המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
ככה זה / ריח ורדים שדהה
בביכורים מאז ב´ ניסן ה´תשע"ה

תִּשַּׁךְ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
(ברי סחרוף)

בפעם הראשונה שראיתי את הילה, לא חשבתי שארגיש אליה משהו.

היא לא הבחורה שמסובבת אחריה ראשים ברחוב, אתם מבינים. נמוכה, שמנמנה, הרבה תלתלים כהים. חיוך תמידי בזויות העיניים: לאו דווקא הומוריסטי: רגוע. שלו עם עצמו, בוטח. כאילו הוא יודעת משהו שאני לא, משהו טוב. צחוק מתגלגל, מתפרע. פצעונים מפוזרים על הפנים שלה, חסרי חן, מוצאים אותה מדעתה. לא משקיעה בלבוש, אף פעם. ובכללי לא לוקחת את עצמה יותר מידי ברצינות.
אני מתקשה לסבול אנשים כאלה בדרך כלל, אבל אצלה זה פשוט… נכון, איך להגיד. הלב שלה פתוח, מתיז לכל עבר חיבה ושמחה, או עצב, או כל דבר שהיא מרגישה. פנים פתוחות, כנות. לא יודעת לשקר, אבל ממש מקסימה כשהיא מנסה. אוהבת לגעת באנשים, כל הזמן - בידיים, בשיער, חיבוק - אבל מקבלת את הרתיעה שלי בהבנה, בכזו טבעיות פשוטה שאי אפשר לא לצעוק מהכרת תודה. חכמה, באופן אינטיליגנטי עדין וכובש.

הערב שוב למדנו יחד. הגמרא פתוחה על השולחן בינינו, והילה קוראת בה. קולה מעלה את המילים מן הנשייה, מחיה אותן, מעניק להן צבעים. "הבנת?" היא מפנה אלי מבט ושואלת, בטון הסקרן-ילדותי הקבוע שלה, והלב שלי נמס, השֵׁד יודע למה דווקא מזה. מתפתח ויכוח קטן, ובסוף, כמו תמיד, היא מצליחה לשכנע אותי. היא צוחקת צחוק בהיר ונוגעת בלחיי בחיבה, בלי לחשוב.
היא לא יודעת, אין לה שום דרך לדעת, שזה גורם לנשימה שלי להיעתק.

כן, לא חשבתי שארגיש אליה משהו. לא חלמתי שאמשך אליה. לא העליתי בקצה דעתי שיכול להיות שזה יקרה. היא פשוט-- היא. אתם מבינים, אין לזה סיכוי. זה יותר ממופרך.
אבל כמה זמן אפשר להיאבק ברגשות של עצמך. אבק הזמן, המתיקות שלה (ממתי מתיקות אהובה עלי, בכלל? מה היא עשתה לי, הבחורה הזו?), שוחקים אותי לאט. ונמאס לי להילחם. ולחשוש, אפילו להתבייש. להירתע ממנה ולא להצליח להתרחק סנטימטר. למות ממנה, למות עליה.

נמאס לי, ואני חושבת שאני מוכנה להודות בזה כבר.
אני חושבת שאני אוהבת אותה.

***

אני מתעוררת אחרי שהנודניק שלי צלצל שמונה פעמים, ויעל כבר לקחה לי את השמיכה, הכרית והדובי. אני מרגישה שלא ישנתי דקה, כולי טרופת חלומות בלהה. יש לי בערך חמש שניות להתארגן כדי שאספיק גם ארוחה וגם שחרית לפני סדר בוקר, ואני מתלבטת על מי מהן לוותר. גלית ותמנה כבר מזמן יצאו. אני זורקת עלי בחוסר חשק את הבגדים של אתמול ורצה לבית המדרש.
מגיעה מתנשפת למקום שלי, שתמיד משרה בי תחושת רוגע חמימה, ביתיוּת. הספרים שלי עומדים בשורה מטה ליפול, מוחזקים בקושי על ידי הכוס-בצורת-פיל שענבלי קנתה לי בסוף שנה שעברה. כמה דפים שלא תייקתי אתמול מפוזרים, והשיר של אביתר מודפס מנוקד ומודבק בסלוטייפ לפורמייקה הממורקת: אורייתא, אורייתא. עד שנפגשנו הייתי צריך את הכאב.

אני מתיישבת ותופסת את הפנים בשתי ידיים. אני לא יודעת מה לחשוב. אני לא רוצה לחשוב בכלל.
קול ציני עולה בי, מתנגח בעצמי, כמעט אכזרי: כן, הגעת למקום הנכון כדי לא לחשוב. זה בדיוק מה שעושים כאן.
אני רוצה לבכות.

מתי זה התחיל? מאיפה זה הגיע?
אני מנסה, כמו אתמול בלילה הטרוף, לשחזר מראות מהעבר הרחוק. אף פעם לא הרגשתי דבר כזה, אני משוכנעת. לעזאזל, יצאתי עם אריאל חצי מהשמינית, וכשנפרדנו זה באמת שבר לי את הלב.
אני מתכוונת, עד הערב-גלידה-ודמעות עם הבנות, יצאתי ממנו לגמרי מעוּדדת.
זה מהר די?

אני מכבה את המחשבות האלה ופותחת סידור. מנסה להתרכז בפסוקי דזימרה, במזמורים היפיפיים. הללו את ה' מן הארץ. כל כוכבי אור. השמים אשר מעל לשמים. בתוף ומחול, במינים ועוגב -- אני לרגע עוצמת עיניים, מתנתקת מהכל. רואה את העולם כמו ממבט ציפור, מלמעלה. רואה את הכוכבים שרים, את השמים זוהרים, את הארץ רוקדת. ההוד האינסופי הזה מכה בי, אני מרגישה ענקית וזעירה, מחבקת ומחובקת. אני דומעת מהזכות להיות חלק בתפילה הזו, קול, תו אחד בהרמוניית הנצח של שיר ההלל לעילת העילות.
כשאני מסיימת שיר של יום אני מודה בדממה על רגעי החסד, רגעי הקרבה המתוקים, הנדירים הללו. תודה אבא, הלב שלי שותק את המילים ומחייך לעצמו. לא לחשוב. לא לפגוש אותה לפני סדר בוקר.

אני משתיקה את המחשבות שלי מול קערת קורנפלקס מתועש בטעם קרטון כשהיא מתיישבת לידי. "בוקר," היא נאנחת, עושה את הפרצוף המסכן של למה לעזאזל צריך להתעורר. בבקשה שלא תיגע בי בבקשה שלא תיגע בי בבקשה--
יד על הכתף שלי. "איך את?" היא שואלת.
רוצה למות. מאושרת. בבקשה תיקחי את היד שלך.
"את יודעת, בוקר," אני עונה. "איך ישנת?"
"היה לי חלום מוזר," היא אומרת, ומתחילה לתאר סצנה סוריאליסטית במילים מהירות. עוד בנות מתיישבות סביבנו ואני מנצלת נשימה שהיא לוקחת כדי לזרוק "נראה אותך" ולברוח.

בשיעור של אחינועם אחרי הצהריים אברהם עוקד את בנו. אנחנו יודעות את הסוף הטוב, כולנו, אבל עדיין מביטות בה במתח גבוה כשהיא צובעת את הסיפור המוכר בצבעים חיים. אני עוצמת עיניים כדי לא לראות את זה קורה, וברגע האחרון המלאך עוצר אותו.
המלאך, הלב שלי נשנק. לעזאזל המלאך. הוא באמת היה עושה את זה? אני פוחדת לחשוב ברצינות על השאלה.
אנחנו מדברות על הקרבה טוטאלית. על לתת לאלוהים את הדבר היחידי שחשבת שאינך יכול. על להילחם בדחפים הכי בסיסיים וחזקים שלך. אני מדברת בלהט, יודעת איך הכריזמה שלי משכנעת ובכל זאת ממשיכה. רק כשאני עוצרת לנשום אני פתאום מבינה שאני מדברת עלי, ואז אני פשוט משתתקת. "אסתר?" אחינועם שואלת. "עזבו," אני אומרת בכנות שמפתיעה אפילו אותי, "אני לא יודעת אם אני באמת חושבת ככה." הילה מביטה בי במבט מתפלא מהצד השני של החדר ואני מתחמקת מעיניה.
לפחות יום חמישי היום. נוסעים הביתה.

*

האוויר של ירושלים, אם אינו קסם, הוא לפחות סם. אני גומעת אותו כמו תצמח לי ממנו הישועה: הוא ממלא אותי, קריר וצלול, וננשף החוצה כבד משהיה כשנכנס. אני לא יודעת אם זה עושה אותי קלה יותר או שיש בי מספיק כובד בשביל שנינו.
הנוף מהטיילת הוא שחור מנוקד אורות, ומרחוק אפשר לשמוע איך רכב של ערבים בחניה קורע את השקט של שבת עם רמקולים מוגזמים. אני לובשת את השמלה האהובה עלי, כהה ומדוייקת, אבל במקום להרגיש יפה אני מרגישה איך הכהות הזו נספגת לי בעור, איך עם כל צעד אני שוקעת לתוך האדמה.
"אסתר?" קול גברי מקפיץ אותי מהמחשבות שלי.
אני מסתובבת. מאחרי, עם זיפים לא מוכרים על לסת מוכרת, עיניים טובות וכתפיים יציבות עומד, בגודל טבעי, איתן.
חיוך לא רצוני עולה על הפנים שלי. לא ראיתי אותו שנה לפחות, למרות שאנחנו גרים כל כך קרוב שכשהיה מדריך ואני חניכת הרא"ה הוא היה הסיבה היחידה שאמא שלי לא התעלפה מהשעות בהן חזרתי הביתה. כאילו שהערבים מבית צפפא יהססו יותר לפני שיירו בנער וילדה, מאשר רק בילדה. אמהות.
"שלום!" אני שמחה אליו. הוא זוהר חיוך בחזרה. לרגע אנחנו רק מביטים זה בזה, משלימים פערים. הוא רואה איך הנערה שחיבב הפכה כמעט-אישה בת עשרים, אני מסתכלת איך הצבא עשה בפניו שמות, מחק תמימוּת והוסיף קמט עדין בין הגבות. "וואו, שנים," הוא אומר בסוף.
"לגמרי, לקח לי שניה לזהות," אני צוחקת.
"את אחיך הגדול? תתביישי לך." הוא נוזף בי כביכול.
"אחי?" אני שואלת בתמימות, מביטה בו ברצינות.
העיניים שלו מתרככות, משתנות. לעזאזל, אני כועסת על עצמי, למה להסתבך עוד יותר.
אנחנו צוחקים. קצת ממבוכה, קצת משמחה. לא כל יום חבר טוב עולה מן האוב.
"אז," הוא שואל, "תתנגדי לחברה בטיול שלך?"
"לחברה כן, לחברה שלך לא," אני מחייכת. אנחנו מתחילים ללכת ביחד, מתאמים צעדים בקלות של הרגל.

כשהוא מלווה אותי הביתה בערך חמש שעות אחר כך אני מותשת מהליכה ומסוחררת מצחוק.
"נדבר מתישהו?" אני שואלת רגע לפני שאני עולה.
הוא מחייך. "מחר זה מתישהו טוב?"
אני לא יודעת איך להגיב אז אני קורצת ונעלמת בחדר המדרגות.
מתארגנת לשינה בזריזות, כדי לשקוע באפילה כמה שיותר מהר. לא לחשוב לא לחשוב. ובכל זאת האשמה מכה בי. איך את נותנת לו לחשוב שזו התחלה של משהו, איך שיתפת פעולה עם כל הערב הזה, את יודעת שאת לא מסתכלת עליו ככה. איך הקשבת לו עם העיניים הגדולות שלך כשהוא פתח את הלב. סיפר באריכות - בפעם הראשונה מתייחס אלייך כאל שווה - על השנים בישיבה והשחרור מהצבא. על דובדבן, על המעצרים, על המחיצות והפערים. את הרי יודעת שגם בכיתה ט', כשהיית ללא ספק אמורה להיות מאוהבת בו מעל לראש, הוא היה בשבילך אף פעם לא יותר מאח. את יודעת שאת מרגישה דברים למישהי אחרת.
אבל מה הייתי אמורה לעשות. זה לא שאני אי פעם אהיה איתה. או עם כל אישה. והוא איש טוב, אני יודעת.
ואיך העיניים שלו זהרו אלי בסוף. ומה אני אגיד לו כשנדבר מחר בערב. או היום, אני חושבת כשאני מתחילה לראות את השמיים מתבהרים.
כנראה שגם השבת אני לא אקום לתפילה בבוקר, אני מספיקה לציין לעצמי במרירות לפני שאני שוקעת בשינה טרופה.


*
הכביש בדרך למדרשה תמיד מרגיע אותי, כל פינה בנוף מוכרת. אמא מקפיצה אותי, בדרך לביקור אצל דודה יפעת. היא לובשת אחת מהחולצות הצבעוניות הרחבות האלה שלה שאני אוהבת, ונוהגת לאט מדי, כמו שהיא תמיד נוהגת. החלונות פתוחים ויש שקט נעים, משפחתי.
"אמא," אני שואלת.
"כן, אהובה?" היא מפנה לרגע את הראש מהכביש.
לטאקט שלי יש אפילפסיה. אני רצינית. רוב הזמן הוא מתפקד יפה ומשאיר את הרושם הכללי שאני בחורה נורמטיבית. אבל לפעמים - בעיקר כשהעיתוי ממש גרוע - הוא פשוט נעלם, לוקח איתו את כל המחיצות שלי, את הגינונים של מה להגיד מתי, ומניח לפה שלי פשוט לדווח את המחשבות שלי, בלי שום סינון.
"מה היית עושה אם הייתי יוצאת מהארון?"
מטומטמת, מטומטמת, אני צורחת על עצמי בפנים. מה את חושבת שאת אומרת ועושה. והיא עוד נוהגת, עוד תקרה כאן תאונה. עוברות כמה שניות לפני שאני רואה שהיא מחייכת. ואז עוברות עוד כמה שניות עד שהיא מדברת, ובמהלכן המח שלי עף.
היא תגיד שזה בסדר. היא תגיד שהיא ואבא יאהבו אותי בכל מקרה. היא תגיד שהיום זה כבר מקובל ואין מה לדאוג ואני יכולה ללכת עם הלב שלי וזה לא יסתור כלום. אני והילה נוכל להיות ביחד, להקים בית, לגור בגרעין תורני כמו שתמיד חלמתי--
"את שואלת את זה כי יש לי סיבה לדאוג?" היא שואלת. אבל היא לא מודאגת. השאלה שלי משעשעת אותה, כתיאורטית. היא לא מעלה בקצה דעתה את הרעיון שאני אעשה משהו כזה בחיים. היא מכירה אותי הרי, לא?
לא?

אני ממהרת לחייך. "מה פתאום, אני רק שואלת על דעתך באופן כללי."
הפנים שלה מרצינות. "זה פשוט נורא עצוב בעיני," היא אומרת. "משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם. אבא, אמא, ילדים. להרוס את הדבר הזה זה כל כך כואב."
כמו סכין בלב, כמו תער שסטה ממסלולו וחותך את פנייך, משאיר סימנים שלא יניחו להן לעד לחזור להיות כשהיו. כמו להישרט תמידית, בלי להגליד. כמו אהבה בלתי אפשרית, כמו ליפול ולהתנגש במציאות בחבטה מזעזעת, שוב ושוב ושוב. כמו למות ולגלות שנשארת בחיים--
"כואב לי שזה נעשה מקובל בימנו." היא ממשיכה. "אתם גדלים בעולם מעורער," היא מוסיפה אחרי מחשבה, רצינית. "הרבה פעמים אני חושבת שהייתי רוצה לגדל אתכם בעולם שאני גדלתי בו. הוא היה פחות נוח הרבה פעמים, אבל היו לו גבולות ברורים. בלי גבולות הכל נעלם, אסתרי: משפחה, עם, דת, הכל מתפרק."
מתרסק, משאיר אותך בחתיכות קרועות גס על רצפת הקיום. מתפורר ולא מותיר דבר.
"אבל מעניין שאת שואלת את זה דווקא עכשיו," היא שוב מחייכת.
"למה?"
"בפעם האחרונה שבדקתי איתן היה גבר." היא ממש צוחקת.
"איתן! מה הוא קשור עכשיו?"
"זה מה שאני שאלתי כשהוא בא לאסוף אותך לטיול בשבתות האחרונות…"
"אמא," אני כועסת, "אנחנו סתם חברי ילדות. נפגשנו במקרה אז קצת חידשנו את הקשר, אבל זה לא אומר --"
"אם לדבר כל יום זה קצת --"
"אמא! לא מספרת לך יותר דברים לעולם!"
"אני רק אומרת שהוא מוצא חן בעיני. נראה בחור ג'דע כזה."
סלנג של לפני ארבעים שנה. זה מה שהיה חסר לי עכשיו.

*


"רוצה לספר לי משהו?" הילה מתיישבת על המיטה שלי בלי לשאול, העיניים שלה נוצצות.
"כן, את יכולה לשבת," אני מבזבזת עליה ציניות. היא אפילו לא מעמידה פנים שהיא מקשיבה. "מי זה היה?" היא תובעת לדעת.
אני כועסת עליה כי היא נכנסת לחדר בלי לדפוק, מקשיבה לשיחות לא-לה, מתיישבת על מיטות של אחרים משל היו שלה. אבל אני בעיקר כועסת עליה כי היא יושבת כל כך קרוב, ממלאת את הבטן שלי פרפרים ומעלה סומק בלחיי, של חום ובושה ואושר.
"מכירה שדופקים?" אני שואלת בקול הכי יבש שיש לי.
"מכירה שמספרים לחברה הכי טובה שלך על הבחור שאת מסיימת שיחה איתו בלחיים כאלה ורודות?"
היא טועה בסיבה, כמובן, מה שרק גורם לי להסמיק עוד יותר. אני שונאת להסמיק. שונאת את השליטה שמתערערת לך על כמה מהלב את חושפת.
"לא הייתי נסחפת על חברה הכי טובה," אני מנסה לשמור את הקול שלי יציב, "לפני חצי שנה לא הכרנו."
"כן, כן.." היא מקפלת את הרגליים שלי כדי לפנות לעצמה מקום על המיטה, נשכבת ומניחה עלי את הראש שלה. התלתלים שלה נשפכים בחיקי, שחורים ומוגזמים, ואני נושכת את השפתיים, מתאפקת לא להעביר בהם אצבעות להוטות. היא מביטה בי הפוך עכשיו באותן עיניים נוצצות. "איך קוראים לו?"
אני נאנחת. "איתן. אבל הילה, אני בכלל לא חושבת שזה הולך לכיוון ש--"
"אם את כבר שם," היא קוטעת אותי, "מה אכפת לך לעשות לי נעים בשיער."
אני מלטפת את הכהוּת הרכה הזו בעדינות, מוחקת מחשבות שאסור. "...לכיוון שאת חושבת," אני מסיימת, אבל משהו בקול שלי מובס.
"שמענו עלייך. ספרי קצת על הבחור! אחרי צבא, כן? איך הכרתם? יש לך תמונה?"
"הילה," אני מתעלמת מכל השאלות. הקול שלי כל כך שבור שאני לא מזהה אותו.
היא מסובבת את הראש כדי להביט בי טוב יותר. אני מנצלת את ההזדמנות כדי להוציא את הידיים שלי מהשיער שלה, ותוחבת אותן מתחתי, ליתר ביטחון. "מה יש, מתוקה?" היא שואלת בטון מודאג.
אם כל אחד אחר היה מעז לקרוא לי מתוקה--
"לפעמים את חושבת שאולי אין באמת אלוהים?" יוצא לי.
היא מתרוממת ממני, מתיישבת ומישירה אלי מבט רציני.
"או שאולי הוא לא טוב כמו שסיפרו לנו?"
היא מרגישה שלא הגעתי לנקודה ומחכה, העיניים שלה הקשבה.
"או," אני מנסה, "או שאת לא טובה כמו שתמיד חשבת?"
לא בכיתי ליד אנשים מאז כיתה ו'. אלה לא דמעות בעיניים שלי, ממש לא. אני נלחמת בזה קצת ואז נכנעת, מתקפלת לכדור ומתייפחת ייאוש לתוך הברכיים שלי, בצעקות מוחרשות. "ש... ש...." אני מנסה להגיד מבעד להתפרצות שלי. "שה' מבקש ממך לעשות משהו שאת פשוט לא יכולה לעשות?" שאיפת אוויר. "שבחיים לא חשבת שתעברי עליו אבל את נופלת בבור הזה שוב ושוב ושוב ושוב" אני אומרת אלף פעמים שוב, כל אחת חלשה מהקודמת, עד שהדיבור שלי גווע למלמול שמתערבב עם הדמעות.
הילה שותקת הרבה זמן. אני מקנחת את האף ברעש ואז מביטה בה. הפנים שלה הן התלבטות אם לחבק אותי, כי היא יודעת שאני נרתעת ממגע אבל זו השפה שלה לנחמה. לעזאזל אני יכולה לקרוא את המחשבות שלה. אני רואה החלטה מתרקמת וכתף שמתחילה לנוע לכיווני ומושיטה יד אחת כמו תמרור עצור. "אל," אני מבקשת. רק לא להיצמד לגוף הזה עכשיו.
היא נרתעת כאילו הכיתי אותה, הפנים שלה חוסר אונים. אני שוב כדור. בוכה ובוכה ובוכה.
אולי שעה, אולי יותר. הילה מדברת אלי ברוך, אני לא מגיבה וגם לא ממש שומעת. איך הוא עשה לי את זה איך. איך לא כואב לו כמה שכואב לי. איך זה שאברהם עקד את בנו פעם אחת אבל אני עוקדת את ציפור נפשי, משאת חיי, יום אחרי יום אחרי יום. והעניין הוא שזה לא הולך להסתיים אי פעם, זה ימשיך עד סוף החיים. אני אתחתן עם גבר שאני אחבב ואחנך ילדים כמו שחינכו אותי. ואני ארקוד בחתונה של הילה וכולם יחשבו שהדמעות שלי מהתרגשות, הרי לא כל יום מחתנים חברותא. וחברת-נפש. ואהובה. אהובה, היא אומרת לי עכשיו, המילה חודרת את המסך שלי, ואז הולכת. אני לא שם, אני מתכננת את הכלא שאגור בו עד יומי האחרון, מתגעגעת לנצח למשהו שאף פעם לא אוכל לקבל.
כי הרי אופציה ב' היא לא אופציה בכלל. אין טעם לחיים שלי בלי הדת. בלי אלוהים, בלי אבא. ומצעד הגאווה תמיד הגעיל אותי, הרבה יותר מאת כל שאר החבר'ה שקוראים לי הומופובית. אני לא, אבל לנופף ככה בהכי פרטי, בהכי אינטימי והכי שלך, איך אפשר-- ובכלל, גם במדרשה אני נחשבת אחת ה"דוסות", בלי ערעורים על ההלכה ובלי הרהורי כפירה, והגרעין התורני מהשירות, כמה אור שהקהילה הזו מפיצה, הרי הבטחתי לעצמי שאגור שם כשאתחתן.
אז אני אתחתן. ואגשים את כל החלומות היפים האלה. ואכבוש כעסי, ואסיר רצוני מפני רצונו. ואקריב את נפשי היחידה.

או שאולי אני אעלה לחדר 305 – לעזאזל, כל כך קרוב – ואגיד להילה תחבקי אותי, תחבקי אותי ואל תעזבי לעולם.
ואז לפחות הגוף שלי ירגע.


*

אולי שעתיים מאוחר יותר אני מתעוררת מהמעין טראנס ששקעתי בו והמח שלי מתבהר. בינתיים יעל ותמנה וגלית חזרו מהסדר ערב, חשבו שאני ישנה אז התארגנו בשקט והלכו לישון. אני שוכבת בחושך במוח בהיר ומבינה שזה לא אלוהים שאני כועסת עליו. מאוכזבת ממנו. שונאת.
זו אני.
כשאני חושבת על זה זה הולך ותופח. גדל ומכאיב ומכאיב ומכאיב. אני חושבת על התאבדות שוב, ואז יצר החיים שלי מתחיל לדפדף באנשי הקשר בפלאפון שלי, לחפש חברה שאני אוכל לבכות לה לפני שמשהו רע יקרה. לוקח לי דקה להבין שהאדם היחיד שאני מוכנה לסבול שיחה איתו עכשיו הוא איתן.
אני מתגנבת מהחדר, נזהרת לא להעיר, ויוצאת אל החצר הקפואה בין הקרוואנים. טיפשה, לא הבאתי שמיכה, אני כועסת על עצמי למרות שמתאים לי לרעוד עכשיו.
אני מתקשרת בלי להתלבט למרות שמאוחר נורא, הוא תמיד ער בשעות דמיוניות. הוא עונה לי אחרי שני צלצולים, הקול שלו שמחה מופתעת.
"איתן," אני אומרת, לוודא.
"אסתרי?" הוא שואל. הוא לא קרא לי ככה בעבר, למיטב זכרוני, והי' הקטנה הזו בסוף שוברת אותי עכשיו, גורמת לי לדלג על כל ההקדמות המקובלות.
"אני צריכה לבכות עכשיו אבל אני לא יכולה להסביר לך למה. אתה תהיה מובן להקשיב?"
"תמיד," הוא עונה ברצינות מנחמת.
הבכי שלי שונה עכשיו, יותר מודע לעצמו. הוא יודע שהוא האחרון שאני ארשה לעצמי בנושא. הוא יודע שמקשיב לו איש טוב. אז הוא מפרק את הכאב בצלילים שלא מסתדרים למילים מוכרות, מספר הכל בפעם הראשונה והאחרונה. איתן שותק ושותק ונושם בקול, שארגיש שהוא שם. אני מרגישה. לוקח לי פחות זמן להירגע הפעם.
אחר כך אנחנו מדברים קצת. הוא לא שואל כלום ואני מעריצה את זה. מציע לי להכין לי משהו חם. אבל אני שותה רק קפה ואני צריכה להירדם עכשיו. מציע שניפגש מחר. אני אומרת כן בלי לחשוב. אחר כך אני אחשוב על זה שזו תהיה אבן דרך בקשר שלנו, שעד עכשיו היה רק בטיולי שבתות ושיחות טלפון אינסופיות, כך שעוד הייתי יכולה לתת לזה שמות אחרים מהמציאות הברורה. מעכשיו אני לא אוכל להעמיד פנים, אבל אני לא חושבת על זה עכשיו. עכשיו אני רק מרגישה איך הלב שלי נרגע לקולו, איך אני מתחילה להרגיש יותר טוב, כמו תמיד אחרי בכי ארוך-ארוך.
אנחנו מסיימים את השיחה בלי הרבה גינונים ואני נרדמת מהר, סוף-סוף לשינה ללא חלומות.


*

"היי," הילה אומרת ברכות ומחליקה לכיסא לידי.
אני מתאמצת לחייך בחזרה. כל פעם מחדש, אני מצליחה לרפא את מה שאני מרגישה ואז כשאני פוגשת אותה כל הבריאות הנפשית החדשה שלי מתרסקת.
"איך את?" היא שואלת. הקול שלה עדין.
"בסדר," אני עונה קצרות. "אני מאחרת לחברותא שלי."
"אז נדבר בערב כבר? בסדר שלנו?"
זו אולי רק אני, אבל אני מרגישה שה"שלנו" שלה רועד טיפה, פגיע.
"אני לא אהיה בסדר ערב," אני אומרת.
"מה? מה קרה?"
"לא חשוב."
היא שוב נרתעת, כמו היה קולי הקר שוט שמכה בה. "אוקיי," היא אומרת בשקט. הפנים השקופות שלה הן כאב וכעס.
"אני - - אני פשוט פוגשת את איתן," אני ממהרת להסביר.
"מקווה שזה יעזור לך להרגיש יותר טוב," היא אומרת, אבל הקול שלה עדיין כבוי.
אני פוגעת בה. אין לי ברירה.
בסוף ימאס לה ממני. מהקור שלי, מזה שאני לא מוכנה להיות פגיעה לידה. מהרתיעה שלי ממגע אנושי, מחוסר השיתוף שלי. ימאס לה, ואז היא תתרחק. ואני אחזור להיות מי שהייתי לפניה.
והכל יהיה בסדר שוב.
"יום טוב, אסתר." היא אומרת בטון רשמי ומתרחקת ממני.
יום טוב, בטח.

*

"מתוקה. את רוצה לספר לי מה קרה?" הקול של איתן עמוק ומלא. תמיד אני מרגישה שיש לו עובי, כאילו אני יכולה להניח עליו כל מה שארצה והוא לא ייפול.
מתוקה. בפעם השניה תוך פחות מיממה. בסוף אני אפסיק להתנגד לזה, אתחיל ללבוש חצאיות מתנפנפות וחולצות פרחוניות ואצטרף לפרי-האגס ישראל.
לוקח לי זמן להבין שהוא עדיין מחכה לתשובה. "אני לא יודעת אם אני מסוגלת להגיד את זה," אני אומרת, למרות שאני יודעת שאני לא. הבטחתי לעצמי מההתחלה: מחשבות הן אוויר, מתערבלות ועפות ומשתנות. מילים הן מציאות. אני לא אגיד את מה שאני מרגישה בקול לעולם.
"אוקיי..." הוא מקבל את זה, ואני לא יודעת למה דווקא זה מכאיב לי. אני רוצה שהוא יתווכח, שילחם עלי, שיפגע ממני, כמו הילה. אבל הוא עובד לפסים מעשיים:
"זה משהו שאפשר לשנות?"
"אני חושבת שלא." אני כמעט לוחשת. "ככה זה."
"אז צריך ללמוד לחיות עם זה," הוא אומר, פרגמטי כמו מצטיין קורס המ"כים שהוא.

הוא צודק. הוא לגמרי צודק. ואולי דווקא זה מה שמציף אותי בגל שנאה.
אליו, אל המושלמוּת המהוקצעת שלו, שאף פעם לא ידעה התרסקות בסדר גודל כמו שלי. אל המילים הנכונות והמעשיוּת המחליאה והגוף החסון הזה שיוּצר במפעל לקן-ברבי. איך אני אמורה להתחבר אליו אם אין לי איפה להידבק, אם אי אפשר להכות לו בבטן. הילה כזו עגולה ופגיעה שהלב נכמר והגוף נבער והנפש היא רסיסים של כמיהה על רצפתה.
הוא מביט בי במבט מבין, מבקש, עם העיניים היפות האלה. "איך אפשר לעשות שזה לא יכאיב לך כל כך?" הוא שואל, אמפתי ורך.
משהו בי נשבר, מחליט שנמאס לו, שאי אפשר כבר. לא אכפת לי יותר, אני חייבת לדעת.
אני מסתובבת אליו, מתרוממת על קצות האצבעות, מניחה יד אחת על חזהו, נשענת, ובשניה נוגעת בלחיו בעדינות, חופנת את הקלסתר המושלם ונדקרת מהזיפים.
העיניים שלו משתנות כאילו לחצתי על כפתור, הופכות חמות ורוצות וקצת מבוהלות. אני מרגישה את הלב שלו מכפיל את קצב הפעימות מתחת לאצבעותי. דחפים סותרים, מיוסרים, חוצים את פניו במהירות, אבל הוא לא זז.
בסוף, אחרי נצח, הוא צועד אחורה, צעד איטי אחד. הזרועות שלי נושרות ברכות.
כלום. לאלף עזאזלים כלום. הלחי שלו מרגישה כמו לחי, שרירי החזה כמו שרירים. הלב שלי דופק באותו קצב שיש לו כשאני מצחצחת שיניים. כשהילה עושה לידי פו אני מרגישה יותר.
איתן לידי מבולבל וקצת מותש. "אסתר," הוא מבקש את עיני, "בבקשה, לא ככה. את יודעת שלא ככה."
אני לא יודעת כלום.
"אסתרי, הגוף בסוף. קודם כל הלב."
הוא צודק, כל כך הוא צודק. אוף איתו אוף איתי למה אני לא נמשכת לאיש הטוב הזה.
"אני מצטערת." אני מצטערת אליו, מישירה מבט.
"איפה הלב שלך?" הוא שואל, כל כך חלש שאני בקושי שומעת. אולי, אני חושבת, אולי הוא לא עשוי מחומר כל כך קשיח כמו שחשבתי.
אם אני לא אוהבת אותו, למה אני כל כך נרתעת מהרעיון לפגוע בו?

כשאני חוזרת למדרשה הנהג שלוקח אותי שואל אם אני לא חוששת לעלות על טרמפים בשעות כאלה. אני מביטה בשעון, ומופתעת חלקית לגלות שמאוחר מאד. דיברנו שעות ונפרדנו בטוב, קרובים יותר. אני רגועה עכשיו, מרגישה עטופה, מוגנת.
כשאני מבינה שהוא מחכה לתשובה אני חושבת על השאלה שלו. אפילו לא חשבתי על לשים לב לשעה או להיזהר. אולי יש בי משהו שלא מאמין שאלוהים יפגע בי יותר.
ואולי יש בי משהו שרוצה להיפגע.
"פשוט נתקעתי," אני אומרת לאיש שקצת דומה לאבא שלי, מאחורה. "ממש תודה."

*

יעל, גלית ואני מקשטות את החדר. היום בערב הוורט של תמנה, ומחר היא תחזור לכאן. אנחנו מכינות שלטים ומנפחות בלונים, מדביקות לבבות ורודים מסביב לתמונות משותפות שלהם. היא ויונדב ביחד כבר שלוש שנים, ועכשיו כשהוא עומד להשתחרר הגיעה ההצעה המיוחלת.
ממנה.
אני מתרגשת, מרגישה שליוויתי את הקשר הזה הרבה. כל כך הרבה רגעי משבר שחלקתי איתה, ניסיתי להוריד מהכובד, כל כך הרבה רגעי שמחה שראיתי, מעט מרחוק. שיחות נפש אינסופיות, ליליות, וכמובן תכנון ההצעה.

אני נזכרת בלילה ההוא לפני כמה שבועות, נשארנו בין האחרונות בבית המדרש. ישבנו במקום שלי, הרמח"ל פתוח על השולחן בשני עותקים, למרות שבשלב זה של השנה כבר ידענו שהנושא האמיתי של החברותא שלנו הוא יונדב.
"לפעמים," היא אמרה, "אני מרגישה שאני איתו מאז שאני מכירה את עצמי."
"תרגיעי, חיית שמונה עשרה שנה לפני אמצע י"ב," חייכתי.
"כן, אבל לא חשבתי על זוגיות בכלל לפני זה, ואז זה פשוט הגיע. זה כאילו אף פעם לא חשבתי על חתונה בלעדיו, אף פעם לא חשבתי על איזה גבר באמת יתאים לי בלי שתהיה לי הדמות שלו בראש." תוך כדי דיבור היא ציירה באצבע את קו הסנטר שלה, הלוך ושוב, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מודאגת.
"נו, מה רע בזה?" שאלתי. "הלוואי שאני הייתי יכולה להגיד לזה שאני אתחתן איתו שבחיים לא חשבתי על גבר אחר." שלא לדבר על אישה אחרת.
"לא יודעת," היא נאנחה. "אולי אני עושה טעות, אסתר? אולי אני לא יודעת מה באמת יהיה טוב לי, כי אף פעם לא יכלתי באמת לחשוב על זה?"
הסתכלתי עליה. "את אוהבת אותו?"
"איך אני אמורה לדעת מה זו אהבה? בחיים לא אהבתי מישהו אחר!"
התחלתי לחייך. "את אוהבת אותי? שאלתי.
"נו, זה שונה!"
"תודה." החיוך שלי התרחב. "מה שהיה להוכיח."
"קרציה." היא רכנה והדביקה על לחיי נשיקה מהירה. מישהו צריך להסביר לבנות בבית הזה משהו על מרחב אישי ושלא חוצים אותו בלי שבטוחים שהצד השני רוצה גם.
שתקנו קצת.
"לפעמים," ככה תמנה מתחילה את המשפטים שלה, "אני מרגישה שהוא פשוט החברה הכי טובה שלי." הטון שלה היה עדיין מודאג, אבל משהו בעיניים שלה השתחרר, הרגיש נקי יותר.
"ומה," שאלתי, "מרתיע אותך ברעיון לבלות את שארית חייך עם החברה הכי טובה שלך?"

עכשיו אני צובעת בסגול את הע' של ה"בערי יהודה" וחושבת עלי. אני תוהה אם אני יכולה להגיד שאיתן הוא החבר הכי טוב שלי. זה מרגיש ככה לפעמים, אבל משהו בשונות המובנית של גבר-אישה פשוט אף פעם לא נותן לי להרגיש שהוא באמת מבין אותי עד הסוף.
אני שקועה ולא שמה לב למה שהידיים שלי עושות, ובטעות מזיזה את יעלי. היא מזיזה אותי בחזרה, בכוונה. תוך רגע אנחנו בעיצומה של מלחמת גואש פראית כמו שלוש ילדות בשבט מעלות סניף פתח תקווה. עשר דקות מאוחר יותר אנחנו שוכבות על רצפת החדר, מעורבבות, מלוכלכות מאד וצוחקות מאד.
"אסתר?" הדלת נפתחת, הילה עומדת בפתח. החיוך שלי נמחק, מבוהל, ופתאום אני מאד מודעת לשיער הפרוע שלי ולרגליים שלי שנמצאות איפשהו מתחת לגב של גלית.
היא רואה איך הפנים שלי מרצינות לקראתה ומשהו בעיניים שלה נאטם.
"הילה!" גלית אומרת בשמחה, לא שמה לב למתח באוויר. "מה נשמע?"
"תראי איזה יפה הכנו לתמנה!" יעלי מצטרפת.
היא מסתכלת על השלטים שהספיקו להתלכלך קצת ועלינו. "מקסים," היא אומרת, "אתן באמת חברות טובות." היא מסתכלת עלי. אשמה מציפה אותי.
"רוצה להצטרף?" גלית מציעה.
"לא, פשוט סדר ערב התחיל כבר, אז באתי לחפש את אסתר."
אני מביטה בשעון. חצי שעה איחור, לעזאזל איתי. כשהראש שלי לא נמצא אז הוא לא נמצא.
יעלי דוחפת אותי בחיבה. "לא מאחרים ככה! ועוד להילה! תתביישי לך."
אני מזייפת צחקוק. "אני רק שוטפת את הגואש הזה מעלי ובאה, טוב?" אני אומרת להילה. "עשר דקות אני למעלה, סליחה."
"עזבי," היא אומרת, "קחו לכן את הזמן ביחד. נראה לי שאני אלך לישון."
היא יוצאת מהחדר בלי לתת לי הזדמנות להגיב, לא לפני שאני מספיקה לראות איך הפנים שלה עצובות.
אני כבר לא יכולה להתמודד עם מה שאני עושה לה, אני חושבת. ואז קול אחר נוזף בי – כדאי לך להיות יכולה, כי את חייבת.

רק הרבה יותר מאוחר, כשאני עולה למיטה, אני רואה את השלט האחרון שגלית הוסיפה, בכתב-קומונריות המהיר שלה ועם סמיילי קורץ בסוף: "רק אל תשכחי מי הראשונה שישנת איתה כפיות!!1"
איך, אני תוהה, אני היחידה כאן שמתבלבלת מהאינטימיות הזו?

*

הילה עצובה. היא הולכת עצוב, מדברת עצוב, לומדת עצוב. בשיעורים היא אומרת את הדעות הכי פוסט-מודרניסטיות מהצד הכי מיואש שלהן, וזה כל כך לא אופייני לה שגם אחרי כמה שבועות שהיא ככה כולן עדיין מופתעות מזה. בחדר האוכל היא אוכלת מעט ומהר, רחוקה ממוקד השיחה המרכזי. הצחוק המתגלגל, המדביק שלה התחלף בצחוק מריר וקצר, נובח. הדילוגים המגושמים-שמחים בהם היתה חוצה את המסדרונות הפכו לצעדים תכליתיים, ממוקדים. היא נשברת בכזו כנות לא-נזהרת שלפעמים אני מרגישה שכשאני הולכת אחריה אני דורכת על הרסיסים שנושרים לה מהנפש.
הלימוד שלנו יחד הכי טוב שהיה, מבחינת הספק. אנחנו לא מדברות על שטויות ועל החיים ועל אהבה. אני שואלת אותה מה שלומה וגם היא, אבל היא פגועה מהמרחק שלי ממנה ואני כל הזמן לוקחת עוד, וברור לשתינו שלא נדבר על שום דבר אמיתי לפני שנדבר על זה. היא לא מעלה את זה ואני בטח לא, אז אנחנו מתווכחות על התוספות בכל הלהט בו היינו רוצות לריב.
אני רואה אותה חיוורת ושקטה, ולא שואלת למה. ולא מחבקת אותה, לא מנגבת מלחייה את הדמעות שהיא לא מרשה לעצמה להוריד לידי. הלב שלי נקרע לאט, עם שלה, בגללה ובגללי.
לפעמים, בעיקר כשממש מאוחר בלילה, אני מעיזה לחלום שהיא גם. שהיא נשברת ממני כי היא גם רוצה אותי. והיא גם אבודה. ומתביישת. אם כי זה יהפוך את זה ליותר גרוע, לכמעט אפשרי.
אני יודעת שהיא לא שבורה בגלל זה, היא פשוט לא אדם שיכול להיות לבד. והיינו כל כך קרובות, שהיא לא יודעת איך להתמודד עם המרחק הפתאומי הזה.
אני מכירה אותה: רואה איך במקום לוותר עלי ולהתחבר לבנות אחרות, היא מתרחקת מכולן, מתכנסת. רואה אותה עצובה, עצובהעצובהעצובה.
אבל למרות שראיתי את זה קורה, אין מופתעת ממני בלילה שהיא באה אלי.

זה יום חמישי שלפני שבת חופשית, מה שאומר ששלושת-רבעי מהבנות כבר בבית. איתן נסע עם המשפחה שלו לסוף שבוע בצפון, אז אני נשארת ללמוד בבית המדרש. אני אוהבת את הערבים האלה כשהוא כמעט ריק, כשאני יכולה לשמוע את מלמול הלימוד של עצמי. בחוץ חשוך אבל בפנים מואר מאד ואני שקועה בהשל, מפצחת את המילים הקשות, היפות.
כשאני הולכת לישון כבר מאוחר. החדר ריק כי הבנות נסעו הביתה, וזה גורם לי להרגיש שהעולם שלי. אני מדברת עם איתן: הוא שוב רומז טבעת, לגשש אם אני מוכנה. אני מצחקקת כאילו אני לא מבינה, דוחה אותו במילים קלות אבל יודעת שבקרוב אני אכנע. אני מתקלחת לאט, נהנית לגמור את המים החמים, קוראת קצת ואז מתכרבלת ועוצמת עיניים. אני נרדמת מהר, ברכה שחזרה בחודשים האחרונים, ואחת המחשבות האחרונות שלי היא תפילת הודיה על ההקלה הזו, על שאני סוף סוף בסדר.

אני מתעוררת כשהדלת של החדר נפתחת, אבל לא חוזרת להכרה מלאה עד שאני קולטת גוף במיטה שלי. נמוך ועגול ועטור תלתלים, ומכווץ נורא.
"הילה?" אני מנסה.
היא לא עונה, משמיעה קולות שקטים, משונים, של מצוקה.
אני מסתובבת אליה, מתקרבת, אבל לא מעיזה לגעת בה. זו המיטה שלי והחדר ריק וחשוך כל כך והיא כל כך פגועה שהלב שלי הוא פשוט רסיסים, הבסדר של לפני דקה נראה במרחק אלפי קילומטרים ממני. אני כל כך רוצה לחבק אותה אני לא יכולה אני כל כך רוצה--
"אפשר חיבוק?" היא אומרת בקושי, בקול חנוק, ובלי לחשוב אני פשוט עוטפת אותה. הגופים שלנו נצמדים בדממה ורק אז, כשאני מחזיקה אותה, אני קולטת שהיא בוכה בטירוף. הפנים שלה רטובות לגמרי והגוף נחנק ונשנק ומתעוות. דאגה, אהבה ותחושת אשם נוראה מציפות אותי יחד.
"הילה! הילה, מה קרה?" אני מבוהלת. היא לא מגיבה. "הילה, מה כואב לך?"
עוד התכווצות. אני נצמדת אליה יותר, מנסה להזרים דרך העור שלי לשלה רוגע וטוּב ושלווה. "הילה, את שומעת אותי?"
"כן" שנוק מגיע אלי.
"הילה, לקרוא למישהו?"
"לא!" זו כמעט צעקה.
"מה יש, יפיפיה?" אני שואלת, אבל לא כאילו אני מחכה לתשובה. אני מלטפת את התלתלים היפים שלה חזור ולטוף, ממלמלת מילים מרגיעות. "אהובה," אני לוחשת לתוכה, "אהובה, אהובה". אני מנסה להעביר אליה את כל האהבה שלי אליה, נקיה נקיה.
עובר המון, המון זמן עד שהיא נרגעת. אני מנשקת את הדמעות מלחייה, את מחבקת אותה כל כך חזק שהיא יכלה להיחנק. לאט לאט הגוף שלה נרגע לתוכי. אני חושבת שאולי היא נרדמה, אבל אז היא מדברת בשקט.
"איפה היית?" היא שואלת, נועצת בי מבט שאני לא יכולה לעמוד בו.
הדיבור קשה עליה, אבל היא ממשיכה. "איך עשית לי את זה? הייתי צריכה אותך. לאן נעלמת לי?"
היא לא מדברת בהאשמה או בכעס. כאב נקי, חשוף.
"הילה, אני.." להגיד לה. להגיד לה ולסיים עם זה כבר. היא תבין. היא תתרחק ממני. ואז הכל יהיה בסדר.
זה יהפוך את זה לאמיתי. אני לא יכולה להגיד את המילים הללו בקול.
זה ישחרר אותי.
זה יהרוג אותה. אני מביטה בגוף השבור שאני מחזיקה ומבינה שהיא לא יכולה להתמודד עם עוד הפתעה עכשיו. "...אני פשוט לא אדם טוב כמוך, הילה. התכנסתי בתוך עצמי."
היא מסתכלת עלי. "אני מצטערת, הילה, אני כל כך כל כך מצטערת."
היא שותקת.
"אני כל כך מצטערת, אהובה, כל כך."
משהו בעיניים שלה מתרכך. אני שוב מצמידה אותה אלי ושתינו נרגעות ככה ביחד איזה זמן.
"את רוצה לדבר על מה קרה לך?" אני שואלת אותה בעדינות.
היא מתלבטת. "אין איזה משבר ספיציפי, את יודעת, אף אחד לא מת. פשוט הרבה מחשבות רעות שתפחו ותפחו ובדידות שהלכה וגדלה, כבר לא יכלתי להכיל את זה לבד."
"אני מצטערת," אני מצטערת אליה שוב.
"אסתרי?" היא שואלת.
"כן?"
"תבטיחי לי שאת לא עושה לי דבר כזה יותר בחיים?"

היא לא יודעת מה היא מבקשת ממני, ואני לא יכולה להסביר לה למה. אני לא אוכל להירפא אם אשאר קרובה אליה אני שוברת את שתינו כשאני מתרחקת לעזאזל גם להיות חברה טובה זה חלק מהאישיות שלי לא פחות מבמה אני מאמינה או למי אני נמשכת.
כשאני חושבת על זה מאוחר יותר זה אפילו קצת מצחיק אותי, הכביכול התלבטות הזו, כשברור שהתשובה היחידה היא כן.

"נשבעת," אני מבטיחה לגוף הכבר-לא-כל-כך שבור שבמיטה שלי. "בעצם," מוסיפה, "אסור להישבע."
היא צוחקת. "באיזה קטע דפוק אסור להישבע?" היא שואלת, כאילו זה מה שמשנה עכשיו.
אני מושכת בכתפי. "ככה זה," אני אומרת לה, "אין מה לעשות."



בית מדרש חד-מיניות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לריח ורדים שדהה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
וואו. וואו. וואו.
----
אני קצת רוצה לחזור לכאן לתגובה ארוכה יותר ומפורטת ומפרקת. לבינתיים אגיד שאני יושב כאן עם דמעות בעיניים.
אני רוצה להגיד המון דברים, גם על התוכן וגם על הצורה. אבל זה לאחר כך. בינתיים רק אגיד שיותר מכל, יש כאן תורה שבעל פה של הימים שלנו, ושהסיום מחמם לב ושובר אותו בו זמנית.
תודה על זה, עוד אחזור.
יהודה
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
זליג כתב פעם סיפור מהצד השני.

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=57163
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
רעות, איזה סיפור מטלטל.
-
זה סיפור, לדעתי, בעיקר על אהבה בין בנים לבנות. על הבלתי-אפשריות שלה.
קראתי לאחרונה את אמנות האהבה, לפעמים בנים מחפשים אמא ובנות מחפשות אבא. מחפשים הכלה מושלמת, שיהיה אפשר ליפול אל הזרועות המושטות. ואז ההפך הזה שבין גברים לנשים הופך להיות כל כך מעיב. (והוא גם אומר שם שלדעתו משיכה חד-מינית נובעת מחוסר אמון ביכולת לגשר. לצאת החוצה).
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
התשובה היא:
בתוך תוכך היא מחכה
שתקפוץ לתוך המים.
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
ובכן, וסופרים, שאני מתלבט קשות האם באמת יהיה לי טוב לקרוא. בפעם הזאת התפשרתי על רפרוף, ובבקשה אל תטעי לקחת את זה כזלזול. זה כתוב היטב ומרגש.

שיהיה לכולנו טוב בעז"ה.
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
כתבת נפלא, רעות, ורגיש ונוקב ואנושי מאד.

תודה על זה. מן הסתם עוד אחזור
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
שאת חושבת שמי את שתבני, אבל משהו עובר לך מול העיניים, ומפרק אותך? ואז את קוראת את זה ואומרת שאני אחזור וחוזרת תוך עשרים דקות לקרוא שוב ושוב ושוב?

היי. זה מפרק(איזה מילה מקורית! בכלל לא חזרה פה בתגובות!) ותודה.
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
אז אזכיר שגם bea כתבה סיפור מהסוג הזה:

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=63481#.VRK-rI6CIpM

ולצערי אני חייב לומר שאומנם כתבת כתיבה איכותית, אבל ההערה של זליג שם שייכת גם כאן ואני מצטט: "מעבר לכך, אני אומר משפט מגעיל שאני שונא לשמוע בעצמי ושהרבה יחזרו עליו מתחתיי - לא חידשת. ואכן. אמנם נתת סיפור עם מימד אפל ויפה, כהרגלך, אבל נושאים טחונים דורשים זויות הסתכלות חדשות, ואמירות חדשות. ודומה שהתרכזת ברעיון שלך.
שזה, אגב, בסדר גמור."

ובמילותי שלי - כשזליג כתב על הנושא היה בזה מן החידוש, לא כל כך עסקו בנושא, בטח לא בציבור הדתי, היום זה כבר ממש לא חידוש. יותר מזה, זה כמעט חידוש לומר שיש אפשרות לתיקון ולא תמיד 'ככה זה ' וזהו (אם כי בודאי בחלק, גדול או קטן מהמיקרים, ככה זה ולא נותר אלא להתמודד בתוך המציאות הזו)
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
כמה דברים:
ראשית, הכתיבה איכותית. אני אוהב לקרוא אותך, ואני מוצא את עצמי מרותק ממש מהמילה הראשונה ועד האחרונה. גם בסיפורים אחרים.
שנית - הנושא עצמו. טשטוש הגבולות שהאמא מזכירה, אני מאוד מסכים לדעתה - הדיבור על נטיות הפוכות - או חד מיניות, כמו שבחרת לקרוא לה, ואני מניח שלא במקרה - הוא הרבה יותר פתוח היום. ואני מעיז להסתכן ולומר שאילולא היה כך הרבה פחות אנשים היו יוצאים מהארון. וכאן אני מתחבר לדברים של אברהם - להגיד ככה זה, זה חלק ממה שהפכנו להיות.
ויש עוד כמה דברים, אבל אני עוד מעכל. ולקרוא שוב יהיה מרתק לא פחות מבפעם הראשונה, אז עוד אחזור לכאן.
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
קראתי, כאבתי, המשכתי, הסתבכתי.
ומהסוף, אפילו הופתעתי.
ונשארתי עם טעם מר. כי החיים לפעמים כאלה
ונתת הצצה למקום כזה. לדעתי בצורה מדהימה.
ועצוב לי, כי יש בזה מן האמת. ואני לא רוצה שתהיה אמת כזאת. לא רוצה בעיות בלי פיתרון, ואנשים גדולים עם בעיות גדולות.
תודה לך.
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
הכאבת.

הכנות של אסתר והאנושיות שלה וכמה ששום דבר לא פייר בעצם

אוף.


(ותודה על הדמעות האלה. את מדהימה)
ה´ ניסן ה´תשע"ה  

בתוך תוכך תדע
~

יש כאן סיפור על הדינמיקה בין גברים לנשים, זה החלק היותר בולט, לדעתי
וכמה זה פלא כשזה מתאפשר. איך שהוא. מתי שהוא ;-)


~
וגם שלדעתי היא בחורה שבחורים דווקא מסובבים אחריה את הראש. אולי אלה העיניים.

ה´ ניסן ה´תשע"ה  
(נשברתי ונשברתי, בכזה כאב שאי אפשר לצאת מהסוגריים. מה יש לומר, רק אהבה.)
ה´ ניסן ה´תשע"ה  
בארבעת מלותיו הראשונות.
כתוב מעולה ומרגש.
כולם כתבו על בכי (כן גם את ריחו"ש, בעיקר את. והרבה.)
אני דווקא רוצה לכתוב על מה שגרם לי לצחוק:"רק אל תשכחי מי הראשונה שישנת איתה כפיות!!1" (שזה נראלי המקום לומר שלפני שלוחצים על אחד צריך ללחוץ על "shift". סתם, נו באמת...)
בנוסף:"בשיעורים היא אומרת את הדעות הכי פוסט-מודרניסטיות מהצד הכי מיואש שלהן". (בשבילי הן היו הפסקות מתודיות בסיפור. נראלי שזה חשוב אבל אני לא מה"מבינים".)
אני בדרך כלל לא קורא פרוזה-אז נראלי שזו מחמאה שאני כאן.
תודה.
בכי.
תודה.
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
מה עוד אפשר להגיד, פשוט מעולה ונוגע ומטלטל.
ובעיקר, כל כך הרבה לב אמתי. איך זה קורע מבפנים.
(וכל מה שניק אמר)

דמעות.
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
וואו.. זה פשוט... וואוו. מדהים מדהים מדהים!!!
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
כבר כמה זמן שזה מעסיק אותי. ההיקרעות הזו, הפער הזה. כלומר, יש לנו מחשבות מסוימות על איך אמורים להיראות יחסי הכוחות בין הרצונות שלנו לבין הדרישות של ריבונו של עולם, אבל יש אנשים שלגביהם הבחירה בין עצמם לבין אלהים היא כל כך חדה וכואבת ובלתי מתפשרת.

כתבת את זה טוב.





(בשוליים של השוליים: אם אני זוכר נכון, זו היצירה הראשונה שאני נתקל בה שבאה מתוך בית מדרש נשי. כלומר, יש פה לא מעט ביני"שים שכותבים מתוך בית המדרש, אבל בנות לא ראיתי, ונראה לי שזה נושא שראוי ליצירה משלו, לא כרקע לנושא אחר. אבל אולי זה רק אני.)
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
א.
אני חושב שהחלק המעניין באמת בסיפור הזה הוא שאלוהים לא נוכח בו בדמות. כלומר, אין קונפליקט בינה ובין אלוהים, או בינה ובין הדת. אין כאן הטחת 'למה זה אנוכי'. הקונפליקט הוא בינה ובין הנורמה החברתית, מצד אחד, ובין האהבה החד-מינית, מצד שני. אבל במובנים האלה, אמא שלה הרבה יותר צד ב'נורמליות' מאשר אלוהים. האיסור על חד-מיניות, או ההתמודדות מול המסגרת הדתית, כמעט ולא נוכחים כאן.

וזה מעניין, כי במובנים מסוימים כמעט שאין משמעות לבית המדרש כאן. באותה מידה זה הייתה יכולה להיות מחלקת שלישות בצבא, ובחורה שרוצה חיים נורמלים ומתאהבת בחברה שלה למחלקה. או אפילו התאהבות בחברה סטרייטית. בקיצור, זה החברה (והנורמליות) מול הרצון האינדווידואלי.

אני יכול להבין את הרתיעה מסרטי 'מעלה'. כאילו קונפליקט מול הדת מוביל אוטומטית לביקורת על הדת, לא משנה איך הוא יפתר. ואני יכול להבין את הבחירה שלא לספר את זה. ובכל זאת. זה הוביל אותי לחשוב שאולי ה'ככה זה' לא עוסק בהומוסקסואליות, אלא בקיומו של אלוהים. כלומר, כל כך ברור שהיא דתיה ותשאר דתיה, עד שזו בכלל לא אופציה.

כלומר, לא שהסיפור עוסק באלוהים, אלא שאלוהים מייצר כאן קיבוע. ככה נולדת, זה מה שאלוהים רצה, זה מה יש. הרצון האנושי שלך לא משנה כלום. וזו אמירה קשה בעיני. כלומר, לא 'קשה' במובן של 'אני לא מוכן לקבל אותה' כמו 'קשה' במובן שמטיח את עצמו על קיר לבנים.

כתבתי כאן למעלה שזה תושב"ע של הימים שלנו, וניסיתי להגיד שזה סיפור שמקבל על עצמו עול מלכות שמיים ומנסה להתמודד איתה. ולצערי, יקירתי, אני לא חושב שהוא מצליח. אני חושב שה'כאילו התרה' הזאת (תחשבי על זה בתור סצנה בסרט) טומנת בחובה איזשהו פיצוץ שעוד יבוא (בחייך, להתחתן עם מישהו שהיא לא נמשכת אליו? לא רוצה לחשוב על זה בכלל. מסכן איתן. איתן הדוס. איתן המכיל. איתן שאין לו שום דרך לדעת שהיא לא נמשכת אליו, כי הוא שומר נגיעה. מה לעזאזל הוא אמור לעשות.). וזה תורה שבעל פה, כי היא מזמינה את ההמשך.
וגם: 'מנצפ"ך צופים אמרום'. פתאום קפץ לי. ואין לי הסבר אחר לשבועת הצופים.

אגב ההתרה - אם הקונפליקט הוא בין החברה ובין הרצון הפרטי, יפה לראות איך ההתרה באה מתוך האכפתיות להילה ולא מתוך המשיכה אליה. כלומר שזה לא הרצון האישי (גם אם בוודאי יש לו חלק), אלא חשיבה על האחר. חשיבה חברתית למדי. זה מעניין.

יפה לי לראות איך השפה שלך (ושל אסתר, למעשה) היא קצת רומנטיקה-מודעת-לעצמה. מתכרבלת בתוך המילים, מחפשת מילים רכות כדי להגיד דברים קשים. נשמע לי שזה הופך את הטקסט הזה לקשה יותר. אתה נשבה בשפה הרכה, בגוף הראשון, ברגשות שמתפרצים לכל עבר, ומוצא את עצמך ללא מוצא. בעיקר בגלל הסיום באהבה, כשכולם יודעים שהאהבה הזאת לא באמת קיימת, איזו אירוניה.

[ומצד שני, יש כאן איזו רכות שמכילה גם את חוסר המוצא. איכשהו נראה לי שאם הסיפור היה עוסק בבנים, משהו כאן היה מתפוצץ.]

וגם: העולם שבו הסיפור מתרחש, כלומר בית מדרש נשי, הוא עולם מעניין. לא נכתב עליו, למיטב ידיעתי, והייתי קצת שמח לראות אותו מכיוונים שבהם הוא נוכח ממש, לא רק כמסגרת פנימייתית. אם כי לא ברור לי עד הסוף איך.

מעבר לכך, דברים שכבר אמרתי קודם; זה נורא יפה.
לכי בכוחך זה,
יהודה.
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
(היי, מזל טוב),
אני ממש לא מבין את הטיעון העיקרי שלך, שאלוהים לא נוכח כאן כדמות ושניתן היה להחליף את הסיפור הזה בכל קונפליקט יחיד-חברה.
יש כאן אלוהים פרסונאלי, ויש דיאלוג חי ונוקב איתו, וזו בעיני הנקודה העיקרית שהופכת אתה הסיפור הזה לנוגע ומטלטל ומצילה אותו מליפול לקלישאיות סטייל סרוגים ו'מעלה' וכל הז'אנר [גם העובדה שאין כאן טובים ורעים הופכת אותו לרב פנים. שהאמירה של האם על הנורמליות מורגשת כאמיתית וקרובה לליבך, ולא בחרת לשים בפיה ציטוט ארכאי ומעצבן. וכן על זו הדרך].

זה חורז את כל הסיפור, החל מהפסקה היפהפיה על פסוקי דזימרא שמכינה את הבאות, המשך בדיון בשיעור על העקדה, ובדיאלוג עם הילה [""לפעמים את חושבת שאולי אין באמת אלוהים?" יוצא לי.
היא מתרוממת ממני, מתיישבת ומישירה אלי מבט רציני.
"או שאולי הוא לא טוב כמו שסיפרו לנו?"
היא מרגישה שלא הגעתי לנקודה ומחכה, העיניים שלה הקשבה.
"או," אני מנסה, "או שאת לא טובה כמו שתמיד חשבת?"[...]
"שה' מבקש ממך לעשות משהו שאת פשוט לא יכולה לעשות?"], וכלה באמירה המפורשת לקראת סוף הסיפור ["איך הוא עשה לי את זה איך. איך לא כואב לו כמה שכואב לי. איך זה שאברהם עקד את בנו פעם אחת אבל אני עוקדת את ציפור נפשי, משאת חיי, יום אחרי יום אחרי יום[...]
כי הרי אופציה ב' היא לא אופציה בכלל. אין טעם לחיים שלי בלי הדת. בלי אלוהים, בלי אבא."]

דרושה הבהרה.

*


והערה לרעות. בהתחלה לא אהבתי את הטוויסט בפתיחה (כשאת יוצרת רושם שמדובר במספר זכר). הרגיש לי גימיקי, וגם פוסח על שני הסעיפים: או שתכתבי סיפור פאנץ', כמו זה של bea, או שתוותרי. במחשבה שלישית התברר לי שזה נכון דווקא לסיפור כזה, ליצור את התדהמה הזו, לחשוף לנו עד כמה המובן מאליו הנחרץ שלנו הוא שאם מדובר בתיאור אהבה לאשה הרי שהוא בהכרח נכתב מעיני גבר. זה נותן אפקט יפה שמשלים את הסיפור.

[וכבר אמרתי לך שיש פה ושם חריקות במשלב, אולי אעיר כשיזדמן. למשל, 'מתיישבת על מיטות של אחרים משל היו שלה' לא הולם את המשלב היומיומי שבחרת].

ו´ ניסן ה´תשע"ה  
לענ"ד, משהו הרבה-הרבה יותר עמוק מנטיות הפוכות. אולי זו הקריאה השניה, אולי השעה המאוחרת, אולי הדברים של ניק.
כל המקום הזה של ה-איך לומר- ספק, אולי. קשה לי לשים את האצבע. יש כאן נקודה שמערערת על חיים שלמים ומנכיחה אותם לעומתה. וזה, אני חושב, לא שייך ספציפית לנושא שעליו בחרת לכתוב. הוא גדול גדול, הרבה יותר מכולנו, נדמה לי. ההתמודדות המערערת-חיים הזו קיימת גם אצלי, בדברים אחרים, ואני מניח שלכל אחד יש את שלו.
שהרי פרוזה לא תמיד תדבר אליך. זה יכול להיות כי לא היית בצבא, או כי לא גרת בירושלים, או שסתם הנושא לא תפס אותך, ועדיין זה יהיה סיפור טוב.

כאן זה אחרת, וזה תופס בגרון, או איפה שלך זה מכאיב אישית. ואני חושב שזה היופי האמיתי בסיפור הזה.
לא מיציתי, בכלל. נפלא ומכאיב ומעורר המון נקודות למחשבה. אבל מאוחר נורא עכשיו. בהזדמנות.

עידו.
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
אולי המילה 'דמות' הייתה בחירה לא נכונה של מילה. התכוונתי לזה שאלוהים נוכח כמו שתמנה נוכחת. שים לב שכל המקומות שהתייחסת אליהם (למעט ההתחלה, התפילה, שקצת חרקה לי גם בסיפור עצמו) אלה מקומות שאסתר רוצה להגיד משהו ומחפשת דרכים עקיפות להגיד אותו. השפה הדתית היא תחפושת לשפה אחרת, או לחוסר היכולת להגיד את אותו משהו ישירות.
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
כשתוציאי ספר תשמרי לי עותק טוב?
טוב?

כי רציתי להגיד לך שמכל הסיפור החלק שהכי בעט בי זה "השאלה שלי משעשעת אותה, כתיאורטית. היא לא מעלה בקצה דעתה את הרעיון שאני אעשה משהו כזה בחיים. היא מכירה אותי הרי, לא?
לא?" וכמובן שקראתי את ה"לא" השני כ- "לא?!"

(ואם זה החלק שבחרת לשים בפרומו אז בכלל כיוונתי לדעת וכו'..)

תודה, סופרת שאת.
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
בכיתי ובכיתי.
זה סיפור שקורע בך משהו.
מטלטל.

קצת מדבר על ציפיות של החברה ממך או של אדם ספציפי וכנגד, על מה שאתה מרגיש עמוק עמוק בפנים.

ואולי זה גיל ההתבגרות, התקופה, או החיים אבל מצאתי בסיפור הזה כל כך הרבה נקודות שמשקפות חיבור שלי עם ההתמודדות הכללית שצפה ועולה מהמילים.

התמודדות עם החברה ומה שהיא מצפה ממך, התמודדות עם קושי, עם רגשות, התמודדות עם עצמך.

זה סיפור עם כוח.
סיפור מהסוג שבועט בך ומשאיר אחריו סימן.



ו´ ניסן ה´תשע"ה  
יש לך את זה.
הסיפור נוקב. ומנוקב. ונקבי.
התחברתי לאשה שבה. בלי קשר לנטייתה המינית היא קודם כל נשית מאד. ובתור אשה קשה להתעלם מהראיה הנשית, שודאי שונה מגבר שנטיותיו חד מיניות.

אני דוקא אהבתי את המשלב הגבוה. הוא ריענן וקיפל מילים רכות בכתיבה השוצפת .

אני שמחה שהעלת תוכן כזה. בעבר לדעתי זה לא היה מתקבל. לא יודעת מיהם העורכים ומה השינוי שעבר אבל אם להיות דמגוגית אני מרוצה מכךךשראו את האנושיות והתמימות שבכתיבה שבחיים לפני שהכריעו בסוגיה. ךפני ששפטו.

תמשיכי לכתוב. יש אנשים שמחכים לזה

געגועיי.
ו´ ניסן ה´תשע"ה  
המחשבה הראשונה שעלתה לי כשסיימתי לקרוא הייתה- אני צריכה להתאושש. אבל התאוששות טובה, כמו אחרי ריצה כשכואב נורא בצד אבל ההרגשה טובה. כן, אחרי הכל עשית לי טוב. אולי זה הסיום, טיפה של אור אל תוך החור החשוך הזה (אם כבר ממשיכים את השיר הנ"ל איך אפשר שלא לצטט זאת) ואולי זה פשוט מזוכיזם כי כבר הרבה זמן שמילים לא נגעו בי ככה והכאיבו ככה עד הסוף.

ולנושא הסיפור-רק רציתי לומר שכמו באחת מתשע גם כאן-צריך כל כך הרבה רגישות וגדלות נפש כדי לכתוב על כך ולדעתי רק מעטים מעטים יכולים לעשות זאת באצבעות עדינות והמון לב, ואין צורך לומר שאת ביניהם.

ז´ ניסן ה´תשע"ה  
למרות שבהתחלה קצת התמרמרתי על זה שהמנגינה של השפה השתנתה משאר הסיפורים שלך, נשאבתי אל תוך הקצב של הסיפור בלי יכולת להפסיק.
יש לך את זה טוב מאוד - את היכולת לקחת אנשים עם חיים קורעי-לב ולהגישם אל הקורא, לומר לו: תסתכל לה בעיניים וכו'.
תודה תודה על זה.
ז´ ניסן ה´תשע"ה  
http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=63965

אני חושב שזה פחות או יותר אותו סיפור.
המון קוי דמיון: בשני המקרים יש גיבורה בעלת סוד שמפריד בינה לבין החברה, והופך אותה לחשדנית ופרנואידית. בשני המקרים הסוד הזה קשור לאינטימיות שלה, ולמגע פיזי. בשני המקרים יש קונפליקט ושתי זהויות, ובשניהם אין פתרון של ממש.
וברובד המסגרתי יותר: בשני הסיפורים אין התפתחות של ממש בעלילה, אלא בעיקר תיאור של הסיטואציה מקרוב. למעט טוויסט קטן-שגם הוא בשני הסיפורים- בסוף נעורה תקווה קטנה, אם כי היא לא ממש מסוגלת לבוא לידי מימוש.

זו לא ביקורת, להיפך. שני הסיפורים טובים מאד. מאד. שאבת אותי לקריאה, מה שקשה מאד לעשות. היכולת שלך לתאר סיטואציות בלתי אפשריות מתוך הקרביים של מי שחווה אותם- פשוט נהדרת. והכתיבה גם היא רגישה ומרעננת.

מעבר לכך -וזו לא ביקורת על הסיפור, אלא על תופעה רחבה יותר- קצת חבל לי שאין הרבה סיפורים שממש מספרים סיפור עם עלילה עשירה יותר. בעיני הכח של הפרוזה הוא ביכולת לא רק להעביר תחושה, חוויה או אמירה מסוימת, אלא לגולל את כל אלה בתוך רצף של אירועים שנותנים לתחושות או לאמירות משמעות קונקרטית. חסרים לי סיפורים שלא רק נכנסים במאקרו לסיטואציה צרה, אלא מגוללים סיפור עשיר ומגוון יותר. וזה אפשרי גם בסיפור הקצר. (לענ"ד, כן? מי אני בכלל, בחיים לא כתבתי סיפור).
ז´ ניסן ה´תשע"ה  
השוואה יפה. אם כבר השוואות, יש כאן גם הרבה מ'מבול'. דמות קשיחה וחיונית מבחוץ, ומפורקת מבפנים; מחשבות ההתאבדות בלילה; הידיעה שאף אחד לא רלוונטי ברשימת אנשי הקשר; שלא לדבר על הדמות הגברית, שבכל הסיפורים הוא אותו הגבר בשינוי אדר.

אגב, אני לא רואה בזה חיסרון. אפילו להפך. גרוסמן, למשל, שהכתיבה של רעות מושפעת ממנו מאוד - כותב כבר ארבעים שנה את אותו הסיפור.
ז´ ניסן ה´תשע"ה  
זה יוצא דופן וכנה מאד.
איזה יופי של סיפור. תודה רבה לך!

ח´ ניסן ה´תשע"ה  
שכבר קראתי את הסיפור הזה, וכן, זה דומה מאד ל"אחת מתשע". דומה ולא דומה - הסיפור אותו סיפור, המילים אותן מילים, אבל הקושי לא אותו קושי.
ח´ ניסן ה´תשע"ה  
ט´ ניסן ה´תשע"ה  
שובר לב.
ט´ ניסן ה´תשע"ה  
קשה.
במובן שלא הצלחתי להיכנס לסיפור למרות שכאב לי מאוד, ולא הצלחתי לקוות שיקרה משהו, ולא הצלחתי את הקצת-להתנחם הזה שבסוף. קשה במובן שזה פשוט בלתי-אפשרי.

(לא יודע. סחטתי את המילים האלו בכוח, לנסות לדבר עם זה. לא בטוח שהצלחתי)

("עשה לי את היום".. צריך לעשות משהו עם הדירוג הזה)
י"א ניסן ה´תשע"ה  
וכתוב יפהפה, אבל יש לי שאלה שכבר העירו עליה, והיא לא נוגעת לסיפור הזה בדווקא אלא מהותית, למה בכל סיפורי החד -מיניות, הידיד/ חבר מהמין השני הוא מסוג ברבי/ קן?
ואם אסתר לא הייתה מכירה את איתן, המושלם וחסון וכו' וכו', אלא בחור רגיש ומשורר, מה זה היה עושה לקונפליקט בסיפור?
אני לא רואה בסיפור הזה סיפור של חד- מיניות, אלא רצון לזוגיות שמכילה כאב וחסר, "אני לא זקוק לרופא, אני זקוק למישהו עם פצע כמו שלי", במקום זוגיות ורודה מהסרטים הרומנטיים...

אם יבוא סיפור שיעמת זוגיות עם גבר רגיש עדין וחושב למול עם אישה כנ"ל - אז יהיה אפשר להגדיר אותו כסיפור שעוסק בחד - מיניות. זו דעתי הענייה.
י"ט ניסן ה´תשע"ה  
אמא'לה, את אמיצה את.
סיפור מעולה. כתוב טוב, מועבר טוב, מודע לעצמו בדיוק במידה שלא מכחידה את עצם מעשה הסיפור. את כותבת נהדר, תודה.
ברמה התוכנית - נו, כמו כל ילד ראביי-קוק-דתי, או סתם טיפוס משיחי פרפקציוניסט שכזה, כאב לי הככה זה. הקונפליקט הזה מדמם ומרכזי מכדי להשאיר אותו בעמדה של ללמוד לחיות עם זה. האדם גדול וחידתי מכדי לגזור עליו דין קשה כל כך. ביחוד שאם הולכים על ההארדקור של פתיחת ארונות - אני חושב שרק אצל דתיים נושאים מיניים יהיו הארדקור כל כך - יש כל כך הרבה אופקים מרהיבים לצייר. כאב הוא הזדמנות להרפא. באמת, כואב לי שאנחנו פוחדים כל כך לחנך, אחרי טראומת ההורים המשופמים הדוסים שלנו. אבל היי, אני בהחלט מעדיף את זה בעשרת מונים מסיפור פיות של לסבית שהפכה בברכת רבה לסטרייטית.

ברמה התוכנית, כן? הכתיבה שלך באמת מרעננת ויחודית. אני חושב שיש עוד מה ללטש, למשל, הקו הציני נפלא, בעיני, אני חושב שצריך אולי לחדד אותו טיפה, שיכאיב יותר בבטן. אבל ממש ממש טיפה. בין דמות צינית טובה ומשכנעת לדמות מרירה יש גבול עדין.
י"ט ניסן ה´תשע"ה  
יופי, עכשיו יש לי תחושה שלא הדגשתי את זה מספיק: ההוכחה שהסיפור הזה נפלא היא שהוא בהחלט הפך לקטע משמעותי בעיני, שעוד אשוב ואחשוב עליו לא פעם. אז שוב תודה.
כ"ג ניסן ה´תשע"ה  
ג´ שבט ה´תשע"ח  
י"ז סיון ה´תשע"ט  
בכל הסיפורים האלה שלך -
שקיעה כתומה,
אחת מתשע,
מבול,
הסיפור הזה -

יש איזה נסיך,
שכבר מכיר אותה,
וכבר מחובר אליה,
ומחכה לה,
והיא מכלל לא מבינה כמה זה נדיר ונס.

הלוואי שזה היה ככה במציאות.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד