בנושא
בכרם
חדשות
 
מה שנשאר / שיכורי אפרים
בביכורים מאז כ"א אב ה´תשע"ה

ג'ו צעד במהירות באחת ממנהרות המעבר במקטע 4, כשהוא מנסה להגיע למקום המסתור הקבוע שלו. לא היה לו כוח להיגרר לקרב נוסף, אחרי הקרבות והריצות שהשתתף בהם במשך היום. מטרופולין טימור היה ג'ונגל שלם של בניינים, מנהרות מעבר, סולמות מתכת, צינורות אוורור ומעברי תחזוקה, שכולם כוסו בגג מתכת ענק. זה היה חלל אחד, זירת קרב אחת גדולה. וברגע זה ג'ו ניווט את דרכו במבוך הענק הזה, כשהוא מתקדם לכיוון חדר תחזוקה ישן, שהווה את מקום מסתרה של החבורה שלו. במקור זו היתה דירה ישנה, בה גרה משפחה בזמנים המוקדמים. כשהמטרופולין הוקם, הדירה הופקעה והפכה לחדר אחד.

החבורה שלו לא הייתה חבורה ותיקה במיוחד. היא נוסדה רק מספר חודשים אחרי נפילת הממשלות, כשחבריה גילו שיותר מדי מיליציות מסתובבות במטרופולין. המיליציות נוסדו בהתחלה כדי להלחם בסמכויות החירום שלקחו לעצמן הממשלות, כנראה בהחלטה משותפת. מגפת הסופרבורה שכלתה חלקים שלמים באוכלוסיה סיפקה להן את הסיבה הנחוצה לנטילת הסמכויות האלו. כשהתושבים גילו שהדמוקרטיה הופכת לרודנות הם פתחו במחאה, שהפכה במהירות לאלימה. הנשק והאוכל הגיעו ממחסני האספקה של המשטרה, שהיו פזורים בכל פינה במטרופולינים. לאחר שהממשלות נפלו, המיליציות הרבות פנו להלחם זו בזו, קרב שנמשך ולא נגמר.

ג'ו נכנס לחדר התחזוקה, בעדינות ובשקט, ולא התרגש מהאקדחים שהופנו לעברו מוכנית. לאחר שנייה, כשיושבי החבורה זיהו אתו, הם חזרו איש איש לעיסוקיו. ג'ו התיישב ליד אחת מהקבוצות שהכינו מה שהיה נראה כארוחת ערב. מצבורי האוכל לא היו רבגוניים במיוחד, ולכן הכנת הארוחה הייתה הליך שגרתי ומשעמם, אך סביבו נערכו כל הדיונים החמים בחדר. "היי ג'ו" בירך אותו דין, ילד נמוך בן ארבע-עשרה, שהיה קטן רק בשלוש שנים מג'ו. "היי דין" השיב ג'ו. דין הצטרף לחבורה רק בזכותו של ג'ו, וחב לו את חייו עוד מהרגע הראשון. ג'ו חס על חייו כשהיה חבר במיליציה יריבה, ומאז שג'ו צירף אותו לחבורה שלו, הוא ניצל על ידי ג'ו פעמים רבות. ג'ו היה מעין אח גדול לדין, ודין לא שכח לרגע שהוא אסיר תודה לג'ו, שלימד אותו לשרוד בג'ונגל האורבני.

תוך כדי שהם מחליפים את הדיבורים הרגילים על אירועי היום, ג'ו התיישב על אחד מהמזרונים שהיו על הרצפה, והתחיל לחטט בתיק שהוא הספיק לבזוז מוקדם יותר באותו יום. הוא היה שייך לבחור בן עשרים, שג'ו ירה בו מן המארב. איש לא היה מוכן לקחת את הסיכון שבהשארת יריב בחיים מתוך רחמנות. בתיק עצמו לא נראה שיש משהו מעניין במיוחד. היה בו את הציוד הרגיל שאנשים הסתובבו איתו: קצת נשק ותחמושת, אוכל ומים, וכלי עבודה מאולתרים. ג'ו מישש את פנים התיק ונתקל בדבר מה קשיח. הוא הוציא אותו בעדינות, כשהוא חושד שמדובר בלבנת חבלה, אבל זה לא היה חומר נפץ- זה היה מחשב. מחשב! רק למיליציות המבוססות היו מחשבים, למרות היתרון הרב שהיה בהם. האינטרנט היה עדיין פעיל, ומפות של המטרופולין עוד הופיעו בו. כמות החומר המודיעיני שהופצה בו הייתה עצומה, ודרכו היה ניתן ליצור קשר עם סוחרים או עם ניצולים בודדים.

דין הציץ לשנייה מעמדתו אל ג'ו, וקלט את המחשב: "מחשב!" הוא קרא בקול, וכל הנוכחים בחדר התאספו סביב ג'ו והמחשב. "תנסה להפעיל אותו" ביקשו כולם בצורות שונות. ג'ו הרים את המסך ולחץ על כפתור ההפעלה. המסך נשאר שחור. הוא הפך את המחשב ובחן את הסוללה, שלא הייתה במקומה. "טוב," אמרה לי, בחורה בת עשרים וחמש, שכווייה גדולה עיטרה את פניה, "אתה תצטרך להשיג בטריה מאיפשהו, עד אז המחשב הזה הוא די חסר תועלת." דין ניסה להוסיף משפט, כשפיצוץ אדיר ממרחק הרעיד את הרצפה והד נפץ עמום נשמע. מרבית הנוכחים בחדר אבדו את שיווי משקלם, וארוחת הערב הלא-מוכנה עפה לכל עבר. ג'ו חיבק את המחשב בשתי זרועותיו, שלא ייפגע.

"מה זה היה?" שאל דין כשהוא מנסה לקום מהרצפה ולהתאושש, ולי הוסיפה: "זה שוב המיליציה העממית?" "כן," השיב מישהו מקצה החדר, "המיליציה העממית תקפה את פרוזדור 16 במקטע 3, והם די מצליחים. זה כבר המגדל השלישי שפוצץ היום." המיליציה העממית הייתה המיליציה הגדולה באזורם, ועם השטח הנרחב ביותר. ג'ו גיחך:"אז אין מה לדאוג. ככל שהחבורה גדולה יותר, כך היא מתפרקת מהר יותר." "כן ג'ו, שמענו את זה כבר." אמר דין כשהוא מגלגל עיניים, ודקלם:" 'רק לבד אפשר לשרוד באמת. רק לבד אתה לא תקריב את חייך למען אידיוט אחר.' אתה חוזר על זה יותר מדי לאחרונה." "ובכל מקרה," אמרה לי, "בינתיים המיליציה העממית עדיין קיימת, וזה אומר שצפויים לנו קרבות קשים מחר. אני רואה איך זרם של פליטים יפלוש אלינו וינסה להלחם בנו. אנחנו לא רוצים שהם יצליחו." מישהו התערב בשיחה מהצד, והודיע בקול:"אם כן, אני ארכז את הלחימה מחר. אנחנו נצא לקראת הפולשים ולא ניתן להם לחדור." זה היה בן. בן היה בחור גדול וכבד, וארגן רבות מהפשיטות שהחבורה ערכה. הוא היה בחור שראה הרבה במהלך הקרבות, והיה אפשר לסמוך עליו.  לי הנהנה:"מעולה, בן. אני אשב איתך עכשיו ונתכנן את זה." היא אספה כמה תרשימים ועפרונות מאחד השולחנות, והתיישבה ליד בן.  

השיחה גוועה, והנוכחים פנו לעיסוקיהם "ג'ו, בא שנייה." אמר דין, כשהוא מנסה להכין ארוחת ערב מהשרידים שלא התפזרו על הרצפה.  "כן, מה?" "אתה תצטרך האקר שיצפין אותך, אתה יודע, נכון?" אמר דין, "מה, למה?" "לגלוש בלי האקר, זה כמו לתלות מודעות שמפרסמות את המיקום שלך בכל המטרופולין. אני עצמי נחשפתי פעם ככה." "היה לך מחשב פעם?" "כן, הרבה לפני שהצטרפתי אליכם. ממש אחרי המהפכה." ג'ו עיכל את המידע הזה על דין, ושאל:"אז אתה יודע איך לנצל מחשב. הוא באמת כל כך יעיל?" דין עצר את העיסוק שלו בארוחה, והסתכל על ג'ו:"ג'ו, מי שיש לו מחשב, אני לא רואה משהו שיוכל להרוג אותו. זה הציל אותי במשך שבועות שלמים, כשהייתי לבד. גיליתי דרכו איפה יש אוכל, נשק, ציוד. אין כמו מחשב." הוא חזר להתעסק בארוחת הערב, וג'ו נשאר לעמוד לידו, חושב על הדברים. דין מעולם לא הסכים לספר לו על החים שלו לפני שג'ו צירף אותו לחבורה.  

מוקדם בבוקר, ג'ו ירד מהכוך שלו בסולם ברזל אל החדר הראשי, שם כבר התארגנו מספר לוחמים ליציאה למבוך, ואחדים ישבו ואכלו ארוחת בוקר. "היי ג'ו!" קרא אליו בן, "חלקנו כבר זוגות וגזרות. אתה תכסה מלמעלה את שטח 4 במקטע 2. אתה מכיר את האזור טוב, נכון? זכרתי שהסתובבת שם די הרבה זמן." "אני מכיר את המקום מעולה." ענה ג'ו, כשהוא לוקח ארוחת בוקר בחוסר תשומת לב, "מי הבן-זוג שלי?" בן העיף מבט בפיסת נייר שהייתה לו ביד, וצעק:"כרגיל, דין. אבל בא לפה שניה. יש משהו שאני צריך לסגור איתך."

בן לקח את ג'ו אל מחוץ לחדר התחזוקה בו הם ישנו, ונכנס עימו לחדר מקביל, "תקשיב ג'ו," הוא אמר בשקט, כשהעיניים שלו משוטטות סביב, "אני צריך שתמסור את המחשב שלך." "מה?" "דווחתי על המחשב שלך לחבורה לידנו, הצלחתי ליצור איתם קשר טלפוני." הוא סיפר, "מסתבר שיש להם האקר די מוצלח, שאיבד את המחשב שלו. הצלחתי לסכם איתם שנאחד את החבורות שלנו, ואתה תמסור את המחשב שלך להאקר, שיעבוד בשירות שני החבורות." ידו של ג'ו הונחה על קת האקדח שבחגורתו. "אני רוצה להבין. אתה הפצת במרחבי המטרופולין שיש לי מחשב? מה עוד תכננת לספר? קוארדינטות מדויקות של חדר המסתור שלנו, כדי שיטבחו בכולנו? ומה פתאום אתה מחליט למסור את המחשב שלי בלי שהסכמתי לזה?" הוא שאל, כשהטונים בקול שלו הולכים ויורדים.  בן השיב, בקול לא פחות קשוח: "המצב של החבורה שלנו לא ממש טוב, ואתה יודע את זה. זה אחד הסיכויים היחידים שלנו ליצור שלום עם החבורה המקבילה, ולהרוויח לוחמים ושטח נוסף. סיכמתי שנמסור את המחשב היום, ונקיים פגישה משותפת של שני החבורות." הוא טפח על גבו של ג'ו: "תהיה חזק. צריך לצאת עוד מעט." והשאיר את ג'ו לבד בחדר.   

  מאוחר יותר אותו יום, ג'ו ודין החליקו במורד תעלת אוורור, ויצאו זה אחר זה בתוך מנהרת תחזוקה. הייתה זו מנהרה מתכתית, עם חלונות הקבועים בצידיה, שצפתה על מספר מעברים פתוחים אחרים. "לאן מובילה המנהרה הזו?" לחש דין, כשהוא מתאמץ לא ליצור הד, שעלול לחשוף את מיקומם. "עד כמה שאני זוכר," ענה ג'ו בשקט, "היא מובילה לאיזה בניין ענק, שהיה פעם קניון. אני לא מצפה שמישהו יעבור דרך המנהרה שלנו, אבל היא מתצפתת מצוין על כמה נקודות חשובות, נחכה פה כמה זמן, ונראה מה הולך למטה." הוא ודין תפסו עמדות ליד שני חלונות משני צידי המנהרה, והתחילו לפרק בשקט את זגוגיות החלון. "תגיד," שאל דין, כשהוא קלט שג'ו סיים לפרק את החלון שלו,"מה בן רצה ממך היום, כשהוא לקח אותך החוצה?" ג'ו המשיך לעבוד מבלי לענות, ורק אחרי מספר שניות ארוכות הוא ענה:"הוא סגר על הסכם עם החבורה לידינו. אנחנו נאחד את החבורות, ואני בתמורה אמסור את המחשב לשימוש ציבורי." "ואתה הולך לעשות את זה?" שאל דין, כשהוא צמוד לקיר המנהרה, והרובה שלך מכוון למעברים שלמטה בכוננות, "שנים אתה חוזר על זה שאתה יכול לסמוך רק על עצמך. אתה הולך למסור את כל הסיכויים שלך לפרוש מהחבורה, תמורת איזה שלום? מה היתרון שאתה מקבל בחבורה גדולה?" ג'ו לא ענה. בסופו של דבר, הוא אמר: "אני חושב שאני אוותר. אין לי סיכוי להתמודד מול בן, ואין לי האקר בינתיים. חוץ מזה, שאני מאמין לשלום הזה. החבורה המקבילה לא נלחמה איתנו מעולם, ואנחנו נרוויח מהאיחוד הזה, למרות שאני אפסיד את  המחשב שלי."

דין שיפר את העמידה שלו ליד החלון, ולא ענה. הדי היריות והפיצוצים החלו להשמע יותר ויותר קרובים, ודין וג'ו קפאו בעמדתם. טיפת זיעה זלגה על מצחו של דין, והוא לא זז כדי למחות אותה. לפתע, דין קלט בחור רץ על אחד הגשרים. "ג'ו, הם מגיעים מכאן." הוא אמר. ג'ו הצטרף אליו, ושניהם ציפו לקבוצה הראשונה שתפלוש לשטח. "בן ולי אמורים להיות מתחתינו, הם מחכים להם. אנחנו רק צריכים לסייע להם מלמעלה." אמר ג'ו, כשכל גופו קפוא בתנוחת ירי. הפיצוצים נשמעו עכשיו ממש קרובים אליהם, ועשן התחיל לצאת מפתחי המנהרות שמתחתם. מספר יריות נפלטו מפתח הבניין, וקבוצה של כשלושים איש ברחה מבניין על אחד הגשרים, כשהיא יורה לכל עבר. לאחר מספר שניות קבוצה נוספת של עשרה אנשים, חברי המיליציה העממית, יצאה בריצה לגשר כשהיא צולפת בקבוצה הראשונה. "הגיע תורנו להצטרף." אמר דין, ושחרר צרור לכיוון המהומה למטה. התוקפים מהמילציה העממית נסוגו חזרה למחסה בבניין, ולאחר כשתי דקות נשמע פיצוץ רועם מכיוון פתח המעבר. המיליציה העממית חסמה את הדרך חזרה, והשאירה את המותקפים לחסדיהם של בן ולי. ג'ו ודין המתינו בעמדתם דקות ספורות, כשהם קלטו מספר אנשים בורחים חזרה במעבר, ואת בן רודף אחריהם עם קבוצה של חמישה אנשים. זה היה הרגע בו דין פעל. הוא כיוון את הרובה במדויק, וירה כדור בראשו של בן. 

"מה אתה עושה?" שאג ג'ו, ודין ענה: "לקבוצה שלנו אין מנהיג. וגם לא יהיה מנהיג. הוא היה עושה שלום עם הקבוצה היריבה, ואז הוא היה יורה בך אחר כך. אתה לא היית מוכן לחשוב על האופציה הזו בכלל." ג'ו נופף באקדח שלו באוויר, וצעק:"ומה עדיף, לוותר על השלום הזה? להשאר במצב הדפוק הזה, כשהחבורה הולכת ומצטמצמת? להכבש על ידי המיליציה העממית?" "מה שאני לא מבין," אמר דין, "זה למה אכפת לך מהחבורה, כשלחבורה לא אכפת ממך. כל אחד לעצמו. מתי שכחת את הכלל הזה?" ג'ו הפסיק להקשיב לדין, והוא שחרר כמה יריות מהאקדח, שהדהדו מקירות המנהרה. דין נשם עמוק, ונשען על קיר המנהרה, כשהמכנס שלו מתחיל להתמלא בדם. הוא התנשף כמה שניות, וענה:"אם אתה מוסר את המחשב שלך, אני בורח. זה מוות יותר ודאי מהמוות שצפוי לי עם רגל פגועה. תבחר." ג'ו התעלם מדין. הוא הביט בקרב למטה, שם לי וחבריה סיימו לטפל בפולשים, ורץ מהמנהרה, בורח ממבטו של דין.

עם רדת הערב, החבורה התכנסה בחדר המסתור. מלבד בן, נהרגו עוד שלושה לוחמים בקרב, ואחרים נפצעו. חלק מהלוחמים נשכבו על מזרונים, כמה דברו בקול שקט סביב השולחנות. לי עברה מסביב וספרה את האנשים: "מישהו ראה את דין?" היא שאלה, ופנתה לג'ו: "ג'ו, דין היה איתך היום. איפה הוא?" ג'ו הרכין את ראשו, וענה: "הוא ברח. באמצע הקרב הוא נכנס לאחת המנהרות וברח. היה לו תיק מלא בציוד." "נו, זה מה שאמרת תמיד, לא? שעדיף לחיות לבד?" זרק מישהו מפינות החדר. "כן, אני בטוח שהוא אפילו לא חשב על זה שהוא משאיר אותך לבד." הוסיף מישהו, "זה אפילו די מפתיע שהוא לא ירה בך לפני שהוא הלך." ג'ו לא הגיב, למרות שהפנים שלו התלהטו.

 לי עצרה את השיחה הזו במהירות, והתחילה לדבר בקול: "תשמעו, אבדנו יותר מדי היום. נהרגו לנו ארבעה אנשים, כמה אנשים נפצעו - היא נגעה בלי לשים לב בתחבושת על מצחה - והמצב שלנו בכללי לא טוב. אם יש למישהו רעיון מה עושים הלאה, שידבר. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה." היא העבירה מבט על הלוחמים העייפים והמלוכלכים, שהסתכלו אחד על השני במבטים מיואשים. ג'ו התחיל לדבר לאט, בקול קפוא:"בן סיכם על ברית שלום עם החבורה המקבילה. הוא רצה לאחד את שתי החבורות. יש להם האקר, ואני מוכן לתת את המחשב. זה היה אמור לקרות היום." מספר לוחמים הורידו את מבטם מטה, הם לא היו מוכנים לשלום מכל סוג, אבל להצטרף לחבורה עם מחשב הייתה הצעה מפתה. איש לא אמר דבר. לי המשיכה:"אני בעד הברית הזו. אם זה המצב-אז זה המצב. עשר דקות זזים כולם לכיוון החבורה המקבילה. ג'ו, אתה תוביל?" "אני מעדיף שלא." לחש ג'ו, "תובילי את, וקחי גם את המחשב שלי."

לאחר רבע שעה, לי הובילה את הלוחמים לכיוון הקבוצה המקבילה. הם הרעישו בהליכתם, בניגוד להרגלם, היות וכמות כזו של לוחמים איש לא היה תוקף מן המארב. ג'ו היה המאסף, כשהוא הולך לאט מכל הלוחמים, וחושב בשתיקה. לאחר צעידה של כחצי שעה, הם הגיעו לרחבה גדולה, שם חיכו להם חמישה אנשים. לי התקדמה קדימה, ופנתה אליהם:"אני לי," היא אמרה עניינית, "בן מת." שני אנשים מבין החמישה נגשו אליה, "אני מבין," ענה לה הגבוה מביניהם, "אני דיק וזה רד, ההאקר שלנו. המחשב אצלך?" לי הורידה בלי מילים את התיק מעל גבה, והעבירה אותו לרד, שפתח אותו והוציא את המחשב. הוא בחן את אותו מכל הצדדים:"הוא נראה בסדר" הוא קרא בקול, ובתגובה מטח של יריות נורו מאחורי לי. היא החווירה ולא זזה. "תודה לך לי," אמר דיק, כשהוא מחייך חיוך רחב, "הרבה זמן חיכינו למחשב טוב, וזה נראה מוצלח ממש." לי הסתובבה והתחילה לברוח, כשמטח יריות פוגע בגבה, היא הגיעה כמעט עד לגופות החבורה.  

במרחק לא גדול, רץ ג'ו בשקט ובמהירות לכיוון המקום האחרון בו הוא ראה את דין. תוך כדי שהוא קורא בשקט:"דין, דין, דין..." הוא עבר במנהרות ובמעברים, עד שהוא שמע הד קלוש של תשובה. דין הסתתר בתוך תעלת אורור, כשרגלו חבושה בצורה מרושלת, והוא לוהט מחום. "הגעתי, דין." אמר ג'ו, ודין מלמל:"בסוף קלטת מה טוב בשבילך, אה?". ג'ו התיישב לידו בתעלה, הוציא תחבושות מהתיק שעל גבו, והתחיל לטפל בפצע של דין. "השארתי את המחשב אצלם, הם הלכו לעשות שלום איתם." דין חייך חיוך רפה:"טוב, אי אפשר היה לצפות ממך ליותר. גם ככה לא היה לך האקר." ג'ו סיים את הטיפול בדין, ונשכב לידו בתעלה, מחכה לבוקר.

הירח עלה מחוץ למטרופולין טימור. יום נוסף נגמר, יום בו נהרגו ונפצעו אנשים במלחמה חסרת-טעם. מחר ייפתחו הקרבות מחדש; המיליציה העממית תנסה לכבוש שטחים נוספים, דיק וחבורתו ילכו להרוג את הניצולים מהחבורה של ג'ו. אבל עד מחר, ג'ו ודין ישנים זה לצד זה בתעלה, מוכנים לכל מה שיידרש.     



מדע בדיוני פוסט אפוקליפסה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשיכורי אפרים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ו´ אלול ה´תשע"ה  
אני מחכה להמשך.
יהודה
ח´ אלול ה´תשע"ה  
היו שם כמה דברים קצת לא מוסברים, כמו למה ג'ו לא הרג את דין. נראה שהם הורגים כל מי שלא שייך להם.

חוצמזה, גם לי מרגיש כמו התחלה. התחלה מבטיחה.
יהיה המשך?
ט´ אלול ה´תשע"ה  
מרתק.

לטעמי קצת יותר מדי אינפורמציה בפתיחה של הסיפור, אולי היה אפשר לתת להלחלק ממנה לזלוג במהלך הסיפור, חלק אולי להשאיר לקורא להבין לבד, משהו כזה.

גם אני מקווה שיהיה המשך...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד