פעם 

הייתי קטנה

זכיתי כמו כל אדם

במתנת התקווה.

אך

מסיבה שאינה ידועה לי

מחקתי אותה 

ואיננה עוד.

בלעדיה - אובד יצר הקיום

ונשמתי מתכסה באלפי קליפות

ובולעת חורבן ופחד חסרי בסיס

כוחות ההרס העצמי מתגברים

ואני שבויה בכלא היאוש.

רוצה לרצות אותה - את התקווה

כי כל עוד בלבב פועמת היא,

סיכויי להמשך חיים מלאי חיים

גדלים ומתגדלים

ואינם נשארים בגדר החסר היגיון.

ייתכן שנפשי הומה לה

ואינני שומעת

כי שקועה היא עמוק מדי

בתוכי

במחשכי הבלבול וההסתר

מחכה להיות חופשייה בגופה-גופי

לכך צריכה שנתחבר אני והיא.

בינתיים -

מקווה לתקווה.