כְּבַּדְרָן הָעוֹמֵד אֶל מוּל קָהָל,
סַכִּינַיו מִתְעוֹפֶפוֹת, מְיַּד לְיַד, מִצַּד אֶל צַד
עוֹמֵד אֲנִי וּמֵלָהַטֶט
בְּמִילִים נְכוֹנוֹת.

וְהֵן צוֹעַקוֹת, אִישָׁה אֶל רְעוּתָהּ –
כּוּלוֹ שֶׁלִּי! כּוּלוֹ שֶׁלִּי!
וַאֲנִי, בְּעֵינַיִים מְכוּסוֹת, מֵנִיף חֶרֶב חַדָּה
וְזוֹעֶק עִמַן:
הַבִּיטוּ! רְאוּ כַּמָּה נְכוֹנוֹת הֶן מִילוֹתַי;
אֲנִי, הֶחָכָם מִכָּל.

אֶצְבְּעוֹתַי זָבוֹת הַדָּם מוֹעָדוֹת עַל מִילִים
עֵינַי הַרֵדּוּפוֹת קוֹדְחוֹת בְּחֲלַל;
מְבַקְשׁוֹת אֶת שֶׁאָהֵבָה נַפְשִׁי,
אֶת שֶׁתִּשְׁמַע קוֹלִי.