המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
וביניהם - ב / זכרונות כנרת
בביכורים מאז י"ח אב ה´תשע"ה

"חד משמעית לא."

אדם יודע שאין מה להתווכח. כשמוגלי אומר לא זה לא.

"אין לי כסף לשלם לעובדים מיותרים, אני לא משרד הביטחון. גם לא בשביל העיניים היפות שלך." הוא מתרכך. "תבין אותי. אין לי מה לעשות עם עוד עובד. זו עוד משכורת שיוצאת על אותה עבודה שתתבצע. אני אנסה לחשוב על פתרון בשבילו. לא מבטיח כלום. תבוא אלי מחר."

זה בכל זאת נותן לאדם פתח לתקווה מסויימת כשהוא צועד הביתה באותו יום. מראש המדרגות הוא רואה ששוב הדלת פתוחה. אבל הפעם לא עולה משם צליל של גיטרה המבקשת על נפשה, ולא קולו הטרשי של צבי. אדם נכנס ורואה את צבי שוכב עירום על רצפת הבטון, וגבו כלפי מעלה. בקבוקי מים ריקים פזורים סביב.

"צבי?!"

הוא לא עונה. אדם מגיע יד אל מצחו: חם כמו גיהנום. צבי פוקח עין אחת ומחרחר, "אדם." אדם אובד עצות לרגע.

"להביא לך משהו? מים?" צבי מהנהן חצי הנהון, מלמעלה למטה ונשאר שם. אדם רץ החוצה וחוזר עם הבקבוק המלא; עיניו של צבי כבר נעצמו שוב. אדם מקים אותו לישיבה, ונותן לו את הבקבוק, שישתה. צבי חוטף אותו והופך אותו על עורפו. המים נוזלים על הגב החשוף, הלוהט, ומתפלגים לרגע סביב החתכים המתחילים להגליד. ראשו נשמט על חזהו. אדם סוטר לו.

"צבי, קום ותתלבש. הולכים למיון."

אדם עוזר לו להתלבש ומוציא אותו לרחוב, וכעבור רגע נמלך בדעתו, חוזר, מחטט בתיק אחר המפתח הנשכח ונועל את הדלת, לראשונה מאז בא לכאן.

לוקח להם זמן רב להגיע לתחנת האוטובוס. צבי קורס על אחד המושבים הכתומים, המרובבים, שכתובות גסות חרוטות בהם ביד משועממת. אדם עומד דרוך, שלא יחמיצו את האוטובוס. הוא מגיע לבסוף, ועיניים נזעמות-מפוחדות ננעצות בהם כשהם עושים את דרכם במעבר למושבים הפנויים מאחור. אדם לא מתקשה לנחש את הסיבה: צחנתו של צבי נודפת. אך בעל הריח, כנראה, אינו מכיר בריחו.

האוטובוס מיטלטל ברחובות המכוערים. אדם מניח שלא יפספס את בית החולים, אך ליתר ביטחון הוא מחליט לשאול. הוא רוכן מעל למעבר ושואל את היושב מולו, "סליחה, אתה יודע איפה זה איכילוב?" האיש רק נוהם בזעף לא-מחייב.

לרווחתו אדם נוכח שאכן קשה להחמיץ את בית החולים. צבי התאושש מעט, והוא אינו נתמך כלל באדם כשהם עוברים את הבידוק ונכנסים למבנה, ומיד בולעים אותם הפלורוסנטים האנמיים המאירים בעייפות זהה, מטשטשת, בכל שעות היום והלילה. גם כסאות ההמתנה, המרופדים בחיקוי כתום של עור, חסרים מסעדי צד בכוונת-מכוון, כדי שיוכלו לשמש כמיטה לחולה או לקרוב-משפחה שנאלץ לעשות כאן את הלילה.

בינתיים הם לא זקוקים לזה. צבי קורס על אחד הכסאות, ואדם מתיישב לידו. מעברו השני של צבי יושבת אישה חרדיה וקוראת בריכוז – או נראית כך – בספר תהלים קטן. היא מרימה את הראש מהספר ורומזת לאדם. הוא ניגש אליה.

"בחורצ'יק," היא נוזפת בלחישה רמה, שצבי בוודאי לא היחיד מלבדו ששומע, "יש לו חום! אתה לא שם לב?!"

אדם מופתע. "איך את יודעת?"

"רואים ישר. לך תבקש משהו בשבילו. לא, בעצם יש לי לתת לך." היא מרימה על ברכיה תיק-עור שחור, מפשפשת בו ומוציאה קופסת קרטון קטנה של תרופות. אדם קורא: אופטלגין. האישה מפרידה שני כדורים, על נייר-הכסף המקיף אותם, מעל אחיהם, ומושיטה לו.

"תודה."

האישה מגלגלת עיניה מעלה: "כולנו עם אחד. אנשים ברחוב כבר שוכחים שרק עכשיו היתה מלחמה."

 

אדם מוצא במסדרון ברז כסוף, ולידו מגדל של כוסות חד-פעמיות קטנות, המיועדות בדיוק לזה. הוא ממלא כוס אחת וחוזר לצבי. צבי בולע את הכדור.

"יכול לעבור קצת זמן עד שזה משפיע," אומרת שכנתם בקול, כאילו ראתה צורך להגן על הסחורה שסיפקה. בינתיים צבי ממשיך לקדוח. עד מהרה קוראים להם לבדיקה.

"הוא נפצע ב..." אדם מתחיל מיד להסביר, אך צבי בועט בשוקו והוא משתתק עוד לפני שהאח, שלדש חלוקו התכול מוצמד תג הנושא את השם חליל דהאמשה, מנפנף בידו ואומר, "זה תספרו לרופא. אני רק מודד חום ולחץ דם."

צבי מתיישב, וחליל כורך לזרועו את מד הלחץ. הוא מסתכל ברצינות בשעון הקטן, רושם את התוצאה בתיק ואומר לאדם מעל לראשו של צבי, "הוא לא שותה מספיק מים." אחר כך הוא נותן לצבי מדחום מעוקר, וצבי מהדק אותו תחת בית שחיו ומוציא אותו עם התוצאה המדהימה של 39.4.

"הוא לוקח משהו להוריד את החום?"

"הוא לקח אופטלגין אחד, אבל ממש לפני כמה דקות."

"אז אם תוך שלוש-ארבע שעות זה לא יורד, תיתן עוד אחד. יש בבית-מרקחת למטה, זה בלי מרשם."

הם חוזרים אל הכסאות הכתומים, ומגלים ששכנתם נכנסה בינתיים. כעשרים איש ואישה מלבדם יושבים או מסתובבים בחדר ההמתנה, ואחרים נכנסים ובאים. אדם מבין שיהיה עליהם להמתין זמן רב. הוא שואל בשקט את צבי, "למה בעטת בי?"

"תן לי לדבר. יהיה בסדר."

 "אל תמציא סיפור הזוי מדי. זה רק יסבך אותך יותר."

"לא חושב שהייתי מצליח להמציא משהו יותר הזוי מהאמת."

אדם מאבד את תחושת הזמן. הוא יודע שנרדם כמה פעמים, לפרקי זמן שהתקשה לאמוד; בחוץ ודאי ירד הלילה מזמן, אך כאן אין ולא יהיה שום שינוי באור החיוור, המעצבן. בפעם האחרונה שנגע במצחו של צבי, לא היה זה חם כל כך. השעות נוקפות.

אדם התעורר, וגילה שהכיסא שלידו ריק. הוא נגע בו: עדיין חם. צבי מופיע במהרה כשהוא מוחה את פיו. טיפות מים תלויות בזקנו.

סוף סוף הם נקראים שוב. צבי מגבב שקרים על שני ערסים שיכורים שתקפו אותו ברחוב בשעת לילה מאוחרת. הרופא מרים גבה, אך מבטו אומר, או.קיי, זה לא ענייני, וצבי חושב, כן, זה לא עניינך. אחר כך הוא פושט את חולצתו, והרופא בוחן את גבו המשוסע בפנים קודרים.

"מתי זה קרה?"

"בערך 48 שעות."

הרופא נוגע בעדינות באחד החתכים. "לא סכין עשה את זה."

"לא," צבי ממהר להסכים. "רק מוטות ברזל."

"יש לך מזל גדול, בחור."

"אני יודע."

"לא, אתה לא יודע. על צפדת שמעת? טטנוס? לא, ברור שלא. אז רק תזכור שמתים מזה, ולא מוות נעים. מה שגורם לזה הוא זיהום של פציעות מלוכלכות, כמו שיש לך כאן. והדגירה לפעמים לא לוקחת יותר מ-72 שעות."

"מה זה אומר?" אדם מתערב.

"זה אומר שאם הייתם מגיעים מחר אולי היה מאוחר מדי. חבל שלא באתם אתמול. עכשיו אני עוד יכול לחסן אותו."

"עשיתי חיסון בבית הספר היסודי."

הרופא מנפנף בידו בביטול. "צריך להתחסן לפחות פעם בחמש שנים. לא משחקים עם זה."

את החיסון עצמו מזריקה אחות. היא מעווה את פניה כשהיא נועצת את המזרק בקיבורת זרועו של צבי; פניו של צבי נותרים חתומים. הוא מקשיב בחצי-אוזן להנחיותיה להימנע מפעילות מאומצת ולפנות מיד לבית החולים במידה ויהיו תופעות לוואי: יודע שלא יהיו תופעות לוואי, ושהוא לא ימנע מפעילות מאומצת אם ירגיש צורך. אדם ירד בינתיים לבית המרקחת לקנות אופטלגין, ליתר ביטחון.

 

"יש עדיין אוטובוסים?" שואל אותו צבי אחר כך, ברחוב החשוך.

"לא יודע. מה השעה בכלל." הוא מסתכל בשעון. אחת-עשרה וחצי. הוא רגיל ללכת לישון הרבה יותר מוקדם מזה. הרחובות אינם ריקים. מסתובבים בהם אנשים חסרי מנוחה, שעבודתם אינה מעייפת אותם מספיק להתרסק על המיטה בתשע וחצי בערב. האורות הצבעוניים מרצדים מול עיניו. "הנה האוטובוס."

הם הנוסעים היחידים. בזמן שאדם משלם צבי כבר התקדם אל פנים האוטובוס. אדם הולך בעקבותיו ומתיישב לצדו.

"לאן אתם צריכים להגיע?"

אדם מתעורר וטעם מר בפיו. הוא ממסתכל מהחלון ומקלל בלב.

"אתה יכול לעצור לנו כאן?" החמיצו את התחנה.

כאן הרחובות ריקים. חלונות הבתים החשיכו מזמן. גבר בודד צועד במהירות על מדרכת האספלט המבוקעת לכיוונם. הוא לא מגולח, וידיו תקועות בכיסיו. כשהוא חולף על פניהם חש צבי בריח חזק של אלכוהול.

"למה לא הערת אותי?" טוען אדם כלפיו.

"חשבתי שיש עוד זמן." אדם שותק שתיקה כועסת. צבי מנסה לפייס. "לא פיספסנו בהרבה."

"היית צריך להעיר אותי. אתה יודע שאתה לא מכיר פה." אבל תוך כדי דיבור הוא מבין שצבי לעולם לא היה עושה דבר כזה: להודות בקול שהוא לא מכיר או זקוק לעזרה.

הם משתרכים בשתיקה אל המאורה. הדלת לא נפתחת. "מה לעזא..." אז הוא נזכר שנעל אותה. הוא מעיף מבט חפוז בצבי בזמן שידו מגששת בכיס, אך צבי עסוק בבחינה מדוקדקת של הצרור שבידו, גוש חסר-צורה הנתון בשקית זבל אטומה-למחצה... מה?!

"מה זה? מאיפה הבאת את זה?" שואל אדם. הם נכנסים פנימה, והוא מדליק את פנס הנפט.

"עכשיו אתה נזכר? זה מהביתחולים." צבי מחלץ מהשקית שמיכת-צמר זולה, דומה למדי לזאת שמוטלת על המיטה של אדם.

"סחבת שמיכה מבית החולים?!" אדם מתפלץ.

"אדם, תרגיע."

"עזוב שמישהו צריך עכשיו את השמיכה הזאת, זה ממיסים שאנשים משלמים. שההורים שלך משלמים." לא אמר 'שלנו'.

"אדם, חאלאס!" צבי מתעצבן. "ולסחוב מהצבא זה לא מכספי משלם המיסים? חאלאס להתחסד. אני לא שופט אותך, אל תשפוט אותי. אף אחד שם לא צריך את השמיכה הזאת, הוצאתי אותה מארון מלא בכאלה ולא ראיתי בנאדם אחד שם ישן עם שמיכה של המקום, הסתכלתי. לכולם היו מצעים מהבית. זה תל אביב פה. ודווקא אני כן צריך את השמיכה הזאת."

שתיקה קודרת שרתה ביניהם בזמן שהתארגנו לשינה. צבי גרר את המשטחים שלו לכאן ולכאן על הרצפה ברעש. אדם זרק את נעליו כך שיתרסקו על הקיר ברעש נגדי.

"חאלאס, אדם, תתבגר."

אדם לא עונה.

"ותכבה את האור. קום. קום כבר." צבי מנער אותו.

"לא ישנתי." הרי רק עכשיו כיבה את האור.

"לא, בכלל לא ישנת. סתם אני מנער אותך כבר עשר דקות. השעה שבע בבוקר."

אדם פוקח את עיניו ורואה את פרצופו העטור תפילין של צבי, שכורע על הרצפה מעליו ומנער אותו בכוח.

"בסדר, אני קם." הוא מתיישב במאמץ. אולי לא ילך למשתלה היום? יסביר שלקח את אחיו למיון. אבל זה יגרור שאלות, ובעצם, הרי יום רביעי היום! כל עייפותו גזה. הוא יוצא לשטוף פנים ולצחצח שיניים; כשהוא חוזר צבי מקפל את תפיליו.

"לא ידעתי מה אתה לוקח, אבל לא היו יותר מדי אפשרויות," הוא אומר. אדם תוהה רגע למה הוא יכול להתכוון, ואז מבחין בשני הכריכים המונחים בקצה המיטה. הוא פותח אחד מהם. חומוס ועגבניות. נראה שצבי מנסה לכפר על המריבה מאמש; אדם נכון להתפייס.

"תודה אחי. אני חייב לעוף."

הוא לא איחר, אך מוגלי ממהר לקראתו ברגע שהוא מגיע. אדם מבולבל. הוא שכח לגמרי שמוגלי אמר לו לבוא אליו, עד שזה נועץ אצבע קשה בחזהו ומריע, "יש!"

"יש מה?"

"מה זה מה? חצי לילה אני בטלפונים בשביל למצוא עבודה לאחיו, והוא, 'יש מה' שואל אותי!"

מוגלי מפנה את דבריו לאדם שלישי שאינו בנמצא, ואדם מכיר אותו מספיק כדי לדעת שהוא במצב-רוח טוב.

"נו?"

"סידרתי לו אצל מומו, ב'ציפור גן עדן'. בינתיים חצי משרה, אבל אם יהיה טוב יהיו לו עוד שעות. אני מקווה שהוא יודע לעבוד כמוך, כי סיפרתי עליו למומו ניסים ונפלאות."

"אין עליך בעולם, מוגלי!"

מוגלי מגחך, טופח על שכמו בכוח, וחוזר למשרד. הקפה של הבוקר מעורר את אדם, וכמו בכל יום הוא מחליף את אחד מכריכי העגבניה שלו בפיתה אחת משל אמיר.

"עגבניות היום זה כמו קמח," אמיר מתלונן. "רק אצלך, אדם, עוד יש עגבניות כמו פעם, שאפשר לאכול. איפה אתה משיג כאלה?"

"אני מגדל אותן אצלי בחצר." אמיר מגלה עניין, ואדם מוצא את עצמו מסביר איך הוא קוטע את הענפים המסתעפים קצת מתחת לכל עלה ברגע שהם מגיחים, דקיקים ולא מזיקים למראה, כדי לא לתת לצמח לבזבז עליהם כוח, ואיך הוא לא מפנק את הצמח במים: "עוד מים שווה עלים גדולים יותר ופחות שורשים, שווה פחות מליחות שמשתחררת דרך הפרי עצמו, שווה פחות טעם." אדם בתורו מהלל את אמו של אמיר על הפיתות שהכינה.

אחרי העבודה הוא שוב יוצא בלב קל אל החוף. הסתיו מתקדם, ואיתו נודדי הסתיו, שאדם לומד להכיר. מצחו הצמוד לעינית מכווץ בריכוז, והוא נחוש להצליח במבחן שמספקת שלולית קטנה של מי-מלח שהותיר השפל על החוף החולי. בשתי אצבעות הוא מסובב בחוסר זריזות את בורג המיקוד, כדי להיטיב לראות את הציפורים ארוכות הרגליים החוטטות במים הרדודים.

"הימנית עם הרגליים הבהירות היא חופית טמינק," הוא קובע, "ושתי השמאליות חופיות קטנות. והשתיים הגדולות מאחורה הן חופיות אלפיניות. וזו שנכנסה עכשיו... גם כן חופית קטנה." אילת מוחאת כפיים וצוחקת.

גם את אילת הוא לומד לאט להכיר. את צחוקה החרישי, את שתיקותיה, את צעדיה הארוכים כשלו, את המרחק בין עיניה, את האופן המיוחד של הטיית צווארה לאחור בשעה שהיא צוחקת. החיוך עדיין על פניו כשהוא נכנס למאורה.

"נו, איך היה עם החברה הצפרית שלך?" שואל צבי, והחיוך נעלם. "איזה ציפורים ראיתם?"

אדם מאדים. "ראינו חופיות, ואנחנו לא חברים. אל תחמם אותי עכשיו, אין לי כוח להחטיף לך."

"חופיות?" צבי מגחך. "זה שם של ציפור? חופית זה לא מין צידנית-קרח כזאת?"

"בחייאת, צבי, מספיק."

צבי כבר תפס את הגיטרה והתחיל להתעלל בה שוב.

 

"נסענו לגרופית

לראות את החופית

שהיא כל כך אוהבת,

שרית הצפרית."

 

"צבי, סתום."

 

"שרית הצפרית,

שרית הצפרית,

כל אחד מכיר את

שרית הצפרית."

 

צבי כבר זרק את הגיטרה כדי שלא תקשה עליו להימלט מאדם, שדולק אחריו בחדר הקטן. פעמיים הוא מצליח להימלט בין היד המושטת לבין הקיר לפני שאדם דוחק אותו לפינה ומפיל אותו. הם מתגלגלים על רצפת הבטון על פני החדר עד שצבי קורא, "זהירות, אל תפיל את הדלי!"

אדם מתרומם, שתי ברכיו עדיין על בטנו של צבי, אך זה כבר חדל להיאבק. אדם גבוה דיו כעת להציץ אל תוך הדלי, מרחק שלושה צעדים ממנו. "מה זה?!" הוא תובע, וקם על רגליו בכבדות. צבי מתרומם אחריו בקפיצה.

"מה זה?" הוא חוזר בזעף.

"זה לא 'זה', זה חולדה וקוראים לה טובה'לה."

"תעיף אותה."

"עד שתפסתי אותה?"

"מאיפה הבאת אותה?"

"תפסתי אותה מתעסקת בלחם שלנו בבוקר."

"יופי. תעיף אותה."

אדם סולד מחולדות. הוא יודע שחלק ניכר מסלידתו עליו לייחס לתיאורים חיים מדי שקרא אצל רמארק או קוזנצוב, אך גם פנים אל פנים הוא לא מחבב את החיה. צבי מוחה.

"מה היא מפריעה לך?"

קולותיהם מסעירים את החולדה, וציפורניה העקומות שורטות את הפלסטיק בחריקה צורמת כשהיא מגששת על קרקעית הדלי, בפעם המי-יודע-כמה, אחר נתיב יציאה שאינו בנמצא.

"מפריעה. תעיף אותה."

"היא כמו בת בשבילי!"

"מצחיק נורא. צייד את הבת שלך בברכת הדרך ותעיף אותה."

הרעיון מוצא חן בעיני צבי, והוא מתמסר לו ברצינות תהומית. אדם מנסה שלא להקשיב, אך מובן שהוא שומע.

"היי נבונה, היי דוחה, היי שורדת," מברך צבי באיטיות, נוטל זמן למחשבה בין המילים. "היי חדת חרטום וארוכת זנב קירח, שרירי, מכוסה קשקשים. היי עקומת רגל ונקועת בוהן. צמחי חותכותייך המצהיבות עוד ועוד, עד יום מותך מרעב באין יכולת לסגור את פיך."

"צבי, חאלאס."

צבי מתעלם ממנו: הוא כבר בתנופה מלאה. אדם מקשיב לו בלית ברירה. הדקלום המצמרר-משהו מהפנט אותו.

"פרי ורבי ומלאי את הארץ, את הרחובות, את המרתפים, את הביבים. הגיחי מן הביבים שנואה, מזוהמת, שרצי שרץ מצווח ברחובות, והרחובות יקיאו אותך. פלשי אל בתיהם הלבנים של מבקשי נפשך הגדולים ממך אלף מונים, הטילי בהם שתן זרחני חמוץ צחן להפיל עליהם אימה. עברי ים באניות, רדי בחופים זרים, והביאי עמך מוות מטונף במחשכים. היי נואשת ועזת נפש, תהי ידך בכל, תהי בך יד הכל."

אדם כמעט לא שם לב שצבי הפסיק לדבר, נטל את הדלי וקם. כשהוא מתנער צבי כבר בפתח.

"לאן?"

צבי מופתע. "להעיף אותה."

"אתה יכול להשאיר אותה אם בא לך."

"איכס, השתגעת? בשביל מה?" הוא צוחק בקול רם וחוזר אחרי חמש דקות עם הדלי הריק, הרטוב עד מחציתו.

"קברת אותה ליד העגבניות, כן?"

"ברור. מה אני, עולה חדש?"

הוא יודע לא פחות טוב מאדם שדשן מלאכותי יגדיל את הפירות ויטול את טעמם, אבל פגרים זה סיפור אחר. פגרים שווים את משקלם בזהב.

"ואל תדאג, ממחר לא תשתעמם פה בלעדי, כי מצאתי עבודה בשבילך."

 

מומו מרוצה מצבי, אם לשפוט לפי יום העבודה שלו, המתארך והולך, ולפי הפריטים החדשים שהופיעו במאורה ומחוצה לה, והוא נשבע לאדם החשדן שקיבל אותם ממומו ולא קנה אותם במשיכה: שיח נענע גדול ונאה, שמצא את מקומו בקצה שורת העגבניות, כמה מטרים עודפים של צינור גומי חצי צול, וג'ארת חרס גדולה ופגומת-שוליים, שצבי מילא מים והעמיד בפינה, "לתת לחרס להזיע", וקרא לה "המזגן". אדם, תעשה טובה, תמלא מים במזגן. במיוחד היה גאה על הצינור: לא מייצרים היום בקוטר הזה, אפשר למצוא רק 16 מ"מ, וזה מוריד את הלחץ של המים ואת היעילות של הטפטוף, אין כמו חצי בקטע הזה וקשה להשיג אותם.

"זה נחמד," אדם קוטע את המונולוג, "חבל שאין לך מַחבָּרים בשבילו."

למחרת צבי חוזר עם חופן מחברים – רובם ישרים ומיעוטם מחברי T – לצינור חצי צול.

באותו ערב עצמו הם יושבים משני עברי השולחן שהתקין צבי מארגז-עץ ומדלת גדולה של ארון, אוכלים אורז שהכין אדם באתר הבנייה על כירת-יניקה עשויה צינורות מתכת, מיעוטה קבורה באדמה ורובה על פניה, שגם אותה התקין צבי. הם הסיקו אותה מלמטה בשברי קרשי פיגומים, שלא חסרו. החום עלה למעלה דרך הצינור הזוויתי, שלראשו ריתכו (ברתכת שהושאלה ממוגלי) את רשת הברזל עליה הונח הסיר. הכירה שמרה על חומה ולא הדיפה ריח עשן. רק לפני כמה ימים נשלמה המלאכה, ועדיין לא פג החידוש שבארוחות המבושלות.

הנקישה ההחלטית בדלת הברזל הקפיצה אותם. אדם שולח בצבי מבט תמה, וקם מהשולחן. הוא פותח את הדלת, ומוצא את עצמו עומד פנים אל פנים עם אחותו.

עברה יותר משנה מאז ראה אותה בפעם האחרונה. היא גבהה מעט, ופניה נתקשחו הרבה. הוא לא יכול להאשים אותה. היא הרימה את עיניה ונעצה בו לרגע מבט שהתאמץ להיות זועם, ואז נמסו פניה, והיא חיבקה אותו ובכתה אל תוך חולצתו. צבי שומע את הבכי החנוק ואומר-שואל, "חגית?" אדם שומע במעומעם כיסא פלסטיק נופל כשצבי קם בקפיצה.

גם חגית שומעת את הקול, והוא מחזיר לה את עשתונותיה. היא הודפת את עצמה מעל אדם, ונעמדת, קטנה ונחושה ודומעת, מול שניהם. אדם מנסה בחצי קול, "מה שלום – "

"כאילו שאכפת לך." חגית קוטעת אותו. "אם היה אכפת לכם הייתם נשארים. או לפחות טורחים לבקר. או להתקשר מדי פעם." עם כל נקודה מאיימות הדמעות לשוב לעיניה, הנתונות בצבי – קצת משום שמאדם ממילא איש לא ציפה לכלום, וקצת משום שלא נעים להוכיח את מי שרק לפני רגע התפרקת על חזהו. היא שואפת אוויר בקול מעט רם מדי כדי להמשיך.

"אפילו לא העליתם בדעתכם שאולי מישהו דואג לכם. שאולי אבא ואמא רוצים לדעת שאתם בחיים. וגם אני."

"זה לא מעניין אותם," פוסק צבי בקדרות. "הם לא בטוחים אם הם בעצמם בחיים, וכבר איזה זמן שהם פוחדים לבדוק."

"תתפלא," אומרת חגית, ומבטה המתריס חולף על פני שני אחיה ונעצר לבסוף אצל אדם. "דברים השתנו. והם לא השתנו בזכותך."

"הייתי רוצה לראות את זה," צבי שוב מתערב. הם עומדים כעת, שלושתם, סביב השולחן הקטן, אם כי אדם לא יודע לשחזר את הדרך שעשו לשם. חגית שומטת על השולחן שני ניירות, שעד כה התקמטו בכף ידה. הנייר הראשון הוא עמוד תלוש מעיתון. הנייר השני קטן וצהוב, ואדם מזהה בו את כתב ידו; הוא אותו הפתק עצמו שהביא הנה את צבי לפני שבועיים. חגית מחליקה את העיתון ומושיטה אותו לאדם. מודעה בולטת במרכז העמוד מושכת מיד את תשומת לבו.

"יחידת דובר צה"ל מבקשת להודיע לכלל הציבור על מבצע החזרת ציוד צבאי, במהלכו ניתן יהיה להחזיר ציוד ללא הזדהות או העמדה לדין," הקריא במצח מתקמט. "את הציוד הצבאי שברשותכם ניתן להביא, בין האחד-עשר והעשרים וחמישה בדצמבר, לנקודת האיסוף הקרובה לביתכם. נקודות איסוף נמצאות ביישובים הבאים..." קולו דועך והולך, ומבטו, שהורם מעל לעיתון, פוגש בעיניו של צבי, שאומרות, אין סיכוי שהיא יודעת. בטח לא ממני.

התהייה נמשכה רק מספר שניות, עד ה"מה?" החד שפלט קולה הלא ממושמע של חגית, המסגיר, הגבוה מדי עדיין. היא הוציאה מידו של אדם את פיסת העיתון, קיפלה אותה לחצי, והניחה אותה בחזרה על השולחן, כשצדה הנכון פונה למעלה. אדם קורא, וצבי רוכן מעבר לכתפו וקורא מהר יותר. עיניו של אדם משוטטות בשורות האחרונות כשצבי יורה סדרת שאלות: מאיפה צצה העמותה הזאת פתאום? מי נזכר עכשיו לעזור למפונים? ומה חושב לעצמו מי שבא בדרישות כמו "ניסיון חקלאי חובה" ו"ניסיון ניהולי – יתרון", ועוד אלף שאלות שעולות מיד גם על דעתו של אדם, אך לשונו של צבי כבר דהרה קדימה, ומתשובותיה של חגית לומד אדם כי אבא כבר פנה וכבר עשה את הטלפונים ואת השיחות ואת כל מה שמוגלי קורא לו טופסולוגיה, וקיבל, מלבד המגרש ביישוב הקטן במורדות הבקעה, גם הלוואה די רצינית בתנאים לא רעים, ובמילים אחרות, הוא ינסה להתחיל מבראשית משק, משק של ממש.

אדם כבר מנחש את ההמשך, ובאמת חגית – שכבר בוכה שוב, והפעם לא עוצרת בעצמה – אומרת, "הם כבר לא אנשים צעירים, ההורים שלנו. אבא נפל ביום אחד, כמו עץ כרות, ורק בזמן האחרון הוא מתחיל להזדקף לאט לאט." כמו נחש שמתרומם מהאדמה, משלים התת-מודע של אדם בכוחות עצמו, וחצי תודעתו מחטטת אחרי מקורות הדימוי הנשכח הזה בזמן שהחצי השני שומע את חגית עונה על משהו שכבר השבוע, ביום רביעי בעצם, זאת אומרת מחרתיים. ואת צבי אומר, גם בשמו, "אנחנו נבוא. ברור שנבוא. זה לא שיש לנו כאן מישהו שכואב לנו להיפרד ממנו."

 

"אני לא מאמינה."

אדם מרכין את ראשו. אילת פוסעת הצדה ומניחה לו להביט.

המצוף החום, הארוך, זרוע שחפים. רובם שחפים ארמניים צעירים, שמקורם צהוב-אפרפר ואברותיהם חומות-מלוכלכות; מיעוטם שחפים ארמניים בוגרים, במקור צהוב נקי – מלבד הקצה הלבן, והטבעת השחורה המבדילה בין הלבן והצהוב – ובכנפיים באפור-כסוף. הוא מזהה שחף עיטי אחד, צעיר גם הוא ומכוער כצעירי ה-Armenicus, אך גדול מהם כמעט בחצי; אילת ודאי לא מתכוונת אליו. הם כבר ראו שחפים עיטיים בעבר. הוא מעביר שוב את הטלסקופ, לאט-לאט, לאורך המצוף; השחפים המתקוטטים והמחליפים מקומות לא הקלו עליו.

פתאום נדמה לו שמצא. העוף דמה מעט לשחף ארמני בוגר, אך הוא היה, אולי, קצת בהיר יותר, וללא ספק קטן יותר מרובם... אדם דפדף בקדחתנות במגדיר. שחפים, שחפים גדולים, שחפים בינוניים, זה כנראה כאן, לא לשכוח שאנחנו מדברים על לבוש חורף... בינגו, אני חושב שיש לי. שחף אפרורי? אדם מרים מבט שואל, ופוגש בחיוכה ובעיניה הזוהרות של אילת.

אחר כך הם יושבים על החוף באור הגווע. אצבעותיו חופרות בלי משים בחול הלח, ועיניו תקועות בו; עיניה תרות לשווא את האופק, במקום בו נעלמה לפני עשר דקות הפרוסה האחרונה של שמש ורודה. אדם לא מרים את עיניו בזמן שהוא מספר לה שהוא עוזב.

כאילו ממרחק גדול הוא שומע אותה שואלת משהו. במאמץ מסוים הוא מתרכז. היא מדברת על יום העיון השנתי לצפרות, שיתקיים בחנוכה באוניברסיטת תל אביב. הוא שואל אם היא לא חושבת שזה יהיה קצת מוגזם בשבילו, והיא אומרת, לא, מה פתאום, זה לגמרי שווה לכל נפש, לא רק צפרים באים לשם, גם סתם אנשים שמתעניינים. אדם מבטיח שיבוא.

בדרכו הביתה הוא מצייר לו במוחו טבלה, שראשיתה ברגע הפרידה מאילת על החוף לפני כמה רגעים, וממנו כל משבצת מסומנת בתאריך ובמספר קטן והולך, עד למשבצת האחרונה המסומנת "22.12, אילת". את צבי הוא מוצא עסוק בסידור המאורה – איסוף החפצים שייקחו איתם לתוך ארגז קרטון בודד. את המזרנים והרהיטים המאולתרים ישאירו. אדם מסייע לו להניח בארגז את אחרוני הפריטים – העכבר, ספרים אחדים, התפילין של צבי – והם מתיישבים על המזרנים, בתחושה מוקדמת ותמוהה של געגוע, להמתין לצח.

צח נראה שונה מכפי שזכר אותו אדם. שערו הספיק להתארך למדי מאז השתחרר, ועל כתפו השמאלית נוסף קעקוע חדש, ממנו ניבטים פני הפיל הנבונים של האל גאנש. בפעם הראשונה והאחרונה הוא סוקר את מקום מגוריהם. אדם מציע לו, בחצי-לב, חמש מאות שקל שמשך אמש, יודע שצח יסרב לקבל אותם. חילופי מילים חלולות. מפתח סובב במנעול, קול רכב מתניע. גוף הענק של צבי קורס לישיבה שפופה על שפת המדרכה. אדם, לאט יותר, מתיישב לצדו.



אחים התנתקות סיפור בהמשכים

© כל הזכויות ליצירה שמורות לזכרונות כנרת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ אב ה´תשע"ה  
נהדר שאתה
כ"ב אב ה´תשע"ה  
סיפור מושלם, מצטרף לניק
כ"ד אב ה´תשע"ה  
הסיפור עצמו מעניין ומרתק. והכתיבה מעולה. היא קולחת בצורה שקשה להאמין. ממש פשוטה ובהירה.
קראתי את שני החלקים ואשמח לראות את זה ממשיך.
כ"ה אב ה´תשע"ה  
נשאר איתי הרבה אחרי שקראתי.
התיאורים, שוב, מרגישים כל כך אמיתיים. כתיבה ממש ריאליסטית, וחזקה.
כ"ה אב ה´תשע"ה  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד