בנושא
בכרם
חדשות
 
עכבישים / צועדת
בביכורים מאז ל´ שבט ה´תשע"ה

אז מה, היא שואלת אותי, על מה את רוצה לדבר? יש לנו שלושת-רבעי-שעה, וחבל שתשתקי כמו בשאר הפעמים כי הכסף של ההורים שלך הולך סתם. חבל, אולי תנצלי את הזמן ותספרי לי מה עובר עלייך. תספרי לי מה עובר עלייך, היא קובעת עם נקודה בסוף משפט. אני לא יכולה לומר לא בא לי, אני לא רוצה, את חופרת ואין לי כֹח אלייך. היא באמת חושבת שאכפת לי מהכסף שההורים שלי שופכים על הפגישה חסרת התועלת הזו. אז בזמן שהיא מדברת אני מתנתקת ומשוטטת במבט על כל הקירות והמדפים. 'תורת הנפש' מאת ג'ורג' קפרפורד, 'איך להתמודד עם ילד במצבים קיצוניים' מאת קתרין ריינר, 'סוד ההתהוות' מאת פרופסור אדוארד נורלנד ועוד ארבעים ושבעה ספרים מסודרים לפי הא'-ב' ומכוסים באבק. תיק אדום מנוקד מונח על הכורסא החומה המהוהה שבצד מתחת לתמונה גדולה של צורות חסרות פשר. אני בטוחה שהן נועדו להשרות אווירה נינוחה בחדר, אבל אני אף פעם לא הבנתי את הצורות האלו שנראות כאילו ילד קטן פשוט שיחק עם הצבעים. אני מפנה מבט אל השעון שלא זז. הוא מהשעונים המעצבנים האלה שחסרים בהם מחוגי השניות, שגורמים לי לאבד את הסבלנות. אז אני ממשיכה בבחינת הסדק הגדול בפינה השמאלית מעליה, מברכת לשלום את העכבישים הגדולים ורואה אותם אוכלים את ארוחת הערב שלהם, מה שמזכיר לי שעוד לא אכלתי ואני רעבה. הבטן שלי מקרקרת פתאום והיא שואלת: סליחה? שמחה שלפחות יצאה ממני תגובה לגיבובי המילים שהיא פולטת כבר עשרים דקות. לא אכלתי מהבוקר, אני אומרת. זה מקפיץ אותה, כמו כל דבר שאני אומרת, כי אני בגיל הנכון להיות אנורקסית או בולימית אז היא מרגישה גדולה ואחראית לשלומי. אני יודעת שאני רזה, אני לא מרעיבה את עצמי, אבל היא מכריחה אותי להוציא את הלחם ולאכול אותו בנגיסות מולה. אני לא אוהבת שנועצים בי מבטים כשאני אוכלת אז אני מסמנת לה להמשיך לדבר, ומתרכזת בעכביש הגדול שמתנדנד מהתקרה אל מעל הראש שלה וטווה במהירות את החוטים. אין לך איזה חבר את לא מאוהבת. היא שואלת, ושוב שוכחת לשים סימן שאלה. אני כמעט פורצת בצחוק פרוע. כמעט, כי אני בכל זאת זוכרת איפה אני ואיפה היא אבל כמעט. חבר... בכל פעם שאני מתחברת למישהו זה פשוט לא עובד, או שאני חותכת או הוא או ששנינו פשוט מתפוגגים.  אתמול היה תורו לגמור איתי, אני עדיין בדיכאון אבל זה יעבור לי עד השבוע הבא. כנראה שבכל זאת נפלטה לי איזו הבעה כי היא נתפסת על זה. אז יש מישהו, ספק שואלת ספק קובעת. בן כמה ואיך הכרתם ואיפה הלכתם וההורים יודעים והראש מתחיל לכאוב לי מכל השאלות האלו. היא ממשיכה לדבר ואני מסתכלת בשעון ועברו רק שלושים וארבע דקות ואיך אני אשרוד עוד עשר דקות שלימות עם האישה הזו, אני לא יודעת. אז אני מבינה שאם את לא עונה כנראה שנפרדתם היא שואלת. איך היא יכולה להבין אם לא הוצאתי מילה מהפה מאז שאני פה? אבל היא כבר הספיקה להדביק לי תגיות של אנורקסית וטראומתית ועכשיו היא תוסיף לי תגית של דחויה חברתית. ואני מסתכלת למעלה והעכביש עוד רגע נוחת לה על הכובע וכבר ארבעים ושתיים דקות ואני מתחילה לזוז בציפיה ללכת כבר.

טוב אז ניפגש ביום שני היא מודיעה וסוגרת את הקלסר שמלא אותיות צפופות על דברים שלא אמרתי. ארבעים וחמש דקות ואמא כבר מחכה לי למטה והעכביש הגיע לכובע.



ילדה שממש לא צריכה פסיכולוגית פסיכולוגית שצריכה טיפול

© כל הזכויות ליצירה שמורות לצועדת
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ´ אדר ה´תשע"ה  
לפרוזה.
אשמח להערות והארות!
כ´ אדר ה´תשע"ה  
חבל שהתפספס עד עכשיו...
אז כמו שאמרתי, זה כתוב מצוין. אין לי הרבה דברים חכמים לומר חוץ מזה, רק שאהבתי את הנגיעה בפרטים הקטנים, את השיטוט של המבט על החדר.
כ"ז אדר ה´תשע"ה  
י´ ניסן ה´תשע"ה  

תודה לכם
ט"ז ניסן ה´תשע"ה  
אהבתי מאוד! זה כתוב מעולה!
ב´ סיון ה´תשע"ה  
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד