מאותה הארץ התחוחה
בה נקבר הצדק המת
צמחה האמת,
החיה.

ידיים משרטטות
בין הרגבים המתים -
החיים
את תסיסתו של הצער
הממית, המחייה.

תמציתו ניתזת באחת
ביניהם;
המלחשים לה חזרה
ונושאים אותה אל -
על.

כף אחר כף של
אדמה תחוחה
ערמתי על גופת הצדק
הקר.
פניי זולגות,
ריחי נישא.

ואת, את אמרת לי אתמול
ששנינו אנשים אמת
אנחנו.

מתי הרגנו את הצדק,
ילדה?

מתי זרענו אותו
בחול
וישבנו כך,
כתף אל כתף,
ממתינים לרקבונו
ולאמת שתצמח בינינו?