בנושא
בכרם
חדשות
 
באר / תם ונשלם
בביכורים מאז ב´ אייר ה´תשע"ה

באר, אומר יאיר. זו באר עמוקה. רק באר.
לא צריך לפחד. לא הפעם. בואי, נביט פנימה. – אבל יאיר, מה כבר יש בבאר? – לוידע. אבל אני מוכרח לרדת לשם.
ואז יאיר יורק פנימה.
שקט ארוך משתרר בזמן שטיפת הרוק צונחת. שירן תופסת את עיניו של יאיר, ראשה נטוי, מחקה את הטית ראשו, עינה האחת גלויה מבעד לשיער הנפזר על פניה כתריס. מה הסרט ש'ך? היא שואלת.
לא יודע, עונה יאיר, מרים כתפיו כחומה למולה. ההחלטה להשאיר את עיניו בעיניה רוטטת בו מספר רגעים ומתפוגגת כשצורך משונה מזניק את ידו לקצות זקנו. עיניו שבות אל פי הבאר בתנועה כפויה.
צליל הטיפה נשבר אליהם מעלה דרך פי הבאר, קלוש מאוד.
שקט קר משתרר, ושניהם מצמצמים עצמם במעיליהם. שירן מתישבת על אחד הסלעים הלחים, מיטיבה את מכנסיה הרפויים בתנועה מוכנית, שזכר החצאית עוד צרוב בה. כמו צלקת, היא מחייכת מחשבה אל ידה השוהה על ברכה. מבטה נערפל לרגע, כמו מתמסר לדומית החורף הקרירה. אתה תמיד היית דפוק, היא מפטירה אל חלל האוויר בהתעוררות, ושולחת את ידה בתנועה מוכנית נוספת אל תיק הצד שלה. אצבעותיה הדקות, השקופות כמעט, שולפות תיקון בד בגוון הקרם, שחתלתולים צבעוניים רקומים עליו במגושם. היא פותחת אותו, שולפת נייר דק מתא צדדי, דולה בשני אצבעות חרוט ספוג קטן, ובתנועות צביטה עדינות מפזרת את הטבק לאורך נייר הגלגול.
מבטו של יאיר הנעוץ בבאר זע, כתפיו עולות עוד מעט. כששירן נרכנת לאחור ושואפת מן הסיגריה, הוא מבחין במתח בכתפיו ומניח להם לצנוח שוב.
אז, מה את אומרת? – שאתה דפוק. – תודה, ידעתי שאפשר לסמוך עלייך. – מי אמר שאתה יכול לסמוך עלי? – את, הרגע. את לא מקללת אלא אם כן כבר ויתרת. עיניה האפורות של שירן פונות אל אחיה הקטן בחדות נרגזת. – חלאס עם זה! – עם מה, שירן? – עם הפסיכו בשקל ש'ך. אני לא עוזרת לך עם זה, ואני גם לא מסכימה לך לרדת. תרצה תטבול במקווה בבית מדרש של אבא. החימום שם כזה מפנק שאני מתאפקת לא לקפוץ לשם פעם בעצמי. – שירן! אל תתחילי עם זה. – סבבה, אז חלאס עם הפסיכו - אבל זה נכון. ככה זה תמיד. את עצמך את מקללת. את המשפט האחרון יאיר אומר בחלישות משונה.
שירן מזנקת על נעלי ההרים הקטנות שלה, תלתליה הסוררים זונקים איתה. חלאס! קולה קופץ. אל תהיה לי אמא! ואל תתחצף!
יאיר משפיל את ראשו אל נעליו ולא עונה. מבטו מטייל על הקרקע, ונמשך בשנית אל פי הבאר.
יאיר, תסתכל לי בעינים! אתה, אתה – אוך! שירן מביטה בו בכעס גלוי, רוקעת ברגליה, מרימה את ידה, פותחת את פיה, וסוגרת אותו בקול נקישה. לך לעזאזל, היא אומרת בפראות עצורה. קול יבבה חנוק יוצא מגרונה עת הסיגריה הבוערת שבידה צורבת את קצה אצבעה, היא משליכה את בדל הסיגריה אגב סוכתוק חלוש. קולה הדק וההרמוני מתנדנד בין המשפטים הנחרצים והקללות כמו ציפור בכלוב. אני הולכת. ביי.
היא יורדת מגבעת הגיר המוריקה בקפיצות קטנות ורגוזות. תיק הטיולים הקטן מתנדנד על כתפה.
ושוב, משהו מתרוקן ליאיר בראש. הוא חש בחלל ההוא מתנגב לו ללב. היאוש המעכל, שפורח בו בנוכחות שירן ביתר שאת, מחייך לכל מאבק בו באיזו ציניות למודת חיים. זה לא היאוש שלי, הציניות הזו שייכת למישהו אחר. אני הרי צעיר כל כך. שנים אזר האדם מאמץ כדי להבשיל את היאוש הספציפי הזה. את תחושת החדלון הכבדה הזו. אנחנו זקנים ועייפים מאוד. חוליה חלודה בשלשלת ארוכה. פאר היצירה. האירוניה היא לא הביג דיל, זו סתם תגובה טבעית למה שעמד שם מלכתחילה. כן. ו-. אתה שוב מרחם על עצמך, הא? תספר לי עד מחר על יומרה ואנא עארף. המודעות העצמית לא מוסיפה לך חן. זו סתם עוד חפירה מרגיזה ודביקה. סתם עוד נכות בשרשרת הנכויות שלך. ושוב, הרוטינה הזו. המעגל. מיתי ורע. חלאס. די. אל תדבר עם עצמך כאילו אתה לא בתוך עצמך. תגיד 'אני' ודי. אני. די-
חלאס, אומר יאיר בקול. הוא מתנער, מגרד את ראשו, שהזיעה הקשיחה את שערותיו, ושולח מבט אל שירן. היא ישובה על סלע, לא רחוק ממנו, מביטה על הנוף הפראי של רכס הרי בצת וצפונה, אל הלבנון. כתפיה עולות, מסוככות על עורפה, ראשה בין ידיה. יאיר יכול היה לנחש את הלך רוחה. שוב הוא לא סר למשמעתה כמו פעם. אולי סוף סוף היא מבינה שהיא לא באמת מבינה.
לא. את לא מבינה אותי. מעולם לא הבנת, וכמה רציתי להאמין שאת כן. שאני ששבוי בצורך לזלזל בך, להטיל בך ספק, אבל את, את הרי אדם נבון ועמוק ועוצמתי ומה לא. אני לא רוצה לאבד אותך, שירן, לפחות אני. אני אוהב אותך. ועדיין, לא אוותר, די לך, די. אני רוצה להיות מובן. כי נמאס להיות האח המבין, האח המיישב, נמאס לעמוד בתווך בינך לבין אבא, להסביר לאבא אותך ואותך לאבא. עכשיו תורי. כן. הסיפור הזה הוא עלי, שירן יקירה.
יאיר, צועקת שירן. – כן, שירן? – אתה בא? – כן. שניה. – בוא כבר.
אפילו כשקולה הנשי עולה כך, מתחכך בדופנות יכולתיה הווקליות עד צרימה, הוא נשמע שירי ועשיר, מהרהר יאיר עת הוא יורד מן השביל למקום אליו השליכה שירן את הסיגריה, מכבה אותה על נעלו ומשחילה אל כיס צדדי בתרמיל הטיולים המקצועי שלו. ואיך ששרה פעם לעצמה במטבח – וואי וונט יו לאב מי, וואי וונט יו, וואי וונט יו לאב מי, קולה עולה ממשפט מוזיקלי למשפט מוזיקלי, ולפתע קול הסופראן הטהור שלה, המעפיל עוד ועוד עד לשכרון גבהים וכבר נדמה שלא יחדול, לפתע קולה מחל להתחכך מעט עם שיאי שיאיו, ומסופרן קלאסי וצלול הוא הולך ומקבל גוון גאז'י רועד, מעט רוקיסטי, ועולה שוב וקול המים שכבר רתחו בקומקום החשמלי דועך והיא ממשיכה, וואי וונט יו לאב מי, וואי וונט יו, וואי, ויאיר חש זרמים בכתפיו הקשות והרחבות, שבאותם הימים צמחו למימדים שאיש במשפחה לא שיער, וכבר קולה העשיר והעמוק מחל להטלטל במשברים, מיטשטש בין אנקות למילים לבכי, מדלג על תוים בכמו רישול רק כדי לשוב בדייקנות אל המלודיה הפשוטה, המוטעמת בשימת לב זרה, כמו פרח בר גס מראה, סורר בגן מטופח מאוד, שב אל הפסוק וואי וונט יו לאב מי, וואי וונט יו – חלאס עם הזדאעראס הזה, רועם קולו של אבא מראש הקומה, משתיק את הבית כולו באבחה, ורק רחש המים המורתחים בשנית עולה וססמאק עדין, שקט וכנוע, שרק יאיר שומע.
יאיר מצטרף אל שירן, מניח את תיקו באלכסון, מתישב ונשען עליו. בכיפוף מאומץ הוא שולף פק"ל קפה, ופורש את הכלים על הקרקע הזרויה אבני גיר קטנות, אפרפרות ועדויות חזזית צהבהבה. בין לעשבים השוטים, הירוקים בבריאות רטובה של תחילת אביב, הוא מציב שני כוסות זכוכית, סוכר וקפה בקופסאות פלסטיק קטנות, כפית כסף ואמגזית. הוא מוודא את יציבותה של האמגזית, ממלא את הפינג'אן מהשלוקר שלו בלחיצות על פייתו, מנער את חבילת הגפרורים, פותח אותה ושולה ממנה גפרור אחד שאינו משומש. בניסיון הרביעי הוא מצליח להדליק את האש.
שירן מתבוננת בפעולותיו של אחיה בגבינים מכווצים, על עיניה דוק. ניכר בה שהיא שקועה במחשבות רציניות. כשיאיר מציב את הפינג'אן על האש היא מרימה אליו מבט רציני ועצוב.
יאירי, שניה אחת, אני רוצה להבין. אני משחזרת. כשהזמנת אותי לטיול הזה חשבתי שאתה רוצה להגיד לי משהו. זה אמיץ מצדך ואני מעריכה את זה. אתה חכם, אבל לא לומדים על החיים מספרים. ההפך, למעשה. ככל שאתה טוחן יותר ספרים אתה פשוט מפספס יותר ת'קטע. אמרתי לך את זה פעם, אלו שחופרים על האמת הם בדרך כלל חסרי מצפון בקטע מפחיד. בכל אופן, אומר את זה רק פעם אחת: אני לא חוזרת הביתה. אני מטורפת על אבא ואמא ואתה יודע את זה. אבל נשבר לי. הם הולכים ללמוד. שירד להם בגרון: אני כבר לא בקטע. אני את הבחירה שלי עשיתי, לא בשבילי כל הזדאעראס. דיברנו על זה כבר, לא? האוהלים שלבשתי, השדכניות המצקצקות, אזור הביות במחיצה העליונה בבית כנסת ושלא עשכם אישה. עברתי את זה, ודוגרי אני אומרת לך, לא יודעת, נחמד והכל, באמת; לא בשבילי. ואני בהחלט הולכת ללמוד מוזיקה, גם אם לאבא זה כאילו אני הולכת לעבוד בפריצות. כשזה ירד להם מבחינתי לשקול ביקור שוב.
יאיר מנפנף ביד. שירן משתתקת, פיה מתעקם מעט וננעל במבוכה. היא נותנת ביאיר מבט תוהה.
הוא מטיב את הפינג'אן, שבועות קטנות החלו לעלות בו, נושם עמוק ואומר, את שוב עושה את זה. – עושה מה? – מדברת על עצמך. שירן מביטה בו, כעס מתעורר בעיניה. – אפשר להבין מה הסיפור ש'ך? – כן, פשוט תתני לי שניה לדבר. ותקשיבי בנחת לשם שינוי. – אני מקשיבה. – לא, תבטיחי שאת הולכת להקשיב.
פניה של שירן מתקשחות לרגע, היא פותחת את פיה כדי לאמר דבר מה, אך סוגרת אותו שוב בשתיקה. היא קופצת על רגליה, מתרחקת ממקום החניה, וסוקרת את המורד המוריק. פס מים כסוף קורץ אליה בעיקול הנחל, ומשב רוח קריר ולח בא מן המערב, מן הים. היא מהמהמת לעצמה נעימה קצבית, מפעילה את קולה ומסמנת תוי מפתח במלודיה קצרצרה. אז היא מסתובבת ובחיוך רחב היא מתיישבת ומנשקת את יאיר בחטף, בגולמנות.
אני אוהבת אותך, היא אומרת, סליחה. תודה, עונה הוא.
יאיר נושם עמוק בשנית. גל עובר אותו, הוא חש בבגידה הזו שמזדחלת לו שוב ברגעים הקשים. הקול שנחלש, העמידה שנרעדת, הלחץ בחלל החזה, המוח שמחפש בקדחתנות אחרי מילים שלפני רגע היו שם ופתאום כבר לא. לעמוד מולה, אני יקר, ולדבר. לא חשוב על מה, הפעם לדבר. נכון. יש את הכבדות הזו בשפתים, הידים שתנועתן רובוטית, המקומות הלחים משנים של שתיקות וזעם מפעפע. יש את המצור על הלב. כן, מעל הכל זו מעין באר שחורה שמפחיד להביט לתוכה. לנשום עמוק, אני יקר, ולטבול. אינך יודע מה יש בבאר הזו, מדוע מימיה שחורים, אילו יצורים רוחשים בעומקים הלא נתפסים. אתה מפחד מכעסך אתה. לא עוד. טבול בו, חוש אותו. די לפחד. המים מבעבעים. הוא זורה את הקפה בנדיבות, מניח לו להתבשל מעצמו.
שירן, זוכרת שסיפרת לי על ההחלטה שלך לחזור בשאלה? – זוכרת. – זוכרת שסיפרת לי על הסיבה המשנית? – בטח. אמרתי שאני עושה את זה בשבילך. – בדיוק. על זה אני מנסה לדבר איתך. – אבל בסוף באמת עשיתי את זה בשבילך! אם אני לא הייתי יודעת לשים להורים גבול היית מוצא את עצמך קבור בישיבה כלשהי – שירן, שירן די. די שירן. לא עשית את זה בשבילי. לא עשית את זה בשבילי. אולי עשית את זה כי ככה את מאמינה, אולי עשית את זה כי חלאס, הבן אדם רוצה לחיות, או בגלל שאת לא מסוגלת לעמוד בציפיות של אבא - לא עשית את זה בשבילי. די עם האידיאלים. את בדיוק כמו אבא. – אתה חוצפן! – הלוואי. הלוואי שהייתי חוצפן. לו הייתי חוצפן לא הייתי צריך לסבול אותך בתוך הראש שלי כל כך הרבה שנים. – לסבול אותי בתוכ- פאקינג מה? מה לעזאזל אתה רוצה ממני? – רוצה שתקשיבי. – אני מקשיבה! – לא, את... את לא. את פשוט לא מקשיבה.
שירן נעמדת. יאיר נשען אל סלע גדול, כפוף מעט. ראשו נעול אל הקרקע, הוא לא מוצא בו את הכוח להרים את מבטו לעיניה. שתיקה כבדה משתררת.
עוד מעט, אני יקר, יאיר יקר. לפני שתתפצל לשנים. בפנים המצור הזה. בחוץ הפנים קפואות. פחד אלים תוקף. הפחד ממנה. הפחד לאבד אותה. הפחד שאני איני מספיק. אלוהים, שתבין. שירן... רציתי להגיד דברים פשוטים. רציתי להגיד שאני מכבד את הדרך שבחרת. שאני לא חושב כמו אבא. יש בך גדולה, אם תעבדי קשה עוד נשמע ממך. אבל שום דבר לא יגרום לי לאשר את האיקס האדום והענק ששמת על הבית. שום דבר לא יגרום לי לאשר את הנרקסיסטיות שלך. אני יודע, אני יודע, את לא צריכה את האישורים שלי. וזה בסדר. אבל אני רק רוצה אותך בן אדם. רגועה, שלווה, אחות. אני רוצה אותך לידנו, איתנו. לא שירן-עכשיו-במטבח-אז-כולם-להתחפף. לא שירן-במרכז-העניינים-דיר-בלאק-מישהו-פותח-ת'פה. לא שירן-עכשיו-האחות-המתוקה-שתספר-לך-סיפורים-שישאירו-לטולקין-אבק. שירן שיודעת להיות איתנו בלי תנאים.
יאירי – מה שירן. – אני חושבת שאני מבינה. – את לא. – לך לעזאזל.
הקפה עולה פתאום, גולש ומכבה את האש.
יאיר זוקף את ראשו. עיניו לחות. עיניה קשות. אל תכעסי עלי, הוא לוחש, קולו נאלם. שירן, שידה האחת מורמת, קפוצת אצבעות באגרוף קשה, מטה ראשה בתנועה המשפחתית האופיינית. כתפי שניהם מורמות, מגנות על עורפיהם כחומה. יאיר מחייך בקלישות. שירן נאנחת. תמיד היית דפוק, היא אומרת בקול, ומחייכת חיוך עייף. תמזוג ת'קפה. אחרי זה נלך לטבול. תחזיק חזק, גם אני נכנסת.
יאיר מהנהן, ומשמיט את כתפיו. האח והאחות יושבים בדממה ושותים את הקפה החם, לועסים בתואם פיסות שוקולד מריר. שמש חורפית חיוורת פנים מגיחה מבעד לענן. האוויר מתמלא בריח מתוק ורטוב של עסיס צמחיה כבד. משב אביבי חמים חולף, כמו צל ציפור גדולה. רחש קלוש של מים זורמים עולה מן הואדי בהד סהרורי. עלי רקפת זעירים מבצבצים פה ושם, גלויים לעין הבוחנת.
– שירן – מה יאיר. – את שרה יפה. – תודה. – לא תהיי נינה סימונה, אבל לפחות לא תהיי חולת נפש כמוה. את דוסה מדי. – אוף. שתוק.
יאיר ושירן מסיימים לשתות את הקפה בשתיקה. הם מקפלים את הפק"ל ועולים בחזרה אל הבאר שבצלע הגבעה. יאיר קושר את החבל ומבטח את הקשר. שירן שולפת פנס ומגבת קטנה, ובזמן שיאיר מתעסק בקשירת החבל היא קופצת במקומה באוויר החורפי כדי להתחמם. הם מסדרים את הציוד בתנועות תואמות כבריקוד.
כשהכל מוכן הם רוכנים מעל הבאר. שירן מתכופפת וצועקת אל החלל טאטע ארוך. יאיר מחייך. זוכרת את הסיפור על העיר הגבוהה? – העיר הגבוהה? – כן. העיר הגבוהה. זו השקופה שתלויה מעלינו. – על מה אתה מדבר, יאיר? – נו, זו את סיפרת לי. שמעלינו תלויה עיר גבוהה, שקופה, ששעריה תכולים ורקועים אור וזהב, כולה הוד והדר. מעל השערים נישאים מגדלים אדירים, משגיחים על היקום, ועל כל מגדל דגל. היא נמצאת תמיד במרכז העולם, אפשר לראות אותה אם מאמצים את העינים ומביטים למקום הנכון. את זוכרת? – אתה לא מתכוון לסיפור הטיפשי שסיפרתי לך לפני חצי מאה, נכון? – אני מתכוון בדיוק לסיפור הזה. – תמיד היית דפוק. – אני יודע. תודה. אבל אני עדיין חושב על הסיפור הזה. עיר בדולח גבוהה, זה יפה. רק נשאר למצוא את הדרך, לעלות. תחשבי על זה. הכל צלול, מואר, גלוי. העינים ממש רואות. בני האדם לא כבר לא מפחדים מהמסוכן שבהם, זה מזה. – נו. נחמד. פעם הייתי טובה בסיפורים. מה נזכרת בזה עכשיו? – לויודע. סתם. חשבתי לעצמי כמה הן קרובות. – מי קרובות? – העיר הגבוהה והבאר הזו, השחורה.
שירן מנערת תלתלים בחוסר הבנה ומדליקה לעצמה סיגריה. יאיר מביט בה ובפנים דוב גדול ומצולק שואג יסורים תחזרי הביתה שירן תחזרי כבר





© כל הזכויות ליצירה שמורות לתם ונשלם
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ד אייר ה´תשע"ה  
זאת תמיד חוויה שואבת.
נהניתי מאוד, תכתוב לנו עוד בבקשה
(אמרת שיש המשך לאדם חוזר מהצבא לא?)
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד