בנושא
בכרם
חדשות
 
את פתח לו / ישנה ולבי ער
בביכורים מאז ב´ ניסן ה´תשע"ה

"מי תורן שטיפת כלים היום?"
הבריחה ההמונית מהמטבח, והדממה המוחלטת בעקבותיה, לא הפתיעו אותי. אותו הסיפור, בכל יום מחדש.
"רועי?"

הילד השמנמן עם הפנים הרכות הרים את מבטו מהספר שהיה שקוע בו.
"לא אני. מבטיח."
כבר הזהירו אותי יותר מפעם אחת שלא אאמין לאף מילה שיוצאת מפיו, אבל החלטתי להניח לו.
פניתי אל חדר השינה הראשון. שלושה בנים בגילאי עשר או אחת עשרה, ישבו במעגל ונלחמו מי מהם הופך כמה שיותר מסי או רונלדו, בעזרת כפות ידיהם החשופות בלבד.
"לידור?"
אף אחד מהם לא מסב את תשומת ליבו אל המדריכה הנואשת העומדת בפתח הדלת.
"דיוויד?"
אין קול ואין עונה.
"בנים, אם אני לא מקבלת תשובה בחמש דקות הקרובות, כל הקלפים מגיעים אליי, זה ברור?"
כנראה שהטון התקיף עשה את שלו, "לא אני!" "אני שטפתי אתמול!" "רותם תורן היום!"
האינפורמציה הזאת מספיקה לי.
"תודה רבה לכם."
המשכתי להתקדם באיטיות אל חדר השינה שניצב בסוף המסדרון.
הוא ישב שם. רכון על המחשב, משקפיו מונחות על קצה אפו. גופו דרוך, אצבעותיו לוחצות במהירות על מקשי המקלדת.
כחכחתי בגרוני.  
בבת אחת הוא הזדקף, הפנה את ראשו והביט בי במבט מבוהל.
"רותם, יכול להיות ששכחת שאתה תורן היום?" שאלתי. ליבי נחמץ למראה הילד-חסר-האונים הזה.
עיניו שחורות וגדולות, תחומות במסגרת של ריסים מלאים וארוכים. שיערו הכהה מתולתל וסבוך, חולצתו הכחולה מונחת ברישול על גופו הצנום.
הוא לא ענה. רק המשיך להביט בי.
"רותם?"
הוא החזיר את מבטו אל המסך הקורן והחל למולל את קצה שרוולו.
"אוקיי. אתה לא חייב לענות לי, אבל יש ערימה גדולה של כלים בכיור שמחכים שמישהו יבוא לשטוף אותם."
הוא קם מהכיסא ועקף אותי בהליכה מהירה מבלי להביט לאחור ומבלי לומר מילה.

כשחזרתי למטבח אחרי חצי שעה, הכיור היה נקי ומצוחצח, והכלים נחו בערימה מבריקה על השיש.

***

"יאללה, לכי לך. את צריכה לנוח." שוהם טפחה על גבי בעדינות. "אני אתקשר אליך ותעדכני אותי מה היה עד עכשיו."
יש יתרונות במשמרת בוקר. ככה אפשר לחזור הביתה מוקדם, לאכול אוכל טעים של בית וללכת לישון בידיעה שמישהו אחר רודף אחרי הילדים בדרך למקלחת.
"תודה." לקחתי את התיק שלי מהארון הנעול בכניסה, ויצאתי החוצה.
שאפתי לריאותיי את האוויר הקריר והנקי  שהיה בחוץ, ונשפתי אותו החוצה יחד עם כל הטרדות והמחשבות. סוף היום. חוזרים הביתה.
כשהגעתי, השתרעתי על הספה הישנה שקלטה אותי בחיבוק חם לתוכה. הוצאתי את הנייד מהתיק וחייגתי.
"הלו?" קול לחוץ נשמע מהעבר השני של הקו, מלווה בצעקות וקללות שנשמעו ברקע.
"שוהם, זאת אני. יש לך דקה?"
"כן כן. אבל ממש דקה, טוב? הם עושים לי פה בלגן עם הכביסה."
"אני רק צריכה לעדכן אותך מה היה היום. אני אשתדל לקצר."
"שנייה ואני חוזרת אליך."
השיחה נותקה בפתאומיות, וכעבור מספר שניות שמה של שוהם הופיע על הצג של המכשיר הרוטט.
"כן?"
"סליחה, לא שמעתי כלום אז נכנסתי לשירותים." הד עוטף את מילותיה, כיאה לאקוסטיקה הנהדרת של בית השימוש. "אין לי הרבה זמן."
"בגדול לא היה משהו מיוחד," אמרתי. "דניאל התפרע קצת בבית ספר, המורה השאירה מכתב במחברת קשר. חתמתי עליו כבר. יונתן משך לילדה אחת בשערות, שלחתי אותו למשרדים שיכין עבודה על למה לא מושכים לבנות בשיער. וזהו נראה לי."
"סבבה. ותורנויות כרגיל?"
גירדתי בראשי בניסיון להיזכר.
"אה, כן. לא מצאתי את הרשימה מאתמול, אבל הבנים אמרו שרותם תורן שטיפת כלים. הוא עשה את התורנות שלו מצויין. אפשר להמשיך את הסבב."
שתיקה קצרה ומטרידה. "רותם? למה רותם?"
"ככה הבנים אמרו."
שוהם נאנחה. "רותם היה תורן אתמול. רשמתי את זה. רועי אמור לשטוף היום כלים."
הרגשתי את הדם בורח מכפות הרגליים שלי, נהיה לי קר וחם בו-זמנית. כעס מילא את ליבי.
על רועי ששיקר, על הבנים. על עצמי.
"טוב. בפעם הבאה תשאירי את הרשימה במקום בולט יותר."

***

"תראו, זו לא פעם ראשונה שזה קורה."
האישה המבוגרת שיחקה בכוס התה המהביל שנחה על השולחן.
"מה את מציעה לעשות?" שאלתי. שוהם לידי, רושמת את הדברים במחברת ההדרכה שלנו.
"אנחנו נטפל בילדי הכיתה. שיחת משמעת כללית, שיחות פרטניות. בליווי הורים, אם יהיה בכך צורך."
"ואנחנו?" שוהם נשמעה מיואשת.
"אתן תנסו לדבר איתו. לבדוק מה קורה."
"רקפת, את יודעת שניסינו. קשה לדובב אותו. הוא לא מדבר הרבה."
ישבנו שם, בשקט. מחכות לישועה שכנראה גם הפעם לא תגיע.
"אני מצטערת, אין לי פתרון אחר. איתנו הוא לא מסכים לדבר. לא עם המחנכת, לא עם היועצת. אתן הברירה היחידה." היא הביטה בנו בחמלה, כאילו מבינה ששלחה אותנו למשימה חסרת סיכוי.

***

הוא ישב שם. ליד המחשב. באותה התנוחה בדיוק, המשקפיים על קצה אפו.
סדרה מצוירת מוקרנת על המסך. הרמקולים כבויים. הוא יושב שם וצופה בה בדממה ובריכוז מוחלט.

"רותם?"
ושוב, המבט המבוהל. השרוול בין האצבעות. והלב, הלב שמתכווץ כל כך חזק כאילו עומד להיבלע בתוך עצמו.
"רותם, הייתה לנו שיחה בבית ספר היום. עם רקפת."
אין תגובה. אפילו לא הינד עפעף.
"היא סיפרה לנו מה קורה בכיתה, עם הילדים."
כלום.
"למה לא סיפרת שעושים עליך חרם?"
השקט מתחיל להעיק.
"זה לא נעים כשעושים עליך חרם. רקפת אמרה שאין לך עם מי לשחק בהפסקה. זה לא נעים, נכון?"
אולי דמיינתי, אבל אני כמעט בטוחה שראיתי דמעה מנצנצת בזווית העין שלו.
"הילדים אמרו שאתה מציק להם, אז הם לא מדברים איתך. אבל אני לא מאמינה להם. לא מתאים לך להציק. אתה ילד טוב."
חור קטן נפער בקצה השרוול שלא עמד עוד בעומס.
"רותם?"
משיכה קלה באף.
"רותם, אתה ילד טוב. אל תקשיב לאף אחד שאומר לך אחרת."
אחרי מספר דקות של שקט התחלתי לשוב על עקבותיי, חזרה אל המסדרון הארוך.
ואז שמעתי את זה. את הלחישה הזאת, לחישה שהיה קל לפספס. שאלה אחת, שגרמה לי לרוץ ולעטוף אותו בזרועותיי.
"אז למה? למה היא עזבה אותי?"





© כל הזכויות ליצירה שמורות לישנה ולבי ער
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
הרגיש לי קצת דל מדי, כאילו, הייתי רוצה לקבל יותר מאשר פאנץ´. חבל על הטקסט, על הזמן, על הדמויות. התחיל להווצר כאן משהו, למה לא ללכת עד הסוף?
----
למשל, הקטע החברתי. למשל, הבדידות כשאין משפחה והחברה היא הדבר היחיד שיש לך בחיים. מה אנחנו עושים עם זה? איך יוצאים מכאן לאמירה כללית על משפחה, או על חברה, או על יחסי מורים / תלמידים? אני לא יודע, אבל הרגיש לי כאילו לחצת על הנקודה הכואבת, לא ניסית לרפא אותה או להבין למה היא כואבת.
וחבל, כי הכתיבה טובה.
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
אהבתי מאוד את תאור היום הכאילו רגיל בבית ילד על כל המתחים הפנימים שבו
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
דורש המשך...
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
אני מבינה על מה אתה מדבר, ואני חושבת שהדלות נבעה משתי סיבות עיקריות..
האחת, הרעיון שרציתי להתמקד בו (ואני מסכימה שיכולתי באמת לתת לו יותר עומק..), זה תופעת הילדים שלא יודעים לשאול. וזו נקודה שנורא חזקה לי בבן הרביעי בהגדה..
ילדים כאלה שחושבים שלא מגיע להם כלום, שהם לא שווים כלום. שלא מגיע להם אפילו לשאול את השאלות הכי פשוטות, כמו "למה אני תורן גם היום? כבר הייתי אתמול". ולכן השתדלתי לא להתפזר יותר מדי לנקודות אחרות..
והשניה, אני מודה שהיה לי ממש ממש קשה נפשית לכתוב את הסיפור הזה. כל פרט שהוספתי הכאיב לי, ופשוט לא הצלחתי..
מוזר, לא חושבת שזה קרה לי אי פעם.

לוקחת לתשומת ליבי! :)
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
זה עוד יותר מדהים בעיניי...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד