בנושא
בכרם
חדשות
 
אם ילד שעשועים / אם היה לי מטוס
בביכורים מאז ז´ אייר ה´תשע"ה

 א.

השמש בבאר שבע לא מרחמת, חשבה לעצמה יוכבד ונפנפה על פניה עם מניפה צבעונית שהביא לה יוסף באחד מביקוריו בתל אביב. היא מסתכלת במבט מלטף על הגורים שלה, המתוקים. על איציק עם רגליו השמנמנות, מתרוצץ אנה ואנה, אוסף אוצרות מהרצפה וחוזר אליה בזריזות, מתפאר במציאותיו. מבטה נדד אל איילה שלה בת השנתיים, מצחה עטור זהב צהוב הנוצץ בשמש והוא מקשט את פניה העגולות בהילה מלכותית. לרגע היא מעיפה מפניה של איילה זבוב ורגע אחר מציעה לאיציק ענב עסיסי וירוק.

תהתה יוכבד על מזלה הטוב והעבירה כף יד אוהבת על בטנה ההולכת ותופחת. היא חשה בפעימות לבו של הבן שעוד לא נולד לה וחיכתה לבעיטה שתבוא ממנו כאות לקיומו. נדמה היה לה שהיא מנהלת איתו דיאלוג אחד ארוך מהרגע שנודעה לנוכחותו. הייתה מספרת לו בלבה על העולם הזה, כמה צבעוני ונעים הוא, על אחיו הגדולים, על הארץ האהובה שיוולד על אדמתה. בסתר ליבה גילתה לו שהיא קצת מתגעגעת לבני ברק עיר ילדותה ולריח הפרדסים שתמיד שרר בה. עוד לא התרגלה לחלוטין לאוויר המדבר היבש המצליף בפניה בצהריים והמקפיא את עצמותיה בלילה

אך מה לעשות, חשבה בחיוך, שאישי אהובי חייל גיבור הוא, אשר משרת בנאמנות את עמו ואת ארצו, והנגב יצא בקריאה אליו והוא נענה לו. ועכשיו הם המשפחה היחידה בבסיס ואת כל ימיה היא מעבירה בעליצות עם ילדיה הקטנים. בזווית עינה ראתה את איציק קרב אליה ומקל ארוך בידו, והוא אוחז בו כנשק ביד לוחם.

"אמא, תראי!" צועק הוא לה בעודו רץ בריצת ברווז מלאת התרגשות. "אני חייל! אני אגן עלייך שאף אחד לא יפגע בך ובתינוק החדש שלנו." יוכבד הרימה אליו את עיניה הכחולות וחייכה.

"אין גיבור ממך בכל הארץ."

כתשובה איציק שחרר צהלה חופשייה מגרונו ואץ לחזור אל עיסוקיו במבט מרוכז.

איילה גרגרה בשמחה למשמע ההמולה ויוכבד הרימה אותה אל חיקה, מניחה נשיקות קטנות על עורה הדביק.

שעות רבות בילו כך יוכבד וילדיה בהירי השיער ותכולי העיניים. הרוטינה כבר נקבעה בחייהם היטב, והשעות הרבות שבילו אלה יחד עם אלה הטמיעו בנפשם את ההבנה העיקשת אשר נטמעת בכל לב של ילד באשר הוא. הידיעה שהוריו – הוריו הם. הם מולידיו והם אשר מספקים לו אוכל לאכול ובגד ללבוש. והוא – ילדם, אשר מביא להם נחת ושמחה ואושר אשר ממלא את הלב עד אשר עולה על גדותיו.

כאשר הייתה הגינה והסדין הפרחוני והענבים נמאסים עליהם והשמש נטתה לשקוע, הייתה יוכבד מתרוממת בקושי מהסדין, מנערת ומקפלת ומכניסה לתיק. התיק בו אוחסנו החיתולים, הבקבוקים, הוזלין ועוד אביזרים אשר כל אמא מסורה דואגת שיהיו לה בכל עת. ביד אחת מרימה הייתה את איילה מן הדשא ומניחה אותה בעגלה, וביד השנייה אוחזת בעדינות בידו המרופדת של איציק, ויחד היו צועדים בקצב של שבת אחר הצהריים לדירתם הקטנה בתוך הבסיס.

בהגיעם הביתה, יוכבד, בהיותה אשה מסודרת ומוקפדת, מיד הייתה מניחה את הסדין בכביסה המלוכלכת יחד עם הבגדים המלוכלכים של ילדיה, ואחת-שתיים לתוך גיגית האמבטיה. כולם יודעים הרי שלא יושבים על מיטה נקייה בפנים עם בגדים מלוכלכים מבחוץ. הייתה מהר-מהר רוחצת את ילדיה במים נעימים ובסבון בניחוח הדרים שהזכיר לה את הפרדסים בבני ברק. ידעה כמה יוסף אוהב להגיע הביתה אחרי יום עבודה ולראות ילדים נקיים ורגועים.

אחר הוצאתם מהגיגית הלבישה אותם בפיג'מות מלטפות והושיבה אותם במטבח, איילה בכיסא שלה ואיציק יושב על כיסא שעליו הונחה הברית החדשה בהדפסה גדולה במיוחד. הרי רק על הספר הזה אפשר לשבת. בזמן שהילדים ישבו בנחת בכיסאותיהם הגישה להם יוכבד חלב חם עם אבקת שוקולית של עלית ופנתה להכין ארוחת ערב לבעלה. היא הרגישה תוך כדי הכנת החביתה כיצד בטנה מכבידה עליה ואין היא חשה קלילה ונמרצת כתמול שלשום. היא שחררה אנחה מפיה, וכמו מורגלת בכך הניחה כף יד עייפה אך מעודנת ומקושטת בלק עדין על בטנה. בפיזור הדעת חתכה ירקות והניחה הכל יפה בצלחת, הכינה לעצמה תה חם והתיישבה.

נראה היה לה, ליוכבד, שאלו הרגעים להם ייחלה מיום היוולדה. היא הרגישה שבאלו הרגעים קיומה מוצדק ללא עוררין. מרגע יקיצתה בבקרים היתה מיד נודדת מחשבתה אל הרגעים האלו, של הערגה הטהורה, בהם לבה פעם והתפרפר בקרבה כאילו רק נערה תמה הייתה, מחכה לאהובה או שמא אוהבה, ליד עץ התפוז האחרון בשורה השלישית. הייתה יושבת בין איציק לאיילה, מנסה להסדיר את נשימתה. כמה חיכתה לרגע בו תיפתח הדלת ומראה בעלה, גיבור ישראל, יראה בפתח הבית ותדע היא בביטחון גמור ובאמונה שלמה שגם הוא, לרגע הזה, חיכה מרגע קומו בבוקר. ואף על פי שיתמהמה תחכה לו בכל יום שיבוא אל פתח ביתם, ויכנס בצעד בוטח ויגש אל ילדיה וינשקם מנשיקות פיהו כי טובים דודיו מיין.

והנה נפתחת הדלת, ויוסף בעלה נראה פתח הבית. גבוה הוא, ופניו מתוקות כפני ילד, ובעיניו מבט בוטח של גבר. יוכבד מרגישה איך לבה מחסיר פעימה, ובדמיונה שומעת את תינוקה כבר מברך את פני אביו לשלום. כבר שמונה חודשים וחצי, כל יום, באותה שעה, מרגיש התינוק את הפעימה החסרה וכבר למד הוא שסימן הוא זה לאביו שנראה פתח הבית. שלום למשפחת באַראָט , בירך את פניהם בחיוך מסופק. מאז הפכו למשפחה, מאז שנולד איציק ,הקפיד יוסף לקרוא להם כך. משפחת באַראָט . והיה מדקלם בקול את השם, בחיל ורעדה, גאה על כך שהוא מכה שורש עם משפחתו, כאן בארץ, למרות המלחמה הנוראה.

"אבא!" שמח לקראתו איציק, מקפץ מן הכיסא, מדלג על המרצפות. ויוסף, שמח וטוב לב, אוסף את בנו בכורו אל חיקו וניגש לשבת על הכיסא, על יד יוכבד. לרגע הם מסתכלים זה לתוך עיניה של זו, ויוסף נשען קדימה לתת לה נשיקה חמה על לחייה.

יוסף הביט באשתו נדהם. נזכר כיצד שאל לשמה, וברחבי בני ברק ענו לו שהיא נקראת בפי כולם 'יוכבד מסובבת הראשים'. לא פחות. עוד נאמר לו שהיא צברית אמיתית, שמשפחתה חסידי גור הם, אשר אבותיה עלו לארץ בעידוד הרעבע אברהם מרדכי בשנות העשרים והקימו בעמל ועבודת כפיים את העיר בני ברק תבנה ותכונן.  היה נשרך אחריה ימים ולילות והיא לא הייתה שמה ליבה אליו. תמיד עשתה עצמה עסוקה, והוא לא ידע כיצד לגשת אליה.

ערב נעים אחד מצא עצמו מדבר עימה, מספר לה סיפורים מסיפורים שונים. על מסעותיו עם משפחתו בסיביר, כאשר נמלטו מטרפיהם של הנאצים. על ההפלגה ארוכת השנים על ספינת המעפילים יציאת אירופה, בשנת תש"ז. מרוב יופייה ותענוג קול צחוקה לא שם ליבו למה שפיו אומר, אך נדמה שמרוצה הייתה, כי צחוקה נשמע למרחוק באותו הערב. עד היום אינו מבין כיצד צלח בידו להינשא ליוכבד מסובבת הראשים מבני ברק.

"איך עבר עלייך היום?" שאל. לפעמים, נשגב מבינתה כיצד שפר עליה מזלה עד כדי כך שזכתה ביוסף שיהיה בעלה. הוא עובד קשה כל היום, מתרוצץ ורץ אנה ואנה, כולו טרוד בביטחון האומה והוא שואל איך עבר עליה יומה? וכי אין הוא יודע כי ימיה כתמול שלשום הם, ואין חדש תחת השמש?

"היה בסדר גמור, כרגיל. לקחתי את הילדים לגינה. ואיך היה יומך? עבדת קשה?". יוכבד ראתה בבירור את העייפות הנסוכה על פניו.

"כרגיל. אני מקווה שלא התאמצת יתר על המידה, את צריכה להיזהר יותר עכשיו, אנחנו כבר כמעט בסוף" אמר, והניח כף יד גדולה על בטנה.

בדמיונה שמעה את תינוקה מזהה את אביו ומברך אותו לשלום. חיוך צחור נפרש על פניה של יוכבד.

"אל תדאג, יוסל'ה. תינוק זה חזק הוא, גבר שבגברים ייוולד לנו."

יוסף חייך, ויוכבד ידעה שאמירה זו תשמח אותו יותר מכל. יוסף העריך אנשים שאינם יראים דבר, מלבד פחד יושב תהלות אשר גם הוא אל קנא ונוקם, מלך צבאות

ב.

ארוחת הערב המשיכה בנעימים, כאשר מדי פעם היה איציק רץ מפה לשם, מתגאה בפני אביו על אוצרותיו שאסף באותו יום בגינה. כאשר שבעו הילדים ואביהם, קמה יוכבד ממקומה והכריזה כי הגיע הזמן להיכנס למיטות. אספה יוכבד מהרצפה את איילה הקטנה, לקחה בידה את ידו אל איציק והוליכה אותם לחדרם בליווי נעימת שיר ילדים שנהגה לפזם להם. 'יד ביד, כולנו כאחד, במעגל נחוגה...'.

לפתע נקטעה שירתה של יוכבד למשמע קולו של יוסף.

"היכן נשיקת הלילה טוב שלי?", שאל, וידע איציק מיד את המצופה ממנו. בריצה נלהבת רץ אל אביו כל הדרך מפתח חדר הילדים חזרה אל המטבח. הדירות בבסיס לא גדולות היו, והמרחק בין החדרים למטבח קצר, אך איציק נפל אל חיק אביו, מתנשף וורוד.

"לילה טוב, אבא." אמר, בעודו מביט למעלה אל פני אביו.

"לילה טוב, איציק" ענה יוסף, וכופף את ראשו כדי לנשק את לחיו הסמוקה של בכורו. בתום טקס קבוע זה, החזיר איציק את כף ידו אל יד אימו והם המשיכו יחד אל חדר הילדים. חדר הילדים לא גדול היה, ובו לול לאיילה, מיטת ילד לאיציק, שולחן החתלה וארון. שלחה יוכבד את איציק למיטה, כי ידעה היא שהוא יודע שתחילה היא צריכה להשכיב את איילה לישון. ילדי נבון, חשבה לעצמה יוכבד בחיוך. יודע הוא כבר בגיל כה צעיר לכבד את צרכי הזולת.

פנתה יוכבד אל שולחן ההחתלה, מרחה את בתה בשמן תינוקות נעים וסירקה את שערה. לאחר מכן הניחה אותה יוכבד בתוך הלול, עטופה בשמיכת צמר אדומה וספונה בין בובות דובי ורודות, שהיו מתנתן של אחיותיה להולדת בתה. " לילה טוב, איילת אהבים," לחשה לה וליטפה את פניה בליטוף אחרון.

"עכשיו שיר?" שאל איציק.

"כן ," ענתה יוכבד, "אך שכב. או שאתה מעדיף לישון בישיבה? " שאלה אותו בנימת עליצות.

"אמא! את מקשקשת בקומקום!" צחק איציק, ונשכב על המיטה. יוכבד צחקה וכיסתה אותו בשמיכה, כחכה בגרונה והחלה לשיר.

'לילה, לילה מסתכלת הלבנה, בפרחים אשר הנצו בגינה...'

לא גמרה יוכבד לשיר את הבית הראשון וכבר סגרו עפעפיו של איציק על עיניו התכולות. רכנה יוכבד לנשקו על מצחו ויצאה בשקט מן החדר.

באיטיות דידתה יוכבד חזרה אל המטבח והתיישבה. רק פתח יוסף את פיו כדי לומר את מה שרצה לומר ומיד הרגישה יוכבד כיצד שלפוחית השתן נמחצת, באלימות משהו, מתחת לרחמה.

"רגע יוסף, תוכל לעזור לי לקום מהכיסא? "

ללא אומר קם יוסף, אחז בחוזקה בזרועותיה והקימה מן הכיסא. יוכבד החזירה לו מבט אסיר תודה ודידתה אל השירותים, נכנסת בקושי רב בפתח הצר.

יוסף התיישב בחזרה בכיסאו, מהורהר. עוד לא הספיק להרפות את שריריו מיומו הארוך וכבר שמע זעקה העולה מן השירותים ומבקעת את שערי השמים.

"יוסף!"

מילה אחת זו, בודדה היא ומשמעויות רבות יכלו לה, אך באותו רגע היתה משמעותה ברורה כאור בצהריים.

בשני צעדים הגיע יוסף אל פתח השירותים והחל לנסות לחלץ את אשתו התפוחה מפתח השירותים הצר.

אחרי מספר דקות שנדמו כנצח, חולצה אשתו. כשראה יוסף את הכתם הרטוב על שמלתה,התעשת מיד. במהירות של גבר אשר יודע את מקומו ואת תפקידו, הביא את התיק הפרחוני שיוכבד ארזה לרגע זה מבעוד מועד. לאחר מכן רץ לדירת חברו אשר פיקד על צוות אחר בבסיס, אשר איציק ואיילה הכירוהו, ואשר נקבע עמו מראש שברגע הלידה יבוא לבית באַראָט לשמור על הילדים. תוך מה שנדמה ליוכבד כנצח ומה שבאמת לקח לא יותר משתים עשרה דקות, היו היא ויוסף ברכב שלהם, שהיה שייך בכלל לצבא.

ברגע שנכנסו לרכב, הרגישו יוסף ויוכבד כאילו העולם כולו החל לנוע בהילוך איטי. יוסף התניע ביד אחת וביד השנייה אחז בידה של אשתו. הוא לחץ אותה בחוזקה, והיא החזירה לו לחיצה.

"עשינו את זה כבר פעמיים, אין סיבה שלא נצליח בפעם השלישית." אמר יוסף.

יוכבד ידעה כי הפעם הזו שונה בתכלית, ושהוא רק מנסה להרגיעה. מה יהא עליה בלידה? כיצד תלד בבטחה כאשר ידה של אמה איננה על ראשה, מלטפת ומרגיעה אותה, לוחשת לה מילים טובות? זוהי לידתה הראשונה בנגב, וחבל עליה אם תינוקה לא יעמוד מול אימתנותו של המדבר. בעיני רוחה ראתה כיצד היא יולדת על החול, בינות שועלים ונחשים. מעודה לא הייתה בבית החולים סורוקה. בדמיונה ראתה אך אוהל. את איציק ואיילה ילדה בבילינסון, כשבאוזניה מילותיה של אמה. "יקרה שלי, את יכולה."

עכשיו רק רוח המדבר תלחש באוזנה.

מפעם לפעם קטעו את סיוטיה כאבי הצירים החזקים והייתה מוחצת את ידו של יוסף בתגובה. עד הרגע ההוא לא ידע יוסף אילו שרירים נבנים כתוצאה מהרמת ילדים מארגז החול. ידו כאבה אך הבליג, נותן לאשתו למחוץ את ידו כאוות נפשה. רק רצה להגיע לסורוקה כמה שיותר מהר. הוא בירך על עיסוקה בכאבה, שאכן היא אינה שמה ליבה למהירות נסיעתו. וטוב שכך, חשב.

כשהגיעו לבית החולים, עזר ליוכבד לצאת מן הרכב. כבר כשיצאה מהרכב הבחינו בה האחיות ואצו לקראתם. יוסף בירך אותן במבט עייף ולאחר תשאול בחדר מיון מצא עצמו עם אשתו בחדר הלידה. הוא הביט בה, סובלת ואדומה, שוכבת במיטה עם רגליה אל על. לראשונה בחייו, יוסף, הגבר האולטימטיבי, היה אובד עצות. הביט באחיות המכרכרות סביב יוכבד ופילל בלבו אל אלוהי אבותיו שינחהו כי הוא אינו יודע כלום. בלידות הקודמות זכתה יוכבד, ואמה הייתה לצידה. אך איזו משפחה יש לה בנגב הרחוק? רק אותו יש לה. הוא התיישב על יד מיטתה ואחז בידה.

יוכבד הביטה ביוסף ואחר נתנה למבטה לשוטט על פני החדר. הופתעה היא לטובה. היא אינה יולדת בינות דיונות ושועלים. במיטה מוצעת היא, מוקפת אחיות שנראה שהן יודעות את מקומן ותפקידן. רק שחררה אנחה קלה וכבר הגיע הציר הבא. זעקה נמלטה מפיה, ובלא משים מעכה את ידו של יוסף. שריר בפניו לא זע. האחיות החלו להדריך אותה כיצד ללחוץ, שואלות אותה קלוצקאשעס, מנסות להסיח דעתה מן הכאב. הלידה נדמתה לה כנצח. בכל ציר מעכה את ידו של יוסף ביתר חוזקה, וזעקותיה שיברו את שערי הדין בשמיים.

בדיוק ברגע שבו חשבה לעצמה יוכבד שסופה קרב, שמעה קריאה עמומה שהראש של התינוק כבר בחוץ, ושתלחץ חזק יותר. "א גרויסע קופ יש לתינוק הזה,", שיננה מבין שיניה. "לפחות שיהיה חכם."  

וחיש קל, כאילו שמע התינוק את שעלבו בו ואץ הוא להגן על כבודו, יצא הוא מרחמה של יוכבד בריא ושלם.

בן זכר, יצור ורוד וצווח הונח עליה, ומיהרה היא לספור את אצבעות ידיו ורגליו. עוד לא הספיקה היא להסתכל בפניו וכבר נלקח הוא ממנה לשטיפה. הרגישה היא כיצד תש כוחה. העיפה מבט קצר בבעלה, ראתה את הבעתו הספק מודאגת ספק מרוגשת, ונרדמה.

ג.

יוכבד ישבה על הספה הרכה בסלון דירתם, מניקה את תינוקה אהובה אפרים. היא הביטה בפניו היפות, המצוירות כמעט. שערו כהה, כצבע החול כאשר מציל עליו הרותם, ועיניו תכולות ומאירות. אפו ישר כשלה, וסנטרו מחודד. הוא הביט בה בחזרה ועיניו חייכו אליה. נזכרה היא בהתרגשות בברית אשר ערכו בבסיס. את שמחתה הגדולה למראה משפחתה אשר באו מרחוק, את דרשתו של הרב, על קוממיות עם ישראל בארצו. ועל רגע הכרזת שמו. ליבה ניתר. ויקרא שמו בישראל, אפרים בן יוסף. כמה הולם, חשבה ובפיזור הדעת ליטפה את ראשו הרך של בנה. אפרים בן יוסף, כמו בנו של יוסף הצדיק. כמה בראשיתי, כמה תנכי. כמו המדבר. ותינוק עדין ויפהפה זה, אין מתאים לו משמו של ילד השעשועים.

הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים. כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.

כבר זה השבוע הרביעי שאפרים מככב בשמי ימיה. היא מעבירה את זמנה איתו בדירה, ויוסף קיבל חודש חופשה להיות עימה בבית ולהיות לה לעזר עם הילדים. הצטערה היא שחופשתו של בעלה כבר באה אל סיומה, ונדמה שאך הרגע התחילה. בעודה נזכרת בחדווה במראה ילדיה המתרוצצים בגן עם אביהם, שחרר אפרים גרגור מפיו והיא שחררה אותו מחיקה. לרגע הניחה אותו על הספה כדי לרכוס את כפתורי חולצתה ושוב היה על ידיה. הסתכלה בעורו הצחור והחליטה שהגיע הזמן שבנה הלבנבן יצא מעט לשמש, טוב לו לבנה שיתרגל לחומה של הארץ. בסתר לבה ידעה שיהיה הוא ילד של בית, המעדיף להסתופף בצל אמו. אך מה יזיק לו טיול קצר כל עוד אינו יודע להתנגד. הלבישה אותו בבגדי התינוקות שקיבלה במתנה לאחר שילדה את איציק ויצאה לחצר.

טיילה אנה אנה ברחבי הבסיס, נהנית מקריאות ההתפעלות של החיילים מהתינוק יפה התואר. אפרים הקטן גרגר בהנאה, עוצם עיניו לרגע ואז פוקח, בולע את העולם במבטו. לאחר כמה סיבובים הרגישה יוכבד שרגליה כבדו עליה וכנראה עוד לא התאוששה לחלוטין מהלידה המתישה. חזרו לדירה, השכיבה יוכבד את בנה במיטתה, על ידה ונרדמה. כשהתעוררה, שמה לב כי בנה בוכה. הרימה אותו אליה והחלה לפזם לו את הפזמון ליקינתון. אט אט נרגע. כאשר הרחיקה אותו ממנה כדי להביט בפניו, קלטה בעינה כתמים אדמדמים על עורו. לרגע נבהלה אך מיד נרגעה. אלו בוודאי עקיצות יתושים. איציק ואיילה סובלים מהם באופן מתמיד. אין דבר.

הלכה עמו יוכבד למטבח, הניחה אותו בעגלה ופנתה להכין לילדיה ובעלה ארוחת ערב. חביתות, ירקות ותה חם. תוך כמה רגעים נכנסו הם לדירה, שמחים וצוהלים. יוסף בגופייה עם שרוולים קצרים, איילה יושבת על כתפיו, ואיציק מכרכר סביבו ופיו לא נח לרגע.

"שלום!" צהל איציק, מתיישב בכיסאו. יוסף הניח את איילה בכיסאה, נישק את לחייה של אשתו ופנה להתייחס לבנו הטרי. מיד הבחין בנקודות האדומות על עורו של בנו.

"יוכבד," קרא.

"רק רגע," ענתה, עם גבה אליו, בעודה רוכנת על השיש הקטן.

"עכשיו, יוכבד."

יוכבד שמעה דאגה בקולו. מהר ניגבה את ידה במגבת ואצה אליו.

"מה קרה?" שאלה, בעודה מנסה לברר מה מתרחש בעזרת הבעת פניו של יוסף.

"מה אלו הנקודות האדומות האלו?" שאל.

יוכבד פטרה אותו בתנועת יד מזלזלת.

"אלו עקיצות יתוש. תופעות לוואי המתרחשות ובאות לעולם כאשר משתכנים בנגב."

"כל כך הרבה?" שאל יוסף, לא מרפה.

יוכבד חזרה ונעמדה לידו, מביטה בילדה המונף אל על בידיו של אביו. לרגע שמה לבה אל כמה עשרות נקודות חדשות אשר צמחו ופרחו על עורו של בנה. החשש החל להתגנב אל ליבה. יוכבד הרימה יד רועדת אל מצחו של בנה, רק לשם פטירת הספק שאכן לא התנחל בגוף בנה אף חולי או נגע. אך ברגע שבאה ידה במגע עם מצח הקטן החסירה פעימה.

"הוא בוער," לחשה ליוסף. הם החליפו ביניהם מבט אחד, ושוב החל העולם לנוע בהילוך איטי. קולותיהם של איילה ואיציק מהמטבח נתעמעמו וכאילו רק הם, יוסף ויוכבד, קיימים בעולם כולו.

בראשם חלפה אותה המחשבה.

בית החולים.

במהירות על אנושית סידר יוסף שהמפקד של הצוות המקביל יגיע, ארז תיק והריץ את יוכבד, עם אפרים בידיה, אל הרכב. ברכב ישבו יוכבד ואפרים מאחור, יוכבד טופחת בעדינות על מצחו הלוהט של אפרים עם מטלית לחה, רועדת כולה. בדמיונה שוב ראתה את הדיונות, את השועלים ואת הנחשים, כולם אורבים לה ולבנה, ילד שעשועיה שהחזיקה וגידלה ברחמה קרוב לתשעה חודשים.

יוסף הביט בה במראה האחורית, רואה את הדמעות המתגלגלות מעיניה. הדאגה שהתיישבה בלבו הלכה וכרסמה בבטחונו.

בהגיעם לבית החולים, הלכו היישר אל מחלקת היולדות והתינוקות. ביקשו לראות רופא אשר ירפא את בנם ואת דאגתם. שלחו אותם אל משרדו של הדוקטור. התהום שעמדה בין יוסף ויוכבד לבין הדוקטור בעל הסבר הקפוא הלכה ונפערה באלימות.

"בננו בוער," החל יוסף. "יש לו חום גבוה, אבעבועות אדומות."

הדוקטור קם מכיסאו, ללא אומר וניגש אל יוכבד והביט בתינוק. מבט חטוף אחד הספיק לו, והוא פסק בביטחון שבנם חלה באבעבועות רוח. בטון קר ומקפיא הסביר הדוקטור שאם האם חלתה בעבר במחלה זו, יש לה נוגדנים בגופה, אשר היא מעבירה לתינוקה בחלב אשר היא מיניקה בו את תינוקה.

"האם חלית בעבר באבעבועות?" שאל את יוכבד.

"כן." ענתה, מבוהלת.

"מצויין. סעו לביתכם לשלום. המשיכי להיניק את בנך והכל יחזור לקדמותו."

יוכבד ניסתה למחות, אך יוסף אחז בעדינות בזרועה, רומז לה ששיחתם עם הדוקטור תמה.

ד.

כשהגיעו לדירתם המוחשכת, מצאו את המפקד של הצוות המקביל נוחר בנחת על הספה. יוסף העיר אותו בעדינות ושלח אותו לביתו. יוכבד, עוד עם תינוקה בחיקה, עמדה קפואה באמצע הדירה. יוסף ניסה לשדלה לשבת על הספה, אולי להניק את אפרים, אך היא לא זזה. היא עמדה במרכז הסלון, עיניה נעוצות בנקודה לא ברורה בחלל. כל מה שיכלה לחוש היה תינוקה הרותח בין ידיה. היא הביטה בו, והוא החזיר לה מבט עם עיניים בורקות מחום, עורו מכוסה נקודות נקודות. אינו בוכה, אינו צורח. סובל בדממה מטרידה. פתאום התעשתה, התיישבה על הספה והחלה להניק. מה עוד יש לה לעשות?

יוסף התיישבה על ידה ולאחר זמן קצר נרדם.

לא ידעה יוכבד כמה זמן ישבה שם והיניקה את אפרים, אך לרגע אחד, כשהביטה בו היה נדמה לה שפניו של אפרים מכחילות מעט. לבה כמעט ועצר. היא רצה למטבח, לראות את פני בנה באור ברור והאמת נגלתה. נשמותיו של בניו פסקו, ולרגע נדמה לה שגם היא עוד מעט ולא נושמת.

שוב נמלטה מפיה זעקה, הפעם לא ברורה, לא מילה עם עיצורים ותנועות. כמו שופר ראש השנה נשמע. זעקה המרעידה את פני הארץ.

יוסף קם בבעתה, נכנס למטבח וראה את ילד שעשועיו מפרכס וכחלחל.

הספיקו שניהם עוד להחליף מבט ביניהם ותוך זמן שיא היו כבר בדרך לבאר שבע. לא ידעו הם מה השעה, אך הכבישים הריקים מכל אדם העידו כי עוד כמה שעות ותזרח החמה.

האם תזרח בכלל? חשבה יוכבד. האם קיומו של העולם מוצדק, כאשר מתרחשים בחייה אסונות כאלה.

בחניית בית החולים, ביציאה מהרכב, קרסה יוכבד לאדמה. היא שכבה שם, בערימת איברים וגפיים חסרי אונים, על האספלט. מבלי לחשוב פעמיים, חילץ יוסף את אפרים מידיה של יוכבד, ורץ לתוך בית החולים.

מוחה של יוכבד כאילו נדם. נדמה היה כי נקווה בו חור קטן, וכל מה שידעה נזל החוצה כמים היוצאים מבין חרכי הסכר. נשגב מבינתה היה באותו הרגע מהו שמה, היכן היא, מי הוא האיש עם התינוק התכול בידיו, מדוע הוא רץ.

למה.

פיסת הזיכרון היחידה שהייתה ליוכבד מאותו הלילה היא הנסיעה חזרה מבית החולים. לא ידעה יוכבד כי עברו יומיים מאז הגיעו לבית החולים. ארבעים ושמונה שעות בילו שלושתם בבית החולים.

הם נסעו בדממה. השמש, באופן מפתיע ומלגלג מעט, זרחה. היא סינוורה את עיניה של יוכבד והאחרונה נעלבה. היא הביטה באפרים, התינוק האהוב שלה. היה נראה הוא כתמול שלשום. אך ידעה היא שרק מן החוץ הוא נראה כילד רגיל. מהיום לא יהיה הוא עוד ילד ככל הילדים, אשר ירוץ בחצר עם איציק ואיילה. אשר ילך לכיתה א' בממלכתי הדתי בבאר שבע בבוא הזמן.

משותק הוא בנה. חלקים ממוחו מתו והיא עוד אינה יודעת מהן ההשלכות. שאלה את עצמה אם היא אי פעם תהיה מסוגלת לאהוב. את העולם, את הבורא, את הבריאה.

שמעה היא במעומעם את יוסף מדבר, מסביר לה מה עושים מעכשיו והלאה. שהוא התייעץ עם כמה אנשים, והם עוזבים. הוא כבר תכנן הכל. יעזבו לאמריקה. ימצאו מקום בו יהיו להם האמצעים לגדל את בנם המיוחד.

ישאירו את איציק ואיילה אצל הוריה של יוכבד, בבני ברק.

"בין הפרדסים, יוכבד. את שומעת? יהיה להם טוב שם."

והם יטוסו, עם הכסף שחסכו עד היום. יוסף, יוכבד ואפרים. משפחת גולד בניו יורק יעזרו להם קצת.

אנחנו נסתדר.

יוסף מיאן להוריד את חומת המגן מליבו, המגינה עליו מפני הפחד. הפחד שמא אשתו אדם אחר היא עכשיו. שמא משהו בה נשבר מבלי יכולת תיקון. הוא שמר על עצמו מן הפחד מכל משמר, הקפיד להעסיק את עצמו בדאגה לאשתו ולילדיו. תמיד משוכנע היה שעושה הוא את הדבר הנכון. לא הייתה לו ברירה.

ארזו יוכבד ויוסף את דירתם בבסיס ויוסף התפטר מן הצבא לאחר ארבעים שנות שירות נאמנות. בתום האריזות נכנסו כולם לאוטו ונסעו לבני ברק. כל הדרך שתקה יוכבד. כאשר ריח הפרדסים קיבל את פניהם, נדמה היה ליוסף שאור ניצת בעיניה, אך נכבה מיד. עצר יוסף את רכבו על פתח הבית, ומיד יצאה אמה של יוכבד כאשר חיוך על פניה.

"יוסל'ה, מיין צדיק. איפה הקינדער?" שאלה. ומיד יצא איציק מן הרכב בצהלות גיל, ויוסף אסף את איילה מן המושב האחורי. שמחה גדולה שרתה על הסבתא ועל נכדיה, ורק יוכבד נשארה ישובה בכסא הקדמי, אפרים בחיקה.

"יוכבד, בואי תצאי להגיד שלום לאמא שלך…" הציע יוסף בעדינות. מבלי להסתכל עליו, הנהנה יוכבד ויצאה.

הציגה היא את תינוקה היפה בפני אמה והסבתא לא ידעה את נפשה מרוב יגון מהול באושר.

"זהו החולה?"

שתיקתה הרועמת של יוכבד הייתה כהסכמה. לאחר מכן נכנסו כולם לבית, אכלו ושתו ושמחו. וכל הזמן יוכבד כבויה הייתה, נחבאת אל כלים שהעמידה היא עצמה בינה לבין המציאות.

לאחר זמן מה שישבו כולם על יד השולחן, רכן יוסף אל יוכבד ולחש באוזנה שהמונית לשדה התעופה בלוד תגיע עוד מעט, אז אולי כדאי שתיפרד לשלום מאיציק ואיילה כבר עכשיו. הביטה בו יוכבד כאילו דיבר אליה בשפת חוצנים. הילדים, לחש לה שוב. ראה יוסף בעיניה שהיא מבינה ואלה הצטעפו בדמעות.

קראה יוכבד בקול רועד לאיציק, אשר רץ אליה כשידיו פרושות אליה וזה נמעך בה בחיבוק.

"נתראה בקרוב, בני בכורי. גיבור אתה. שמור על אחותך."

חייך אליה איציק חיוך מלא אור וצחק. מיד מיהר חזרה אל עיסוקיו. ניגשה יוכבד אל איילה שישבה בחיק סבתה. בחנה יוכבד היטב את תווי פניה היפים כל כך של בתה וקיוותה שלכשתגדל, תמצא בלבה מקום לסלוח ליוכבד.

המונית בחוץ צפצפה, ויוכבד ויוסף, אפרים איתם, נכנסו למונית יחד על כל מטלטליהם. הנסיעה לשדה עברה בשתיקה רועמת, ומחשבות לא הרפו מראשה של יוכבד.

התקשתה היא להאמין שהיא עוזבת את הדבר היחיד שאהבה כמעט כמו משפחתה. עוזבת את ארץ הגאולה הזו, שדם ידיה נספגו בה, שריח פרדסיה לעולם לא יעזבו את נשימתה.

את עיזבון ילדיה, אומנם, אך לא עיכלה כלל.

ה.

לעולם לא נשכחה ארץ ישראל מליבה של יוכבד, על אף השנים הרבות, שבהן, בין אם רצתה או בין אם לא, היכו שורשיה בגולדענע מדינע. הייתה תוקעת בחדוות נעורים קיסמים קטנים עם דגלי ישראל בכל שניצל שהגישה, הייתה שרה שירי ארץ אהבים לילדיה והמבטא הישראלי סירב להרפות מלשונה, מתעלם מן הזמן החולף. ובזמן שהייתה מכניסה עוד ביס של געפילטע לפיו של אפרים הייתה תוהה מה היה לה לולא יוסף היה לה למשען כאשר תש כוחה.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאם היה לי מטוס
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד אייר ה´תשע"ה  
כלומר, הולכת הסיפור מצוינת. הקטע שהוא בעצם חייל בצבא - מצוין.

יש כמה בעיות. העיקרית שבהן היא שהעלילה לא מגיעה אף פעם אל הקצה. היא כמעט, אבל לא. ובכלל, אני לא מצליח להבין לאן הסיפור הזה הולך. למה זה הסיום שלו, למה זו ההתחלה שלו. משהו כאן מתפזר לי, וחבל.
כמו"כ, המשלב והזמן לא אחיד. חבל, כי יש לו פוטנציאל.

בהצלחה! מחכה לקרוא עוד,
יהודה
י"ד אייר ה´תשע"ה  
כמובן שבעיות הן בעיות אבל יש סיבה. זה סיפור אמיתי, אישי וזה נגמר ככה כמעט כי יוכבד וכל שאר המשפחה ואלה שבאו אחריהם, חיים ככה. ככה כמעט. הכל השתנה, הכל סובב סביב אפרים. וכמובן הכל כואב תמיד בכל מה שקשור לסיפור הזה. הכל בעצם הוא כמעט. מאז שהוא חלה החיים נעצרו. היה מאחורי זה עניין. לגבי ההתחלה, לא כל כך הבנתי למה אתה מתכוון.

לגבי המשלב והזמן.. אני עוד בתחילת דרכי,
פרקטיס מייקס פרפקט. אמשיך לעבוד על זה.

ושוב תודה:)
י"ד אייר ה´תשע"ה  
הסיפור מתחיל, למעשה, בחלק ג'. כל מה שקדם לו כמעט ואינו רלוונטי. ודווקא הדברים החשובים יותר, כמו התמודדותם של בני המשפחה עם ה
---
באופן אישי אני אוהב לקחת סיפורים אמיתיים, מהחיים, ולעבד אותם לכדי סיפור כתוב. או לקחת סיפור קיים ולעבד אותו אחרת. כך או כך, מותר לסטות מהסיפור המקורי. זו לא כתבה עיתונאית, אלא סיפור, ומותר לשנות אותו בשביל לעצב את המסר והאמירה שלך טוב יותר.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד