בנושא
בכרם
חדשות
 
אחרי הרעש / שיכורי אפרים
בביכורים מאז ז´ אייר ה´תשע"ה

במבט מגבהי האטמוספרה, לא נראה שום שינוי; המפרץ אותו מפרץ, הים אותו ים, הירדן עדיין זורם, ואפילו הכנרת עדיין קיימת. אך ככל שנעשה זום-אין, ונתקרב אט אט אל אותה מדינה קטנטונת, נוכל לראות שהמצב לא תקין. הרים שלמים נמחקו, עננים שחורים מתערבלים ומסתחררים באוויר היבש והחולי, הריסות של ערים שלמות מוטלות על הקרקע השרופה. מבט קרוב יותר לאזור שבו הייתה העיר הקדושה לשלוש הדתות, יותיר את המתבונן המום מכוחה של פצצת האטום. בניינים שלמים חרבים, ערימות של אפר פזורות בעיר, ולמרות שעברו כבר שבועיים מהמתקפה, ריח קלוש של בשר חרוך עדיין נישא באוויר. חורבן.

אך בפינה המערבית ביותר של העיר, אי שם בשכונת קריית היובל, נשארו פה ושם כמה בניינים עומדים. נכון שהנוף הנשקף מהם אינו מלבב, אבל לדיירים המקום נוח בהחלט. מחירה של חלקת אדמה בהר המנוחות היה יקר כל כך, והם השיגו מיקום טוב יותר בזול. השקט השורר באזור מופרע רק על ידי שריקתה של הרוח המעיפה חול ואפר מצד לצד, וחריקה של עץ על אבן. רעש החריקה נשמע משולי הכביש המפויח, שם יושב נער צעיר בראש מורכן, ומצייר על הכביש בענף. הוא מכווץ עיניים בחזקה, מקמט את המצח, וניתן לראות שני שבילים של דמעות בלחייו המפויחות. רק הצל הפתאומי שנופל עליו גורם לו להסתכל מעלה, ולראות את האיש העומד מעליו.

האיש במדים והנער מסתכלים זה בזה בשתיקה, מעכלים זה את קיומו של זה. נראה ששניהם הם היחידים שנשארו בשממה זו. לאחר מספר רגעים, הנער נזכר במחווה האנושית שעוד ראוי לעשותה ברגע זה, ושואל:"צמא?" האיש המבוגר במדים מהנהן, והנער קם ופונה אל עבר אחד הבניינים שעוד עומדים על תלם, כשהקצין פוסע אחריו. בדירה בקומה השנייה שניהם יושבים, כשהנער מסתכל בחייל שותה מבקבוק מים מינרלים. "אין הרבה, אז תשתה כמה שאתה צריך ותסגור" פולט הנער, בעודו ממשיך לבחון את האיש במדים. החייל מהנהן, מוריד את הבקבוק מהשפתיים, ונועץ מבט ברור יותר בנער. שניהם מסוקרנים מאותה שאלה גורלית, שהחייל פולט ראשון:"איך לעזאזל שרדת?" ההוא שואל. הנער ידע שזו תהיה השאלה הראשונה, והוא עונה במהירות, בדקלום, כשהוא מרגיש צורך לספר לאדם נוסף: "ישבתי במקלט, אתה יודע, סדרתי לי איזה פינה לעצמי, אפילו חיבור לאינטרנט הצלחתי לשים שם. ראיתי סרט, ובדיוק התחלתי ליהנות ממנו כשהיה הבזק אור מפתחי האוורור. המחשב שלי קרס ברגע, והרגשתי איך הבניין כולו מזדעזע. בשנייה הראשונה לא הבנתי מה קרה, וכשהרגשתי את הזעזוע מהבניינים המתרסקים, הבנתי בדיוק מה קרה. התחבאתי במקלט במשך שבועיים, אכלתי חטיפים, שתיתי את המים שעוד נשארו בצנרת ובשירותים, וכשהם נגמרו לי, הייתי חייב לצאת החוצה. את הדירה הזו מצאתי בנס. המזווה שלהם היה בממ"ד." והא עוצר כשכולו מתנשף, ומחכה לתגובה.

החייל מתחיל לענות מבלי שנשאל, כשהוא יודע את להיטותו של הנער לתשובה:"אני קצין מודיעין. הייתי בבור בתל אביב. התחבאנו שם איזה שבוע וחצי." "רגע? גם תל-אביב?" שואל הנער במהירות, כלא מאמין. "גם תל אביב, גם חיפה, גם אילת, גם קריית שמונה, אפילו מצפה רמון. הארורים הספיקו לייצר מספיק פצצות כדי להשמיד את כולנו." הוא לוקח נשימה ארוכה, וממשיך את סיפורו:"נשארנו משהו כמו חמישים חיילים בבור. כל שאר הקריה נהרסה. רוב החברים שלי החליטו להישאר שם. אני לקחתי איזה רכב ששרד בחניון תת-קרקעי  ועליתי לירושלים. כשנגמר הדלק בדרך, עוד המשכתי לעלות ברגל. עוד האמנתי ש... כאילו, לא האמנתי שזה מה שאני אמצא... "

הנער מהנהן קצרות. והחייל מתעשת: "מה התכניות שלך, בכל מקרה? אני הגעתי לירושלים, ועכשיו אני לא יודע מה לעשות." הנער מרכין את ראשו, ואומר בלחש: "נצטרך איכשהו לאסוף לנו ציוד, מספיק מזון, מים, אולי אופניים אם נשיג, ונתחיל לנוע צפונה." "מה אתה מחפש בצפון?" שואל החייל, "מה תמצא שם שחסר לך פה?" "לא בכל העולם הייתה פצצת אטום. נברח לטורקיה, ומשם ננסה להשיג אישור יציאה לאמריקה." לוחש הנער כחולם. הקצין שוקל את הדברים, ופולט:"ומה עם המדינה? מה עם הבית שלנו? ככה נעזוב הכל? את כל המאמץ שהשקיעו כאן, את כל השנים הארורות שבזבזתי בצבא הארור הזה? סתם דפקתי שלוש שנים?" הנער מניח את ידו על כתף הקצין, והוא נרתע ממנה. "אני מבין," אומר הנער, "אבל איזו ברירה נשארה לך?"

הקצין מהנהן קצרות, ושניהם מרכינים את הראש, שקועים במחשבות. לאט לאט השמש יורדת, והחושך מתחיל להתפשט בדירה. הנער מרים את ראשו ומסביר:"אין חשמל, ואין לנו מה לעשות בחושך. כדאי פשוט ללכת לישון. יש מיטות בכל דירה כאן, ופשוט תופסים אחת." "ומה נעשה בבוקר?" שואל החייל, כשהוא מרגיש כאורח בביתו של הנער. "מחר זה מחר. נשתה, נאכל, נחפש אוכל, נחפש ניצולים אחרים. נחליט על הכול בבוקר." עונה הנער ונעמד. הוא נכנס לתוך אחד החדרים, ונכנס למיטה באחד החדרים. הקצין יושב וחושב עוד קצת, ואז נעמד והולך למצוא מזרן.

הנער מתהפך במיטתו, ונזכר בעל כורחו בחייו הקודמים. בדירה הקטנה, באחים הקטנים, בבית הספר. הוא גם נזכר בחברים, במבחן האחרון במתמטיקה שהוא עוד הספיק לעשות, בערימות הדיסקים ובמערכת הסטריאו שעוד נמצאת במקלט שלו.  הוא מתחיל לזמזם לעצמו בשקט שיר אהוב, וכשסיום השיר מתחיל להתנגן בראשו, הוא נרדם.

החייל לא מצליח להירדם. למרות הנתונים הברורים שהופיעו על המסכים בבור, עדיין הוא לא מוכן להאמין שירושלים באמת נחרבה. הוא חושב על כל התרחישים והקונספציות והעדכונים והמודיעין והמידע שזרם אליו, על כל סודות המדינה והידיעות המסווגות שלא חשפו כלום, ועל החברה שלו, שעוד הספיקה לשלוח אסמס של:"נפגשים היום בזאפה, זוכר?" עם סמיילי קורץ בסוף. הוא חושב על הדירה הקטנה שלו, בפאתי תל אביב, ועיניו מתחילות להיעצם מאליהן.

חמש שלושים וארבע, מודיע לו השעון בספרות זרחניות. הקצין מתפלא שהשעון עדיין פועל, כשהכול מסביב הרוס וחרב, בלי להזכיר את מצב החשמל בשקעים. כשהוא מתחיל להיזכר במיקום הנוכחי שלו, הוא מתיישב על המיטה, נעמד, ומתחיל לחפש את הנער בחדרים הסמוכים. הוא מוצא את הנער ישן באלכסון על מיטה זוגית, כשאור הירח השוקע מאיר את פלג גופו העליון, כאילו היה איזה קדוש בציור רומנטי. הקצין מסתכל על התמונה שהתגלתה לעיניו, ובתחושת עצב הוא מנער את הנער במהירות.

"קום" הוא לוחש, והנער פוקח עינים, וכשהוא עדיין מנומנם, הוא אומר: "אתה יכול לצעוק. אני לא חושב שאתה תעיר מישהו" בקולה המוחלט של הריקנות, והקצין מזדעזע מהמשפט השחור הזה. בעוד שהנער מתמתח במיטתו, משפשף את עיניו, ולבסוף נעמד על רגליו כשהוא לבוש. "זה היה רעיון טוב לקום עכשיו" הוא אומר לקצין. "אלו השעות הטובות ביותר לשוטט בחוץ" "לאן נלך? שואל הקצין, "אני חושב שכדאי להתקדם לכיוון מרכז העיר, אני מניח שאם נשארו ניצולים הם היו מתקדמים לשם" הקצין מהנהן ושואל: "אבל הרי לא נשאר שם כלום." והנער עונה: "נכון. אבל זה המרכז. אם אנשים יחפשו משהו, אם ילכו לשם. זה הסיכוי הגדול ביותר למציאת אנשים נוספים." הקצין מסכים עם הנער הירושלמי והם יוצאים לדרך.

שני הניצולים מתקדמים באיטיות, אך במגמה ברורה לכיוון מרכז העיר. הם סורקים בניין אחר בניין, מסמנים לעצמם בניינים ודירות עם אוכל ושתייה, וממשיכים הלאה. החורבן לא נראה טוטלי כל כך. קומות רבות של בניינים אולי התמוטטו, אך רבים מהבניינים נשארו עומדים על תלם. הגופות השרועות ברחוב כבר הפסיקו להרתיע את השניים, ואפילו את ריח הריקבון הנורא שלהן הם אינם מריחים. הם לא מדברים הרבה, לשניהם אין צורך בכך. העולם מבחינתם התמוטט, והם מנסים לבנות אותו מחדש.

היעילות של פעולתם הולכת ונשחקת לקראת הצהריים, שניהם מרגישים צורך לעצב פנים לאדם הזר שהם הולכים איתו, להיות יותר משני ניצולים בודדים. הקצין עדיין מוטרד ממשהו, והוא שואל את חברו: "איפה לדעתך נפלה הפצצה בירושלים?" הנער מושך בכתפיו: "אין לי כל כך מושג, אתה יודע. אני מעריך שבדרום מזרח העיר. תראה, בקצה המערבי עוד נותרו בניינים שלמים, וההרס גדל ככל שאנו נעים מזרחה. אני מניח שהיא נחתה באזור העיר העתיקה." "ומשהו נשאר ממנה?" "לדעתי לא. אני לא נותן לה שום סיכוי. תראה את ההשפעה של הפצצה כאן." הקצין לא מגיב לדברי הנער, למרות שהלב שלו מתחיל לפעום בפרעות. הוא מניח לשיחה לגווע, וממשיך להתקדם בשתיקה. לפניהם במרחק, הם רואים את מגדל קראון פלאזה, שהצליח לא לקרוס מהפצצה. המרחק ביניהם לבינו הולך ומצטמצם, והם מתחילים לוותר על סריקת הבניינים, ורק הולכים ומתקדמים לעברו.

ובעודם ממשיכים ללכת על מסילת הרכבת הקלה, מתעלמים מהפיח ומהאפר שהם מבוססים בהם עד לקרסול, שומע הנער אנחה מכיוון הרחוב. הוא רץ עם בקבוק מים בידיו, כשהקצין רץ אחריו מבלי להבין. הם מגיעים אל בניין, שבפתחו שוכבת נערה צעירה כבת חמש-עשרה בשלבי עלפון מתקדמים. "מה קרה לה?" שואל הנער ועוצר. "היא התייבשה!" קורא החייל, והוא לוקח את בקבוק המים מידי הנער, ומטפטף אותו לתוך פי הנערה המעולפת.

"זה לא יעזור"  הוא אומר לאחר חמש דקות, "אני צריך עירוי או משהו כזה, אין סיכוי שזה יעבוד." ולמרות חוסר האמון שהוא מטיל בעצמו, הוא ממשיך ומרוקן את הבקבוק לתוך הפה היבש והלוהט של הבחורה. בעוד הנער מנגב את פניה וצווארה בפיסת בד מבגדיו, שטבל בקצת מים. שניהם מתאמצים להחזיר את רוחה של הנערה לגופה ולהעיר אותה מעלפונה.

לאחר שלוש שעות של מאמץ, מניח הקצין את משקפיו מתחת לאפה של הנערה, וממתין. הנער מסתכל בו ומחכה. שום הבל לא נראה על המשקפים. הקצין רוכן אל הנערה ומכסה את ראשה, ומניח לו לנוח על המדרכה. הנער מצטמרר ממה שקרה מול עיניו. נדמה כאילו זיק החיים האחרון שלו נטש אותו. הוא נעמד והקצין מחבק אותו. "בא נמשיך" אומר לו הקצין בשקט. ובבהירות פתאומית, כאילו חיכה שבועיים לרגע הזה, הנער מתנער מהחיבוק וצועק: "למה נמשיך? מה יש לנו להמשיך? הכול אותו דבר, גם פה וגם שם. אין לנו מה לעשות כאן. אין לנו מה לעשות שם. אין לנו שום דבר בעולם הזה. אין לנו כלום". והקצין, שקצת מופתע מההתפרצות הזו, אינו יודע מה לענות. הנער מתיייפח בשקט, בכי של שבועיים שלמים, והקצין בוכה יחד איתו, בכי של אלפיים שנים.

ורק השמש שעדיין זזה בשמיים, פותרת  את המצוקה שבה נתונים השניים. הצללים המתארכים והשמש השוקעת, גורמים להם לחזור לקריית יובל. והם נכנסים לבניין האחרון שהם בקרו בו, שם הם מצאו קצת מים בבקבוק. "אני לא יכול יותר" אומר הנער בעיניים אדומות, "נשאר מחר כל היום במרכז העיר, ובערב נצא צפונה. נלך לישון בפסגת זאב." הקצין לוחש לו:" אני איתך. הכי חשוב שנשאר שניים" כשהוא לא מגלה לו בכמה געגועים הוא מוצף. הם שותים שלוק אחרון לפני הלילה והולכים לישון.

אך הקצין לא יכול לשאת זאת עוד. ובאמצע הלילה הגעגועים לבית סוחפים אותו, והחורבן מצליף בו בכל כוחו, והוא מסרב להאמין לכל מה שראה ושמע היום. והוא קם מהמיטה, שם נעליים, יורד מהבניין, ומתחיל ללכת לכיוון התחנה המרכזית. ובאמצע הדרך, הוא כבר לא יכול להתאפק, והוא פורץ בריצה אדירה.

אבל לא התחנה המרכזית מושכת אותו. וכשהוא מגיע לתחנה, הוא ממשיך לרוץ ונכנס למגדל ממנו הוא יכול לראות כמעט את כל ירושלים. והוא מטפס בקומות בריצה, מטפס את המדרגות כאילו היו אבני לגו, וכשהוא מגיע לקומות ההרוסות הוא מתחיל לעלות על שברי לבנים ורצפות, והוא ממשיך לטפס על ערימות עפר ופסולת, עד שהוא מגיע לקצה המגדל. ידיו ורגליו שרוטות, כולו נוטף זעה, והלב שלו מנסה לקפוץ מתוך חזהו.  והוא מתעלם מהכול, ובציפייה אדירה הוא רץ לקצה הגג ומביט מזרחה.

והוא מריץ את מבטו לאורך רחוב יפו, מעבר לדוידקה, מעבר לכיכר ציון, הוא נכנס דרך שער יפו, ומתחיל להתקרב יותר ויותר אל הקיר הענק שצריך היה להיות שם, בתוך שרידי העיר העתיקה. והקצין משוטט במבטו, ומתקרב יותר ויותר לנקודה המדויקת, ומתאמץ להבחין בכותל במרחק. לפתע אור גדול מכה בעיניו, ולמרות שהוא מצמצם את עיניו ומנסה להתמקד באותה נקודה קטנה ונצחית, כל מה שהוא מצליח לראות זוהי רק השמש העולה אט-אט, קמעא קמעא. 



גאולה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשיכורי אפרים
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד אייר ה´תשע"ה  
הכתיבה טובה מאוד בעיקרה.

פכים קטנים: עיקר ההתרחשות בסיפור שלך לא קורית. כלומר, הקצין נשאר צללית והנער נשאר צללית, ושניהם לא הופכים להיות ממשות. אני גם מתקשה להבין את העלילה. עיקר ההתרחשות, למעשה, קרתה לפני שהסיפור מתחיל. ועכשיו מה.

עוד: כדאי להזהר עם דיאלוגים. הם חומר נפץ. אפשר להעביר מידע ורקע בדרכים אחרות.

ולא הבנתי את המסר. כלומר, הגאולה תבוא מתוך השבר הכי גדול? מה טעם לגאולה אם כולם מתים? האם זה אומר שאין טעם בגאולה?

(תמשיך לכתוב, אתה עושה את זה היטב)
כ"א אייר ה´תשע"ה  
דבר ראשון ממש כיף לראות שוב יצירה שלך, התגעגענו.

ולעצם התוכן- לא ממש הבנתי מה הולך כאן, כלומר הרס ותו לו? תיאור של הרס? תיאור מוצלח או פחות של חורבן?
אני לא מצליח לראות משהו שחורג מתיאור (כעין טויוטה של תרגיל כתיבה) וגם אם בסוף מבצבצת אמירה היא גם לא ברורה לי- הכוונה לאיזו תקווה מרכזניקית- משיחית שבסוך יהיה טוב והגאולה מגיעה בשלבים וכו'?
אבל יכול להיות שסתם אני לא יודע לקרוא...

בכל מקרה גם אני רוצה לצתרף לדבריו של קודמי-
"תמשיך לכתוב, אתה עושה את זה היטב"
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד