מרווינה, זה מקסים. ההססנות כבשה אותי. הכתיבה שהיא כמו דיבור, יש לה קצב ואיכות של דיבור אמיתי, כמעט מגמגם. ובחירת המילים, שימת הלב, והעדינות -כמה רגישות צריך לכתוב ככה. זה נס. כל פעם שאני קורא משהו כזה אני מרגיש שיש נס. שמישהו חי ברגישות ושרד לספר. וגם שמחתי לראות שירים שלך שהם לא הייקו.
בכל מקרה. מאחל לך משהו מהציטוט הזה של קלריס ליספקטור, מהסיפור אושר סמוי -
איך אספר מה שקרה אחר כך? אני הייתי מסוחררת, וכך קיבלתי את הספר לידי. אני חושבת שלא אמרתי כלום. תפסתי את הספר. לא, לא הסתלקתי משם בניתורים כמו תמיד. הסתלקתי משם בהליכה אִטית. אני יודעת שאחזתי בספר העבה בשתי הידיים ואימצתי אותו אל לוח לבִּי.
כמה זמן נדרש לי להגיע הביתה, גם זה לא כל כך חשוב. לוח לבי היה חם, לבי היה מהורהר.
כשהגעתי הביתה, לא התחלתי לקרוא. העמדתי פנים שהוא לא אצלי, רק כדי לחוש בצמרמורת שהוא אצלי. שעות עברו עד שפתחתי אותו, קראתי כמה שורות נפלאות, סגרתי אותו שוב, הלכתי להסתובב בבית, התעכבתי עוד כשהלכתי לאכול לחם עם חמאה, העמדתי פנים שאני לא יודעת היכן שמתי את הספר, מצאתי אותו, פתחתי אותו לכמה רגעים. הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר יהיה תמיד סמוי בשבילי. לבי כבר ניבא לי, כנראה. כמה התמהמהתי! ריחפתי בעננים… היתה בי תערובת של גאווה וביישנות. הייתי מלכה עדינה.
מידי פעם התיישבתי בערסל, התערסלתי עם הספר הפתוח בחיקי, בלי לגעת בו, באקסטזה צרופה.
לא הייתי עוד ילדה עם ספר: הייתי אשה עם אהובהּ.
|
תודה רבה לכולכם! אתם נפלאים
אפרת, בעניין האורך – הלוואי שהייתי כותבת יותר משיר ארוך לשנה... אני תוהה אם יש להייקו מה לעשות עם זה (ובכלל איך הייקו משפיע על הכתיבה בצורה ה'רגילה') :)
לשש. תודה על ציון הבית השני. אני עדיין מייסרת את עצמי מדי פעם על האם פסחתי אותו כמו שצריך :)
ילד., חיממת לי את הלב. (במיוחד תשומת הלב להשרדות, והאיחול)
תודה שכתבת
הלכתי להביא את "לאן נעלמו הקולות" בגלל התגובה השניה על הפר (שם זכור לי שנתקלתי במוטיב הפר בבודהיזם) ופתאום נזכרתי שהחוויה שלי עם הספר הזה הייתה ממש דומה לציטוט.
אחפש את אושר סמוי בספריה
(הי, הסופרת של אושר סמוי במקור מאוקראינה)
|תלתן בעל ארבעה עלים, למזל| |
rss
שלח לחבר
הדפס יצירה
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי