מרגישה בסודי סודות
משתקף בחוץ ואז זה בסדר, לזקוף בלי בושה זוג עיניים דומעות.

יש משהו מנחם בכרה שיש דבר כזה חורף. שהוא חלק מהעניין, מובנה במערכת.
ג´ כסליו ה´תשע"ו  
וכשזה ממשיך זה רק נהיה עוד יותר טוב ולא מייגע (כמו שעלול לקרות).

על כתף ימין בואכה הצוואר,

וגם-

אמרתי לך למה אני אוהבת חורף, כי מה שאני מרגישה בסודי סודות
משתקף בחוץ ואז זה בסדר, לזקוף בלי בושה זוג עיניים דומעות.

נפלא ומיוחד. הרגע שבו החיים הבנאלים והאהבה הפשוטה מקבלים חן.
ה´ כסליו ה´תשע"ו  
לא בטוחה מה יש לנו חוץ מלראות בהם חן.
ה´ כסליו ה´תשע"ו  
שלחת אצבע אחת, מדויקת, ללב שלי
ולחצת בדיוק במקום הנכון.
פרשת והסברת לי את עצמי,
תודה לך על כך.

(אגב, אמרו זאת כבר,
"מה שאני מרגישה בסודי סודות
משתקף בחוץ ואז זה בסדר, לזקוף בלי בושה זוג עיניים דומעות." שורה מופלאה)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד