בנושא
בכרם
חדשות
 
אל הרוח / אברהם_בלוך
בביכורים מאז ד´ אב ה´תשע"ה

כשהוא דיבר היא שתקה וכשהיא דיברה הייתה דממה ביניהם. היה ביניהם הסכם לא כתוב של הקשבה אחד לשני. היא בולעת את מילותיו הניתזות לחלל האוויר והוא שומע אותה זזה בין העצים ושורקת בעוצמה.

בינו לבינה יש סיפור אהבה. באותו יום שהוא נפצע הוא זעק לשמיים ולים אבל רק הרוח הגיעה אליו עוטפת אותו בחיבוק קריר ולוחשני. הוא צעק זעק בכה ושפך את ליבו המרוסק לארץ. היא אספה את הכל בקפידה שלא תפספס אפילו רסיס קטן מלב הזהב שלו.

היא היחידה שהבינה אותו. גם היא הפקידה פעם את הלב שלה בידים של אהוב נסתר ועד היום זה שורט אותה לחשוב עליו.

היא השגיחה בו תמיד מרחפת בחלל האוויר מביטה בו צועק ומשתולל אבל בעיקר בוכה. הוא בכה ושפך את המעט שנשאר לו מהלב בחלל החזה אחרי אותו לילה. היא הייתה מגיעה אליו, נכנסת דרך החלון, אוספת את הרסיסים הזוהרים, מלטפת אותו ברוך, ויוצאת בחזרה להמשיך להשגיח עליו. מלמעלה.

הימים עברו והמעיין התחיל להתייבש. היו שעות שהעיניים שלו היו יבשות לחלוטין והיא צפתה בו בוהה בעצב בפלאפון בתמונה של אותה בחורה שגרמה לו צער כזה ומייחל לרגע שהיא תתקשר והשם שלה יופיע על הצג.

אומרים שהרוח חסינה לרגשות ולעולם לא תראה רוח שבוכה. פעם, לפני הכל, היא הייתה ממש רגישה. מספרים שהיא אהבה, וכשהאהבה נגמרה היא השתנתה ובאמת כבר אלפי שנים שהיא לא בכתה.

היא הביטה בו מלמעלה שקוע בתוך עצמו וכותב שירים ומכתבים במשך חצי שנה. היא כמעט התייאשה וחשבה שיהיה כמוה קשה ממורמר וכואב.

יום אחד הוא קם בבוקר והיא ראתה אותו מחייך חיוך קטן. משהו סמלי ולא מורגש בכלל, אבל היא ראתה והתרגשה. באותו לילה היא הניחה בזהירות את הרסיס הכי קטן שהיה אצלה מהלב שלו, והוא שקע בפעם הראשונה מאז אותה אחת לתוך שינה רגועה.

מדי לילה היא הגיעה, ושיחזרה לו את הלב. רסיס אחרי רסיס של זהב. לב מושלם שניתן באמונה ילדותית עיוורת לבחורה אחת ששברה אותו באיבחה אחת כואבת.

עברה שנה מאותו הלילה והיא צפתה בו מאושרת. היא נשבה לידו, בידרה את בגדיו ושיערו, מלטפת את פניו. 

היא השלימה כמה ימים לפני כן את הלב שלו והוא היה עכשיו שוב שלם ומבריק. היה לו שני שריטות עמוקות ושבר רציני אבל הוא ידע איך להסתיר את זה כלפי חוץ.

הוא היה מוכן לאחרת, אבל הוא לא נתן את הלב שוב בכזאת ביטחה. הפעם הוא היה זהיר, והרוח צפתה בו בדאגה. מפחדת שיהרוס הכל.

אחרי כמעט שנה נוספת של אושר, הפצעים שלו כמעט והגלידו. הלב צמח מחדש וכמעט כיסה את השבר ההוא, והוא היה כמעט מאושר.

כשהלב שלו הושלם, הוא התחיל להתגעגע. הוא נזכר בזמנים הטובים. בכל הטיולים שלהם, במנהרה החשוכה במעיין המרוחק, בצפון הכינרת שכל פינה שם מזכירה לו אותה ובכל הזכרונות הטובים שלו ושלה.

היה נדמה שהוא פשוט שכח את כל מה שעבר בגללה. את הייסורים שכאב כל לילה, את החלל שנפער לו בחזה כשלב הזהב נשבר לרסיסים. הרוח ניסתה להזכיר, לעורר בו נשכחות, השמיעה לו שירי אהבה כואבים ושלחה לו את מה שכתב לאותה אחת, אבל הוא רק הצדיק אותה והבין אותה.

הרוח עמדה מולו חסרת אונים. הוא כבר לא צעק אל הרוח. הוא לא התרפק על ליטופה העדין כמו שכח מעצם קיומה.

הוא נמשך אל אותה אחת שוב, והרוח ניסתה לאחוז בשיערו ובבגדיו, מנסה לעכב אותו ככל שניתן. אבל הוא כמו מסומם חזר אליה. ההרס של חיו, האהבה שלו.

עבר הזמן, והוא שוב צעק זעק בכה ושפך את ליבו המרוסק לארץ.

הוא צעק לרוח, צעק אל הדממה.



אהבה רוח

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאברהם_בלוך
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט אב ה´תשע"ה  
תמיד ביצירות כלליות (´הוא´, ´הרוח´, ´באחת´) יש לי התחושה שאני שומע מישהו מדבר באופן גנרי על איזשהו משהו אבל אני מבין רק באופן מעורפל מה קורה שם בכלל.

הקיצור, אתה (את?) כותבת טוב, אבל הייתי שמח מאוד לקונקרטיות. ואולי זה דפקט שלי.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד