כבר לפני שקיעה מס׳ 3 נדמה היה שהלב לא יוכל לעמוד עוד בשברונו.

אומנם היו לפניה עוד עשרות שקיעות אך דווקא היא, שקיעה מס׳ 3, זרחה עמוק מדי ללב שלי.

מה יפה הייתה כל שקיעה, ולא נותר היה לי אלא לתור אחר ליבי העצוב, לתור ולכאוב איתו כמעט עד הקצה.

הנפש היא כדור פורח וכל שקיעה מתירה עוד משקולת, מרחיקה מהקרקע. בנקודת אל-חזור תקרה אחת מהשתיים; או שהנפש תפרח לחלוטין ותנסוק עד שתתפוצץ בקצה של העולם הזה, או שייגמר בה האוויר החם שמחזיק אותה והיא תצנח עד שתתרסק באדמה מציאותית וקשה.

מתוך הבנה זו ניסיתי לשלוח את הלב שלי למוסד גמילה משקיעות. לאחר מספר מפגשים הוא הקשיח ומאן להמשיך בכל תוקף. כשהחזרתי אותו הביתה ישבנו יחד בחדר שלו. ״אתה לא מבין״, הפטיר לעברי, ״אתה לא מבין איך זה להיות סחי כל היום, בעבודה המונוטונית האינסופית הזו, אתה יודע כמה זמן לא אחרתי? לא פרפרתי? לא רקדתי? לא פספסתי? תמיד להיות מושלם. היא היחידה שעוזרת לי לצאת מזה, להישבר״. לא היה לי מה לענות אז השארתי אותו לבדו, אולי טעיתי. אחרי שקיעה מס׳ 3 מצאנו אותו שם, מסומם, כבוי. ניסינו לגרום לו לחזור אלינו, עיסויים, החייאה, אבל זה לא עבד.

הרופאים קבעו ללב שלי מוות מוחי כתוצאה ממנת יתר. כמעט כל יום אנחנו מגיעים לבית החולים, מדברים אליו, מראים לו דברים שאהב, אבל הוא בשלו, דומם. לא מגיב. פעם בכמה חודשים הרופאים מדווחים לנו על איזו תנועה קטנה שעשה, דילוג או רטט, ואנחנו מוצפים תקוות מחדש. אבל רוב הזמן הוא פשוט שוכב לו שם, קפוא, ואנחנו ממשיכים לקוות שייעור.