המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ריח קפה שחור / חנה נון
בביכורים מאז כ"ט תמוז ה´תשע"ה

ריח קפה שחור. ועצמתי עיניים פתאום. לנשום, להיזרק לאחור. הרגליים ביקשו לצאת לחצר ולבדוק רק לרגע מי הכין, מי שותה. מי נמצא שם ונכנס לבית שלי עם הריח שלו. ומה תעשי שם בחוץ? תסתכלי ותיכנסי חזרה? כאן על הספה את יכולה לנשום בשקט. תכף הקפה ייגמר אז אולי כדאי לך פשוט לשבת ולשתות את האוויר.
הרגליים לא הקשיבו לי בכלל. קפה שחור וקול גברי ושני אנשים מיוזעים שעמדו ליד רכב מותנע נתגלו בוודאות כלא-אבא-שלי. אכזבה. הקלה. חה, אני צוחקת לעצמי. על עצמי. למה לא הקשבת ופשוט ישבת לנשום. שוב הגעגוע למשהו שמעולם לא היה לך. רק שאריות, כל החיים לעבור ליד. הנה את גם עכשיו, בדיוק כזאת. בשביל ריח של קפה שחור את מזנקת כמו ילדה קטנה שרוצה לראות את אבא.
"הי, ילדה".
שלחתי יד מהוססת לסדר בחפזה את המטפחת הגדולה שעל ראשי. כנראה שהבטתי בהם זמן ארוך מדי.
"את יכולה לעשות לנו עוד איזה קפה, ככה טוב. שחור, כן?" אמר האיש השחור. פניו היו מקומטות וקולו צפצפני קמעה, בולט בצרימתו לעומת חברו שעמד לצדו, תקע בו מרפק ואמר בקול נמוך "אם לא אכפת לך, 'בקשה".
הוא הושיט לי כוס זכוכית דקה ומלוכלכת והוציא סיגריה מכיס הג'ינס הישן. ריח הזיעה וריח הקפה. וריח הסיגריה שטרם הוצתה.
"אני מצטערת, אין לנו קפה שחור" חייכתי במבוכה "נורא חם היום. תכף אוציא לכם בקבוק מים קרים".
"וואלה תודה" הצפצף אמר "איך אין לך קפה בבית, הה?" הוא צחק והצית את הסיגריה "אני בלי קפה לא עובד. המוח לא עובד. לא הידיים. גם מים זה טוב".
שפכתי את שאריות הקפה לתוך הכיור. לאט ובעדינות, שלא ילכלך את הכול. ומה יהיה אם יתלכלך? חשבתי פתאום. כלום, כלום לא יהיה. ננקה נשטוף יהיה לבן מחדש. עם הכוס השניה כבר ציירתי בכיור ציורי-שאריות-קפה מכוערים. הלוואי שידבק. בכלל לא אכפת לי. הלוואי שבעלי ישתה כל בוקר קפה שחור ולעולם לא אצרח עליו. אני אלמד בדיוק איך להכין לו, איך שהוא אוהב. וארתיח לו את המים על האש ואערבב רק פעם אחת ואגיש לו באהבה כשהוא ישב עייף מול הטלוויזיה ויחפש איפה להניח את הרגליים. שיניח עליי.
אבל בעלי לא אוהב קפה שחור. והוא לא עייף כל כך. וגם בכלל אין לנו טלוויזיה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה, איך ישבנו בבית הקפה ובנימין ביקש "הפוך", ככה, רגיל. "מה, של בנות?" שאלתי אחרי שהמלצרית הלכה, והוא לא הבין מה של בנות. "אצלנו בבית, הקפה הנמס היה רק של אמא, ובכלל הוא היה מר ובכוס זכוכית כזאת רגילה של תה" אמרתי במבוכה. זאת היתה הפעם הראשונה שגיליתי שגם גברים אוהבים קפה. של בנות. בלי הריח, בלי הכללים. בלי סיגריה בצד.
 
*
הוצאתי בקבוק מים קרים וגם כמה עוגיות וכוסות נקיות, ויצאתי לחצר. עיניהם של צפצף וחברו אורו בשמחה.
"המתנחלים תמיד משקיעים" אמר צפצף ולקח שתי עוגיות. ואני חשבתי שמעולם לא קראו לי מתנחלת, וזה דווקא כינוי כל כך יפה ונוגע ללב.
דווקא החבר המנומס התעלם מהכוסות והרים את הבקבוק באחת, לוגם מהמים בצמא ומפצפץ את בקבוק הפלסטיק הדק. בידו השנייה הוא מחה את הזיעה שעל מצחו ולבסוף נאנח בכבדות.
"אוח איך הייתי צמא, אלוהים" אמר, מניח את הבקבוק הכמעט-ריק על גדר האבן הנמוכה.
הבן הקטן שלי, שיצא בינתיים גם הוא לחצר בעקבות העוגיות, הביט בו בעיניים פעורות.
"אמא נכון כמו שיש בקבוק לקטנים ככה יש בקבוק לגדולים והם יכולים לסיים בו ה-כל?" שאל, כלא-מאמין. וכולנו פרצנו בצחוק.
כשהייתי קטנה גם אני הבטתי באותן העיניים באבא. הוא היה חוזר בצהריים מיום עבודה מתיש ופותח את המקרר בתנועה רחבה, כאילו מחכה לו שם אוצר. לאחר סקירה מהירה ולא מספקת, הוא היה בוחר בבקבוק המים הקר ביותר, מרוקן ממנו לכיור ומוסיף לו תמצית פטל עד שהמים השחירו כמעט. אחר כך פרס לו חצי כיכר לחם שחור וטרי, וישב לאכול לגמרי לבד, על שולחן המטבח הלבן הדהוי. איך אפילו שלום לא אמרנו. איך הוא היה הזאב השחור והנורא. איך מהצד אבא היה נראה לי כל כך רעבתן. טיפש וילדותי; והיום אני מבינה שאבא פשוט היה ילד. ילד גדול, רעב, צמא. עייף. ילד שאוהב פטל ושותה וגומע ומסיים את הבקבוק. ומחכה לאהבה.
"אני משוגע על הילדים של המתנחלים" אמר צפצף. התנערתי מהמחשבות ובלעתי מהר את הרוק החמוץ הזה שהוא בעצם קדם-דמעות. שונאת אנשים שדומים לאבא. שמזכירים לי את אבא. שתובעים ממני אבא. שונאת אנשים שאני מכניסה בכוח למשבצת הגדולה והמכוערת והבוצית והפעם והמתנכרת והמבקשת הזאת. אבל בעצם את כולם אני מכניסה לשם.
 "תראה, תראה את הפאות האלה, איזה יופי" הוא המשיך להתפעל מהבן הקטן שלי, שאבא אף פעם לא ראה "והכיפה הגדולה. אתם משוגעים, אין מה להגיד. אבל מה, לפחות אתם נראים כמו בני אדם. לא כמו הבן שלי חזר הביתה ונראה כמו תרנגולת, תאמין לי איזה שגעון. קרחת מפה, קרחת מפה ובאמצע כרבולת. אלוהים מאיפה בא להם הרעיונות האלה תהרגי אותי אני לא יודע. אני שהייתי בגיל שלו - ככה בלורית היה לי" הוא החווה בידו על מצחו המתקרח "היום - קרחת מפה - וקרחת מפה!" צחק.
"אשתי ראתה את זה רצתה למות מסכנה" אמר המנומס "למה גם הבן שלי חזר ביום שישי מהספר עם הכרבולת הזאתי. ועוד עכשיו מה אני רואה - לא הספיק לו עגיל אחד, תקע לעצמו שתי עגילים באוזן, מנצנצים. נראה כמו בחורה שברחה מהבית. אבל אני אומר תעזוב את הילד בחייך הם כבר לא ילדים. עוד מעט יתגייסו לצבא יעשו מהם בני אדם, תראה את החיילים מסכנים. כל היום ככה בשמש אוכלים חול".
שניהם הסתכלו ברחמים לעבר הג'יפ הצבאי שחרחר בעייפות על הכביש הצר והיה נראה לי כמו המראה של עצמי. "כל היום יש פה חיילים, הה?" שאל צפצף ומזג לעצמו את חצי כוס המים שנותרה בבקבוק.
"כן" עניתי "יש פה מוצב, ממש בסוף הרחוב. זה לא ככה בכל היישוב" ניסיתי להרגיע את תדמית הביטחון המעורער. חושבת לעצמי מה אבא חושב על כך שאני גרה כאן. במלחמה האחרונה הוא התקשר והשאיר הודעה כי שמע שהיו נפילות גם לידינו. ואני תהיתי ממתי לאבא אכפת מהחיים שלי, מהחיים של הילדים שלי, מהבית. אולי התעורר בו הניצוץ ההורי פתאום, אמרתי לעצמי אז בציניות. אבל בפנים ידעתי הרבה יותר; מתי היה לי אכפת מהחיים של אבא. מהילדות שלו. מהבית. מתי הסכמתי לשבור את כל מה שראו עיניי ולהסתכל מעבר לכל הגדרות והמסכים.
"הימחשמם האלה עומדים פה, משחקים אותה כאילו תולים כביסה" צפצף הסתובב לעבר הגדר שמאחורי הכביש. מאה חמישים מטר ממנה עמדה ערביה ותלתה כביסה, תוך כדי צעקות על ילדיה הקטנים שזרקו אבנים אחד על השני.
"זה המשחקים שלהם - אז בטח עליכם יורים כל יום. לפני כמה שנים גזרו פה את הגדר ורצחו את הרב ההוא, נו, את יודעת" אמר. עיניו הצטמקו פתאום ומצחו התקמט. המצח המקומט הזה בדיוק, רק רחב וגבוה ומזיע קצת יותר.
נשענתי על עץ האורן בכבדות. "אנחנו די חדשים פה" אמרתי "עברנו מהמרכז".
"משוגעים!" הוא הפטיר. ואחר כך הסתכל עליי בהערצה "אתם לא מפחדים, תגידי? ככה פה, לגדל ילדים? אפילו סורגים אין על החלונות שלה, י'חביבי" פנה לחברו.
הבן שלי, שהיה מבולבל גם ככה מהאנשים בגופיה ששותים בקבוק מים בלגימה, מחיילים שאוכלים חול ומילדים ערבים שזורקים אבנים, נדנד בעצבנות את בד חצאיתי הרחבה. "אמא, אז יורים עלינו בלילה?" הוא שאל פתאום. לעיניו התנקזו פחד, דאגה ובלבול. ואולי הוא רק הרגיש אותי נשפכת מבפנים. לפעמים אני מרגישה כל כך חזק עד כמה הלב השבור שלי הוא באמת כל כך שלם, כל כך מבקש להיות בשביל הילדים, בשביל האיש הטוב שלי. לתת להם את המקום שלהם, לנשום לאט מהמקום שלי. התכופפתי וליטפתי אותו "ממש לא" אמרתי בחיוך "הם יורים על עצמם. כל לילה כשאתם שומעים פיצוצים זה החתונות שלהם. בא החתן, יורה בכלה. בא אבא של הכלה, יורה בחתן. באה אמא של החתן, יורה באמא של הכלה..."
צפצף והמנומס לא התאפקו ולמשמע ההסבר "המרגיע" שלי, פרצו בצחוק מתגלגל ששבר גם את הזיכרונות האפרוריים שהוצפו בי "וואלה ככה מחנכים ילדים!" אמרו בהנאה "אין ממי לפחד! שמעת ילד? רק בורא עולם בשמיים שומר עלינו פה. תאמין לי".
לבסוף המנומס הסתכל בשעון ואמר תודה.
"ייבשו אותנו פה, הה? סליחה גיברת. עשינו כאן עבודה בצינורות של הביוב, אמרו לנו במועצה - תכף שולחים אליכם את האיש שלנו. כמה דקות. אבל אנחנו עומדים פה כמו מטומטמים כבר יותר מרבע שעה. לפחות זה, השכן פה ליד, הוציא לנו כוס קפה לפני שהלך".
"תאמין לי רק המתנחלים בני אדם" אמר צפצף "אני אם אישתי היתה מרשה לי, פה הייתי בונה את הבית שלי. כאן, את רואה?" הוא הצביע על המקום בו עמדה הערביה מקודם "למה הם יהיו קוץ בגרון שלנו? אנחנו נהיה הקוץ בגרון שלהם!"
אוי, אם הוא היה יודע עד כמה המשפט הספונטני הזה היה כמו מכה אחרונה בבטן שלי. הרי אבא תמיד היה ליכודניק שרוף שאומר "ימחשמם" ו"חביבי" ואילו אמא, אפילו שהכחישה - ידענו כולנו כי הצביעה מרצ. פעם גילתה לנו כמשיחה לפי תומה, שכשהגיעו לארץ באביב של ניסן הביאו אותם לקיבוץ ולכבוד פסח ערכו לכבודם סעודה גדולה בסופה רקדו הורה. לאחר מעשה התברר שכולם שם אכלו חזירים וחמץ. אני זוכרת איך אמא סיפרה זאת בקלילות ואני הרגשתי שהלב שלי צונח ומת, ושנאתי פתאום את בגדי הריקוד הכחולים-לבנים מעוררי הקנאה שעמדו בארונה, כאילו להזכיר לה את הימים היפים של החופש. אולי החזיר והחמץ וההורה וכל המסביב שיבשו את דעתה, חשבתי. אולי הם היו רק מקום לפרוק את הכול, להתחפש. להיות היא.
הם נכנסו לרכב וסגרו אותו בטריקה שזעזעה את כולו. לפני שעזבו עוד הספקתי למלא מחדש את בקבוק המים המקומט ולצרף את שארית שקית העוגיות, שיהיה להם לדרך.
"תאמין לי כל מה שאומרים עליכם בטלוויזיה שקר" צעק צפצץ מחלון המכונית שהחלה בנסיעה איטית ומקרטעת "רק את הימחשמם האלה הם אוהבים, היונית לוי והנוסבאום שלהם. נראה אותם הולכים גרים פה מול הערבים האלה. שתי יריות בלילה ובורחים מפה בלי התחתונים".
*
"אוייש, מי שפך פה בוץ?" שמעתי את בנימין תוהה בקול מן המטבח. לקח לי דקה להיזכר במפגש הקפה-השחור בצהריים ולהירגע מבהלת השווא של שוב-הילדים-הכינו-קובבות-בוץ-בכיור-המטבח.
"זה לא בוץ. תזוז". פיניתי אותו מאחד המקומות האהובים עליי בבית - תמיד אני צוחקת שליד הכיור יש את כל מה שאפשר לבקש בנופש: חלון שמשקיף לעצים ולהרים, הרבה מים, אוכל טעים בהישג יד והרגשה חמימה וביתית. בנימין התיישב על הכיסא בעייפות והקשיב לסיפורי על שני הפועלים שקראו לי מתנחלת ואיך התפוצצו מצחוק כשסיפרתי לאליהו על חתונות הערבים. "הם גם היו נורא דומים לאבא שלי" הוספתי "אתה יודע, כמו שכל פועל-מזרחי עם גופיה מזכיר לי אותו. כאילו - אם את לא רואה את אבא שלך, תפגשי אותו בכל הפרצופים ברחוב" אמרתי בחיוך מריר.
ניסיתי להוריד את הבוץ שהתייבש על החרסינה הלבנה בתנועות עקשניות. למה שפכתי אותו ככה, למה אני תמיד מנסה להוכיח לעצמי איזה משהו, להיות גיבורה גדולה או רק אישה פשוטה שמתמודדת עם הדברים המעצבנים של החיים בדרך אחרת ממה שראיתי בבית. את חכמה גדולה, אני אומרת לעצמי, פתאום אחרי כל היום הזה. להרחיק מעלייך אישה עצבנית כאילו מעולם לא היתה שלך. כאילו מעולם לא היתה אמא שלך. הרי מעולם לא עמדת במקומה וגירדת כיורים מלוכלכים בבוץ, אסלות מרוחות באפר, מים מהולים בתרופות. הכיור כבר כמעט נקי ולבן, אבל גרגרי הקפה השחור משאירים את חותמם. אולי היא אשמה בכול. שפשפתי את הכיור בעצבנות. אי אפשר לשנוא אדם. לא להציע לו מעולם את אהבתך. לזרוק את הפרחים שלו לפח; והוא ישאיר את הכיור שלך לבן, את האסלה שלך נוצצת. את המים טהורים.
"רוצה קפה?" שאלתי, מתנערת ממחשבותיי. הסתובבתי ועיניו של בנימין היו עצומות. הרתחתי מים ובחרתי את כוס החרסינה הלבנה שלאורכה מצוירים פרחים צבעוניים ועזים. עוד שעה הוא הולך ללמד אחרי שכל הבוקר למד. אחר כך יחזור ואני אהיה כבר שפוכה על הספה ומצפה, אולי עובדת. אבל עכשיו אפשר לנסות להרוויח כמה דקות של שקט לפני מרוץ הערב שתכף יתחיל.
"תודה" הוא אמר. התיישבתי לצדו וכהרגלי אחזתי את הכוס החמימה שלו בידיי. בנימין חייך כי תמיד זאת אותה התמונה שלו שותה קפה ושלי מביטה בו ואוחזת בכוס.
"אבל עכשיו הילדים בחצר ואין לך מה לעשות ויש שקט במטבח והכול. כמו שאת אוהבת" הוא הסביר את עצמי לעצמו "אז למה לא הכנת לך גם?"
"קפה של בנות הוא רק חיקוי" אמרתי פתאום "היום היה פה ריח כזה חזק של קפה. איזה להיזרק לאחור זה היה. הרגשתי פתאום איך אני ילדה שיושבת על הספה בסלון והמנגינה הזאת של החדשות כבר מתחילה. אני אומרת לך, ראיתי את אבא שלי נכנס לסלון ומתיישב על הכורסה שלו. שם את הקפה על שולחן העץ ומחפש את הסיגריות בג'ינס".
"לא משהו להתגעגע אליו" בנימין אמר, אבל בשקט נורא. כאילו כדי לא להפריע לי להיזכר במה שאני עוד מרשה לעצמי לזכור.
"אולי" אמרתי, בשקט גם אני.
זה בסדר. מותר לך להתגעגע למשהו שלא היה לך. עצמתי עיניים ביחד איתו. זה קצת כמו להתפלל על גאולה, כאילו שאנחנו יודעים בכלל על מה להתפלל. כאילו שמישהו מאתנו זוכר מה היה לנו, כאילו שאנחנו מבינים מה אין ועד כמה. תמיד אמרתי לעצמי שמותר לי לבכות ולאהוב ולרצות את מה שאף פעם אבא לא היה בשבילי. את מה שאף פעם הוא לא היה בשבילו. או בשביל כל אדם אחר בעולם. צל חולף. רוח נושבת. ענן פורח. חלום יעוף.
מותר לך להתרפק על תחושת הכאב הזאת ולאהוב אותה. זה קצת כמו לאהוב את החיסרון שלך ולתת לו יד ושם ומקום, כי אחרת הוא רק ייפער בך תהום שכל החורים השחורים וההנמכות והקושי ייכנסו אליה ויעמיקו אותה עוד ועוד.
*
בנימין חזר בעשר וחצי בלילה והתיישב על הספה לידי. "קומי" הוא ביקש בעדינות "קניתי לך מתנה".
מבין ערפילי השינה הבלחתי חיוך, מזהה בקושי שקית קטנה ואדומה. מתנה? באמצע הלילה?
"נו באמת" התיישרתי כשהצלחתי להבין מה בידיו "אתה קורע. ושלא תעז להכין את זה עכשיו".
בנימין התעלם, מרוצה מעצמו. הוא הלך למטבח ומילא מים בקומקום הכסוף, מרתיח אותו על האש הקטנה. "אני רוצה לתקן לך את כל הזיכרונות" הוא צעק לי משם "שיהיה בהם רק טעם טוב".
כמה דקות והבית כולו התמלא בריח חזק וממכר. ריח נעים של ילדות. של געגוע, של כאב. ישבתי על הספה ובכיתי בשקט, בכי משחרר ורגוע שממלא את המקום הזה, את החיסרון שלא נשלם.
תכף הקפה יהיה מוכן. בינתיים אשתה את האוויר.


אבא זכרונות קפה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לחנה נון
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ אב ה´תשע"ה  
ועצוב, ומדויק, ויש לטקסט הזה צבע חום בהיר, רגוע. תודה על זה.
ד´ אב ה´תשע"ה  
מזכיר לי את פעם לכתוב לך פה ככה, ואולי לאהוב ככה מילים, כלכך הרבה זמן.

יש הרבה חסד במה שאת כותבת. כשרון נדיר.

בא לי לשתות קפה עכשיו, בלי סוף
ד´ אב ה´תשע"ה  
שנתת לנו להיכנס.
כל כך כל כך נוגע.
ד´ אב ה´תשע"ה  
נהדר.
כמה עצב, וכמה חמלה.
ו´ אב ה´תשע"ה  
את כ״כ מוכשרת!
נגעת בי מאד
ז´ אב ה´תשע"ה  
בשורות האחרונות בכיתי.
לא יכולתי להפסיק לקרוא. זו כתיבה מדהימה. תודה לך.
והמילים האלו כל כך משמעותיות לי, אלמד מהן: "לאהוב את החיסרון שלך ולתת לו יד ושם ומקום, כי אחרת הוא רק ייפער בך תהום שכל החורים השחורים וההנמכות והקושי ייכנסו אליה ויעמיקו אותה עוד ועוד."
ושוב תודה לך.
מקסים, פער את ליבי.
ז´ אב ה´תשע"ה  
מרגש מאוד!
י´ אב ה´תשע"ה  
אחרי הצהרים בט' באב, נכנס לביכורים רק כדי לראות מה המצב. לא ציפיתי לזה.
תודה.
כמה שזה נגע, פתח בי פתח.
תודה, חנה, תודה.
כ"א אב ה´תשע"ה  
האמת זה כתוב מהמם אבל איפושהוא באמצע איבדתי אותך...
אבל עדיין המשכתי לקרוא כי זה מיוחד אני רוצה לקרוא את זה עוד פעם כשאהיה יותר פנויה לזה... (-:
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד