בנושא
בכרם
חדשות
 
אולי ככה זה יקרה / אם היה לי מטוס
בביכורים מאז י"ח תמוז ה´תשע"ה

ואם יום אחד אני אעמוד באיזו טרמפיאדה. בעיקרון אני לא תופסת טרמפים כי אבא ואמא לא מרשים לי כי המון סיבות חברתיות וביטחוניות וחינוכיות. אבל נגיד שאני עומדת בטרמפיאדה. שהיא גם תחנת אוטובוס אבל בעיקר טרמפיאדה כי מעטים הפרייארים כמוני שנוסעים באוטובוס.

ואני עומדת שם, בדרך לאן שהוא, מלאה ברגש של משמעות. יודעת מאין באתי ולאן אני נוסעת, כי יש לי עניינים לעשות ולחיות. אז אני עומדת שם. אולי לבד, אולי יש שם עוד אנשים, שאנחנו בוחנים אחד את השני בחייכנות חשדנית כזאת, ואם הם דוסים כמוני כל אחד תוהה כמה מכרים משותפים יש לו עם השני וכל השיחות האלה הן בעיניים.

אז אנחנו או אני לבד עומדים שם. שם, באיזו תחנה חשוכת קיום עם כיתוב של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, באיזה מקום בארץ ישראל, ביבשת אסיה או אפריקה, למי אכפת. 
ואז מגיע רכב. חולף או לא, וכמו בהילוך איטי, שומעים קליק, לא מבינים מה קורה, כדור יוצא מקנה ומתנגש בי, ובהם. אולי רק בי. או שאולי, כמו בהילוך איטי, שומעים חריקה, לא מבינים מה קורה, גלגלים משנים זווית באלימות, ופגוש מתנגש בי, ובהם. אולי רק בי.
ואולי אני אהיה פצועה לכמה ימים, עם או בלי הכרה. מה זה משנה. וכולם יבכו ויתפללו וינדרו לקיים דברים שאולי זה לא חשוב אם הם יקיימו אותם באמת או לא. ואנשים יצטערו על צעירותי ומיעוט ימי, יש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק. ואז, אם נפצעתי אז אני אמות אחרי כמה ימים. אפשר גם שאמות במקום.

ואז אולי אני אעלה לאן שעולים, או שאולי זה בכלל במקום אחר שהוא ליד, ולא מעל. ושם יקבלו אותי בחיבוק ויגידו בואי, יש פה את החדר של ההי"דים, תרגישי בנוח. יושבים שם על חומוס וגרעינים מלא פרצופים שפעם הופיעו בכותרות של ערוץ שבע. יש שם מוזיקה ממש טובה וכולם די נינוחים. אני קצת מתביישת לשבת כי ליד מי אני אשב? ליד הגיבור הזה? או ליד הגיבור ההוא שם? יש שם מלא חיילים שבכיתי עליהם שנה שעברה. ומרחוק אני מזהה חיוך מוכר של נער שליש. וכולם יושבים שם ואני מעריצה את כולם בשקט. ואז פתאום חייל אחד עם מלא דרגות וחיוך של מאה מעלות צלזיוס מחייך אלי חיוך עצוב. את כבר מתגעגעת, הוא שואל אותי. 
לא ממש.
הוא לוקח שלוק מהכוס שלו, מפצח איזה גרעין ומחייך לרצפה. טוב, בלי לחץ. זה יתחיל עוד מעט.

טוב. וכולם יושבים שם ושותקים. מה עושים פה, אני מבררת בעדינות. תכלס, לא יודעים, אחד אומר. 
מחכים, עוד אחת יפה אומרת לי. מחכים שהגעגוע ייגמר. אני מהנהנת, ותוך כדי נכנס עוד אחד לחדר. חמוד דווקא, מוכר נורא. אולי הוא עמד לידי בטרמפיאדה.



דריסה ירי פיגוע

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאם היה לי מטוס
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ג´ אב ה´תשע"ה  
אאוץ´.
מה אומרים עכשיו.
ד´ אב ה´תשע"ה  
ו´ אב ה´תשע"ה  
כתוב טוב.
מזעזע- המחשבה על זה.
אבל פשוט מדהים
ז´ אב ה´תשע"ה  
ז´ אב ה´תשע"ה  
להיכנס למחשבות שלך ולראות את המציאות דרך עיניים שלא מפחדות לפחד, לדמיין ולכאוב.
לצערי מזכיר לי מאוד את התחושות שעלו בי באינתיפאדה השנייה (לפני כ-13 שנים בערך) - החששות והחרדה מפני מה שעלול לקרות, וההזדהות הנוראה עם מה שכבר קרה.
כתוב יפה.
י"ח אב ה´תשע"ה  
זה מאד יפה זה כתוב כל כך פשוט ומפורט וזה המציאות שלנו אין לי מילים עזבי.. זה מושלם! (אם אפשר לכנות את זה מושלם)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד