אני כורך חיה
מתה על היד.
שחור לבן היא מפוספסת
וגם אני מפוספס,
כורך אותה על ידי.

כרוך במרור, בחושך בחוץ
בעודי ממלמל
קריאת שמע של ערבית
רבותינו, איכם, הגיע הזמן.

אדם לומד מתלמידיו יותר מכולם
ואני, תלמיד אין לי
שיורה לי את העתיד
שידליק עיני בחשמל נבואי;
שיהיה כרוך אחר צעדי;
שאכרוך סביב לב וראש.

אז בחושך אני חי ומת
סביב זרוע מפוספסת במקצת
כדי שלא אשכחם
ואשנן לבני
למען ירבו ימי על הארץ הזאת.